מה בסך הכל ביקשתי? להעביר ערב מול סרט של "עובדה" בו איתי אנגל, מי שנדמה שעבורו המוות הוא סתם עוד איש קשר בווטסאפ, מתלווה לכוחות המיוחדים של צה"ל בחזית לבנון? אבל תוכניות לחוד וישראל לחוד והסרט שבמדינה מתוקנת היה ודאי נחשב למסמך מטלטל, נדחה לטובת המציאות שהתגלתה כמטלטלת הרבה יותר. שלוש דקות לפני השעה שמונה, בהודעה של עמית סגל (אלא מי), גילינו שנתניהו הודיע לשר הביטחון יואב גלנט על פיטוריו והוציא לדרך את מה שתואר כ"ליל גלנט 2", וכמו כל סרט המשך היה חיוור בהשוואה לקודמו.
את תחילת המדורות בנתיבי איילון ראיתי מול המהדורה של חדשות 12, המשדר שפעם נחשב בעצמו למדורת השבט והיום, למרות הובלה קבועה בנתוני הצפייה, מרגיש כמו שבט צופים בלי רשג"ד שיגבש אותו. בעצם, נדמה שיש משהו שסביבו הכתבים מצליחים להתאחד וזה חוסר הסבלנות להתקרבנות של בכיר הפרשנים בחברה - עמית סגל. כשסגל נכנס ללופ של "אבל מה עם" וגלגולי עיניים, זה לא משנה אם אתם דנה וייס או יאיר שרקי - העצבים מתחילים להשתחרר. כאשר סגל בחר לדבר בשידור על פוש של העיתון "וול סטריט ג'ורנל", לפיו הפיטורים של גלנט הם תוצאה של חילוקי דעות של חודשים, אפילו יונית דם-קפוא לוי, תהתה בקול האם עיתונאים ישראלים צריכים לתת לגוף תקשורת אמריקאי לפרשן את המציאות הישראלית במקומם ואת הציניות שלה היה קשה לפספס. הדיון סביב הוואטאבאוטיזם של סגל הפך כבר מעייף יותר מהאיש עצמו אבל דווקא בזמן שהשב"כ חוקר חשד לפיו אנשים סביב ראש הממשלה השתמשו בכלי תקשורת זרים כדי להשפיע על דעת הקהל בישראל, הייתי מצפה ממנו להיות זהיר יותר לפני שהוא ממהר להסתמך על מקורות זרים.
היה זה דווקא מונולוג מלא כאב של אילנה דיין שכנראה שהצליח לחדור אל מתחת לעור. דיין דיברה בצדק על הנירמול של המצב שאנחנו נמצאים בו, איך פעם לא האמנו שאיתמר בן גביר יהיה שר והיום כל משטרת ישראל נמצאת בידיו, איך פעם לא האמנו שאפשר להדיח שר ביטחון בזמן מלחמה ועוד דוגמאות למכביר. למרות ההזדהות המוחלטת שלי עם הכאב של דיין, קשה שלא לעשות זום אאוט ולחשוב על האחריות שיש לחדשות 12 במצב הזה. איך שנים של מרדף אחרי רייטינג ופרובוקציות סייעו להפוך את בן גביר מנער גבעות הזוי לאחד הפוליטיקאים החזקים בישראל. מונולוג התוגה שלה היה מוצדק אך הייתה חסרה בו הכאה על חטא.
אולי כדי לבחון את גבולות הסבלנות שלי, את התגובה של גלנט לפיטורים בחרתי לראות דווקא בערוץ 14, שם עברו אליה הישר משידור עולץ של "הפטריוטים". התכוונתי לפרגן לאנשי הערוץ שלהפתעתי לא קטעו את דבריו באמצע אבל מיד עם סופה, כשחזרו לאולפן בו ינון מגל ישב עם כובע מצחייה של קמפיין Trump 2024, זכיתי לשמוע את הניתוח המעמיק של הטאלנט הכי גדול שברא הביביזם: "מישהו היה צריך ללכת וזה לא ראש הממשלה, אלה החיים". ואכן, עבור מגל זאת אולי דאחקה, אבל אלה לא רק החיים שלנו, אלה החיים של 101 חטופים וחטופות שנמצאים על הכף. היה נדמה שבאולפן סביבו אף אחד לא התייחס לתוכן הדברים של גלנט: לא להאשמה בכך שראש הממשלה מונע עסקה לשחרור חטופים, לא ההימנעות שלו מחוק גיוס שיקל על משרתי המילואים. בקרנבל של מגל האווירה הייתה חיובית.
רגע לפני שכיביתי את הטלוויזיה קפצתי לכאן 11, שם מיכל רבינוביץ' בדיוק קיימה ראיון עם יו"ר המחנה הממלכתי, בני גנץ, מי שהיה לכמה רגעים התקווה של כל מי שהאמין שיכולה להיות כאן ממשלה אחרת. רבינוביץ' ניסתה ככל יכולתה להוציא מגנץ אמירות נחרצות נגד ראש הממשלה שעשה מהלך כוחני לעם שגם ככה נמצא על קצה גבול הסיבולת אבל גנץ כהרגלו נתן הסבר מגומגם על כך שלא זו הדרך. אם גם פיטוריו השניים של גלנט השאירו את המנהיגים שלנו אדישים ואם מגישי החדשות רק נראו שהם מחכים שיסתיימו המדורות באיילון כדי לעבור לדבר על טראמפ נגד קמלה - כנראה שזה באמת מגיע לנו.