עשרות אנשי תקשורת, אמנים ואישי ציבור ליוו אחה"צ (חמישי) את יגאל שילון בדרכו האחרונה בבית העלמין ירקון. בין המלווים אישים בולטים מעולם התרבות והתקשורת, ביניהם אלי יצפאן, שלמה ארצי, ארז טל, טוביה צפיר, מריאנו אידלמן, חנוך רוזן, עודד מנשה, שירי ארצי ויפתח קליין. כמו כן הגיעו ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, יוצר "ארץ נהדרת" מולי שגב ואיש הקולנוע משה אדרי.
רעייתו של שילון, זהבה, נשאה דברים כשעל הדוכן מתנוסס דגל הפועל תל אביב, הקבוצה שאהד אביו ושרבים מאנשיה נוכחים בהלוויה, בהם שחקן העבר גילי לנדאו.
"יגאל שלי. יגאל שלנו. יגאל של כל כך הרבה אנשים", ספדה זהבה שילון. "איך נפרדים בבת אחת מכל כך הרבה יגאלים טובים ויקרים?", אמרה בדבריה. "קודם כל מיגאל שלי, שהוא ואני זה סיפור אהבה וסיפור חיים של 56 שנים, ארבע שנות חברות ו-52 שנות נישואין. יגאל שלי הוא בן הזוג המאפשר, המפרגן והמכבד שידע תמיד לתת לי את המקום שלי ולחיות את החיים שביקשתי לעצמי לצדו".
"סוד הזוגיות שלנו ושם המשחק היה שותפות", הוסיפה זהבה. "יגאל היה קודם כל איש משפחה ואבא חם ומסור. שיתף באהבה העזה שלו לעבודה, שלה הקדיש ימים, שבתות וחגים. הוא נטע את האהבה הזו בילדינו, ולא פלא שהתפוחים נפלו קרוב כל כך לעץ".
בדבריה סיפרה גם על תקופת מחלתו בחמש השנים האחרונות: "אחרי האסון שפקד אותו לפני חמש שנים, ברגע שפקח את עיניו אחרי הניתוח מיד אמר, 'אכלתי אותה'. מיד הוסיף, 'אבל הרווחתי'. הרווחתי זמן איכות איתכן ועם כל אחד מכם ולחוד. וזה משפט שמלווה אותי ולא אשכח לעולם. לא רק כי הוא נגע לליבי אלא כי הוא כ"כ מגדיר את יגאל. שגם ברגעים הקשים ידע למצוא את הטוב ולהציף אותו".
איש הטלוויזיה דן שילון, אחיו הגדול של יגאל, ספד לו: "אני בטוח שזה לא אמיתי ובעוד רגע תוריד את הטלית מהגוף, תסתכל עלינו ותגיד 'שוב עבדתי עליכם', וברקע נשמע את המוזיקה של 'פספוסים'. היגון והאבל שלי ושל המשפחה מתגמדים מול היגון של המלחמה הארורה הזאת, מול אלפי הפצועים ומאות הנופלים והנופלות במלחמה הזאת. מלחמה שלא רואים את הסוף שלה, כי יש מי שלא רוצה שנראה אותו".
דן אף התייחס למהמורות ביחסיו עם אחיו לאורך השנים: "אח יקר שלי, היו ימים שהשכינה לא כל כך שרתה בינינו אבל אלה היו רעשי רקע קטנטנים לעומת עומק הקשר בינינו. עם מי אוכל לצחוק ביידיש? עם מי אצחק בגששית? צא מזה כבר".
בנו הבכור של יגאל שילון, אייל, ספד אף הוא ופתח את דבריו בהומור האופייני לאביו: "אתם באתם לראות את יגאל שילון, אבל הוא לא פנוי כרגע וביקשו מדודו טופז להנחות, אבל הוא איננו. ביקשו מבשן לשיר אבל גם... אכלתם אותה, נשארתם איתי".
"נראה לכם שיגאל היה רוצה שתבכו? לא. גם קצת. הפוך גוטה, הפוך", המשיך אייל שילון. "הוא היה ורצה שתצחקו. הוא היה אומר, 'אצלנו הלקוח תמיד צוחק'". אייל סיפר על ההומור שאפיין את אביו, והשמיע לנוכחים הקלטה של צחוקו המפורסם של יגאל. "הספציאליטה של אבא היה לצחוק בלוויות. היה לי אבא אלוף העולם, הכי טוב שיש".
בנו, הבמאי ירון שילון ספד לו גם כן: "הוא היה אבא הכי חכם, הכי מוכשר, הכי איש עבודה, הכי רגיש לילדים שלו, הכי סבא אוהב והכי נשוי לאמא שלי", אמר ירון. :כשבאתי אליו בשבוע האחרון הוא היה קצת מעורפל. שמענו את שייקה אופיר ואת הגשש. היינו נוסעים באוטו, שרים שירים, יושבים בבלומפילד ושומעים קללות ביחד. לפני חמש שנים נפלת. שבועיים אחר כך נולדה הבת שלי. פעם אמרתי שמאוד קשה לי לראות את סופרמן יושב בכיסא גלגלים. כעסת עליי בצדק. אבל לא הפסקתי לאהוב אותי. היית אומר לי, תבוא. באתי. היית חוקר אותי על כל פרסומת. הצעתי לי לשנות. בדרך הצטמצמו השירים שאני יכול לשמוע באוטו כי כל שיר מזכיר לי אותך".
עוד אמר ירון: "חלמתי שאתה עומד עם חליפה מצחיקה, ועומד איתנו אולי קטורזה ומחכים לקופידון הזהב, עוד דבר שהמצאת. הלוואי שאני אהיה אבא טוב ובן זוג טוב כמו שאתה היית. אני יכול להודות לאלוהים שלא הלכת בכאב לב, ולא הלכת בטירוף ולא הלכת בעלבון. אני אוהב אותך".
העיתונאי ואיש הטלוויזיה דן שילון ספד אתמול לאחיו יגאל שילון בשיחה עם וואלה תרבות: "זה שוק. זה מטלטל. זה מחריד אותי. רק שלשום הוא צלצל אליי להגיד לי שהוא מרגיש יותר טוב. הוא היה כבר בבית חולים אבל איש לא חשב שזה הרגע. ב-15 שנה ראשונות של חיינו המשותפים חיינו בחדר אחד עם סבתא שלנו ביחד", הוסיף דן שילון בעקבות מות אחיו הצעיר ממנו בחמש שנים. "היא דיברה רק יידיש ולא מילה עברית וככה אנחנו למדנו יידיש. כשהוא היה בן ארבע, שכן שלנו איתמר אבן זוהר, לימים פרופסור באוניברסיטה, היה בא אליו ולוקח אותו אליהם לחצר. הוא מצא מולו חבורה של בני 14, שחדו לו חידות בחשבון והילד הגאון והמחונן הזה פתר הכל. כשיגאל התקרב לגיל צבא, אמא שלנו החליטה שלא מתאים לה שעוד אחד מבניה יילך למקצוע לא חשוב כמו תקשורת. אז היא המליצה לו, למעשה חייבה אותו, ללכת לטכניון לעתודה האקדמאית. אז הוא הלך, למד הנדסה אווירונאוטית וסיים בהצלחה. ביום שהוא סיים וקיבל את הדיפלומה הוא הגיע אליה הביתה עם הדיפלומה ממוסגרת ועם פטיש ומסמר, תלה את הדיפלומה על הקיר על הקיר ואמר לה: 'את רצית מהנדס? יש לך. אבל אני אהיה במאי קולנוע'. מכאן ואילך הוא רק טיפס. כל אחד מאיתנו הלך בדרכו, והיינו משוחררים מנפוטיזם. מעולם לא הרגשנו בתחרות, גם כששידרנו אחד מול השני. היו לו תעצומות נפש שעד היום אני לא מבין אותם".