1. זה נראה כמו לפני עשור, אבל בשנה שעברה "הכוכב הבא", לא הרבה זמן אחרי השבת השחורה, יצאה לדרך עם אלף סימני שאלה: איך אפשר להתכוונן לאירוויזיון עם רוח השטות של אסי עזר ורותם סלע בארץ שכולה, כשמצב הרוח הלאומי ברצפה, כשכל שידור עשוי להיקטע על ידי עוד אסון? האם זו שירה בציבור או אסקפיזם פופי? האם היא מביאה נחמה של נורמליות במציאות שאי אפשר לקבל, או שהיא דווקא המנרמלת של המצב החדש? פיצול האישיות הקיצוני הזה הרגיש לא פעם לא-טבעי ובלתי אפשרי, מה שבא לביטויו כאולטימטיבי בסופו של דבר באירוויזיון, שהתגלה בעצמו כמופע כאוטי שמתקשה לעמוד בפני כל סופות ההוריקן שהופיעו לפתחו.
בחלוף שנה, כל עוד המלחמה עדיין נמשכת והחטופים עוד בעזה, קשה להאמין שזה יהיה שונה הפעם, לא בתחרות בז'נבה וגם לא באולפנים בנווה אילן. הערות הפתיחה של המנחים והשופטים המחישו את זה. "גם השנה אנחנו כאן כדי להציע לכם כמה שעות בשבוע של מוזיקה וכישרון טהור שבהן למרות הכול אתם וגם אנחנו נרגיש קצת נעים בלב", אמרה סלע, רומזת על הציר האסקפיסטי. חלק מהשופטים, לעומת זאת, דווקא הדגישו יעד שהרבה יותר נטוע במצב. "זה קרב", קבע איתי לוי, בעוד שירי מימון ועדן חסון דיברו על "שגרירים שישאירו להם אבק" ו"יסבירו אותנו בעולם בצורה הטובה ביותר" וגם קרן פלס קראה "להמשיך עם מה שהיה שנה שעברה ולמצוא את הסיפור הישראלי של השנה".
כך גם בביצועים עצמם, לרגע אחד אנחנו כאן ולרגע אחר אנחנו לא. בין זמרי פופ שחולמים על אמריקה, אד שירן וריהאנה לאשת מילואימניק ששרה שיר של עידן עמדי, בין להיטי טיקטוק לשירי זיכרון. אבל מתנגש עם פופ וטראש, מלחמה עם תחרות שירה. "הכוכב הבא" מודעת השנה יותר לערבוב הזה, שהוא תמצית הטירוף הישראלי.
הדבר המופרע באמת הוא לא הנוסחה הקיצונית שמציגה "הכוכב הבא", אלא דווקא עד כמה היא משקפת נאמנה את רכבת ההרים של הקיום הישראלי. התרגלנו לקיום שרגל אחת שלו בחיים ובחלומות הרגילים של העולם והרגל השנייה שקועה באסון בלתי נגמר. התרגלנו לזה עד כדי כך, שהשילוב הרדיקלי הזה נראה לנו כמו בידור טבעי לחלוטין. "הכוכב הבא" יושבת בתוך עמה: זה הנורמלי החדש.
2. ובכל מקרה, גם תכניות ריאליטי מגיעות לרגע שבו המכונה מתחילה מעט לחרוק. לפעמים זה עייפות של הפורמט, איבוד סבלנות של הקהל או פשוט שיש בעיר מתחרה נוצצת יותר. זה קורה גם לגדולים ביותר: בהפקת "הכוכב הבא" זוכרים מצוין, יש להניח, את שקיעתה של אחותה הגדולה.
"הכוכב הבא" ידעה עד כה להיחלץ מבורות דומים, בין היתר בזכות האירוויזיון (ובאופן מרשים גם בשנים שהיעד הזה הופקע ממנה). ובכל זאת, כשנס וסטילה הגיעו לשולחן וניסו לדבר בשפה שלהם, או כשכוכב טיקטוק הגיע לבמה וכל הקהל שר את הלהיט שלו, הפער הדורי הורגש בעוצמה. בבת אחת, "הכוכב הבא" נראתה פתאום מבוגרת ומיושנת מאוד. ככה זה: כשכוכבים עולים, הם זוהרים חזק יותר מקודמיהם.
3. את הערב סגר דניאל וייס, צעיר מבארי, ששר את "אני גיטרה" של בני אמדורסקי. זו לא הפעם הראשונה ששמעתי אותו עושה את זה: כמה חודשים אחרי השבת השחורה הוא ביצע אותו על הריסות הבית של הוריו, שנרצחו בטבח בקיבוץ. זה היה ביצוע טוב, שובר לב ומקורי, לשיר שזכה בעבר כבר לשני ביצועים איקוניים, מהסוג שבדרך כלל היינו אומרים שאין הצדקה לחדש, בטח לא בידי זמר צעיר. אבל וייס נטע בו משמעות חדשה, שנטועה אמנם בזוועה אבל מתקיימת גם מחוצה לה, כשיר הודיה לכל מי שעזר ועודד וליווה, ובמקרה הזה - להוריו. ביצוע שממחיש את האובדן, את ההתמודדות ואת הרמת הראש בעקבותיו.
גם השופטים נותרו בהלם ודמעות. "איך פתאום אנחנו מתקרקעים, ואנחנו מבינים עם כל השמחה ועם מה שאנחנו עושים, עם 'הלשכוח' והכול - [זו] המציאות מול העיניים", אמר עדן חסון, מסכם את הערב, ואת הפרדוקס של "הכוכב הבא", שלא הולך לשום מקום.