עונות אולסטארז הן חלק חשוב במעגל החיים של פורמט הריאליטי. זו דרך קלה ויעילה להגיש את אותה המנה בתלבושת חדשה ונוצצת. רק צריך ליהוק נכון וכמה שפצורים שיגבירו את גובה הלהבות. "מאסטר שף - נבחרת החלומות" (קשת 12), העונה הראשונה בתולדות התוכנית להחזיר משתתפי עבר לניסיון נוסף, הסתפקה בליהוק טוב. כמה מהמשתתפים (ובעיקר המשתתפות) הכי איקוניים מעונות העבר חזרו למסך עם המון מה להוכיח, כשאל מיכל אנסקי ורותי ברודו הצטרפו השופטים אבי ביטון ויובל בן נריה.
זו הייתה מעין עונת בזק של הפורמט האהוב, בלי סבבי אודישנים וחלוקת סינרים אינסופיים ועם הדחה (כמעט) בכל פרק. התוצאה הייתה הרפתקה קצרה וכיפית עם מינימום של סיפורים אישיים וסחיטת דמעות. לא היה בה כל ניסיון להתייחס למצב, לדקלם סיסמאות ברוח "דווקא בימים כמו אלה" או להדהד אירועים אקטואליים (ומי יודע איזה אירועים היו אקטואליים כשהיא צולמה). על כך נותר רק לומר תודה. למשך שעה ומשהו בכל פעם היה אפשר לצלול לאקס טריטוריה שבה הדבר הכי בהול זה שהמלית תיאפה בצורה אחידה.
על אף זהות המשתתפים הפורמט נשאר אותו פורמט והמרפסת אותה מרפסת. פרק ממוצע בעונה נראה כמעט כמו פרק "מאסטר שף" רגיל, רק שבמקום "רבותיי" של חיים כהן קיבלנו קריאות עידוד של מיכל אנסקי. הקלישאה אומרת שפורמט מנצח לא מחליפים, אבל כשמדברים על מהדורת אולסטארז יש מקום להציע גרסה משודרגת, אפילו במעט. משימות מאתגרות או ייחודיות יותר, פורמט הדחות שונה, מזווה משוכלל - משהו שיהפוך את כל העניין לחגיגה, וגם ינצל לטובה את הרמה הגבוהה שהשפים מסוגלים לה.
והרמה הפעם הייתה גבוהה לאללה. גם אם היה קל להמר מההתחלה מי יגיעו לגמר וגם מי תיקח אותו, הליהוקים הפכו את הדרך למהנה ומותחת. בניכוי כמה ליהוקי אווירה (ע"ע סמדי בומבה, שלא בדיוק הגיעה עם דרייב לנצח או אפילו ללמוד משהו חדש) חברי הנבחרת הגיעו עם דרייב מטורף להוכיח את עצמם, ועל הדרך גם לקדם את העסק שהקימו מאז ההופעה הקודמת. במקום סיפורי סינדרלה מתוקים על הבשלן שנשלף מהמטבח הביתי אל עולמות הגורמה קיבלנו הפעם מתחרים עם קריירות לתחזק, ולא בתקופה מאוד נדיבה ליוזמות קולינריות חדשות. הכעכ-כנאפה הזה לא ימכור את עצמו, ואכן, אם היינו מורידים צ'ייסר כל פעם שפרח, רחל או מיכל אמרו את המשפט "זו מנה שאני מגישה אצלי", את הגמר היינו רואים מפגישת אלכוהוליסטים אנונימיים.
צריך להתייחס כמובן גם לשינוי בהרכב השופטים. את מקומם של חיים כהן, ישראל אהרוני ואיל שני מילאו שניים מהשפים המצליחים והמוכרים בישראל, על אף ששלושתם הפציעו להופעות אורח. בהכללה מסוימת ביטון היה השוטר הטוב ובן נריה השוטר הרע - שניהם ידענים ומקצוענים ברמה הגבוהה ביותר, אבל אחד עם חיוך והשני קשוח ועם חיבה לחומרי גלם מסובכים. שניהם עוד זקוקים להשתשפשות נוספת כדי להפוך מ"שפים שמבינים" לדמויות טלוויזיוניות של ממש, אבל החידוש בהחלט מבורך וסיפק כמה רגעים מהנים לאורך העונה. מיכל אנסקי הייתה ונשארה החולייה החלשה של צוות השופטים - דמות טלוויזיונית מושלמת, אבל כזו שחוזרת על אותם שבחים פעם אחר פעם ומתקשה לספק ביקורת מעמיקה יותר מ"זה מתפוצץ בפה". דווקא תפקיד המנחה שניתן לה בעונה הזו הולם אותה מאוד - דמות אמפתית שמקשרת בין השופטים הקשוחים למתמודדים שבדיוק סיימו התקף חרדה.
אף גמר של מאסטר שף הוא לא הפרק המעניין, המותח או המסעיר ביותר בעונה, ולאורך מה שהרגיש כמו מאתיים מקבצי הפרסומות בעיקר קיוויתי שאחת מהן תספר לי באיזו מסעדה יחכה לי תפריט פופ אפ עם מנות הגמר המפתות למראה. בסוף, איך לא, הפייבוריטית מיכל קטפה את הכתר - בחירה צפויה כפי שהיא מרגשת. מי שלא התאהב במיכל אפשטיין בעונה הזו כנראה מחזיק לב במליחות גבוהה, אם להשאיר את הביטוי הפופולרי בהגזמה של פאנל השופטים. גם עמיחי ורחל הצליחו לרגש בפרק, במיוחד בזכות הנוכחות של המשפחות באולפן.
כאמור, הנוכחות של מיכל, עמיחי ורחל בגמר העונה הייתה רחוקה מלהפתיע מישהו. הספיקו פרק או שניים כדי להבין שמדובר באשפים ברמה שמוציאה מהפה משפטים כמו "מדובר בגאון, כנראה". "כנראה" כי אין לנו אלא להאמין למה שהשופטים אומרים. ובגמר, כמו בגמר, הם אומרים בעיקר דברי הלל. הציונים בפרק הסיום הוענקו בנדיבות, כך שאפילו בן נריה העניק למיכל ציון כמעט מושלם של 99. כל מתמודד התנהג כפי שהתנהג כל העונה: רחל התרוצצה כמו הוריקן של כאוס אבל בסוף הכל הסתדר, מיכל הכינה גלידה כבר במנה הראשונה וסיימה בקינוח מרשים ועמיחי התפייט על פטריות וצמחי מרפא. וכאן נשאלת השאלה האם הבעיה היא, שוב, הפורמט עצמו - לא חסרות דרכים להפוך את פרק הגמר למשימה המאתגרת ביותר של העונה. את חגיגת הפרגונים המעונבת הזו אפשר להשאיר בחצי הגמר.