גדוד 51 הוקם עוד לפני קום המדינה. את הכינוי "גדוד הבוקעים הראשון" קיבל במלחמת העצמאות, אז הצליחו הלוחמים להבקיע את המערך המצרי בדרך לנגב הנצור. לוחמי הגדוד מכירים את המור"ק הזה, כמו שהם מכירים את "מבצע קינוח" בו לוחמי הגדוד השתתפו בכיבוש החרמון מחדש. ב-7 באוקטובר הם בוודאי נזכרו בסיפורי הגבורה של לוחמי הגדוד לדורותיו, בזמן שיצאו לקרב הירואי כפול. באחד הם נאלצו להגן על מוצב כיסופים, אותו ראו מחבלי חמאס כיעד אסטרטגי; בשני יצאו להגן על חברי הקיבוץ הסמוך, עליו הופקדו להגן.
הלוחמים נלחמו במשך 7 שעות בקרב גבורה, וספגו אבידות קשות. בקיבוץ נרצחו 18 בני אדם, אזרח אחד - שלמה מנצור - נחטף לעזה. הוא ציין את יום הולדתו ה-86 בשבי, והוא החטוף המבוגר ביותר שעדיין מוחזק ברצועה. אלמלא גבורתם של לוחמי גדוד 51, שעשרות מלוחמיו נפלו בלחימה בזמן שהגנו בגופם על חברי הקיבוץ, המספרים האלה היו אפילו גדולים יותר.
אמש הותר לפרסום על שישה מחיילי הגדוד שנפלו בבוקר בהיתקלות עם מחבלים בדרום לבנון. המבוגר מביניהם היה המ"מ איתי. לנצח בן 22. השאר היו צעירים יותר. ילדים. דרור, סמל מחלקה, היה מושבניק בן 20 מהשרון. שלו היה בן 21, משדרות. משפחתו הייתה מפונה רוב המלחמה. ניר מדימונה היה רק בן 20. יואב, אלוף ישראל ב-MMA, היה בן 19. שריה ממחולה היה בן 21, נשארו לו ארבעה חודשים לשחרור. הנפש קוראת את סיפור חייהם הקצר מדי ולא מוצאת מנוח. איזה סיוט.
כל כלי התקשורת ידעו על התקרית הקטלנית ונערכו לה. בשידורי קשת למשל כבר ידעו לעדכן מראש את לוח השידורים. במקום "ארץ נהדרת" הקומית, החליטו בערוץ לשדר פרק של "עובדה" בה איתי אנגל (מי אם לא הוא) מצטרף לכוחות צה"ל שנלחמים בלבנון. בערוץ 14 החליטו לבטל את שידור "פתחי ושי", כאשר גם על "הפטריוטים" המבודחת שררה עננה של קדרות אמיתית. בערוץ 13 שידרו כרגיל את "משחקי השף".
יש לציין את המובן מאליו: שידור של תכנית ריאליטי, שעה אחרי הודעה על נפילת חיילים בקרב, מרגישה תלושה מהמציאות. מדובר בחילול השם אזרחי. נרמול של מוות. כתבתי על הבנאליות של השכול פה במדור לפני חודש, כאשר ביום אחד נרצחו שלושה בני אדם מירי טילים לצפון ובפיגוע בחדרה, וצעיר נוסף נפצע אנושות מפגיעת רסיס בחיפה. אחרי החדשות באותו יום בקשת שידרו את "רוקדים עם כוכבים" כרגיל. "זה אפילו לא מפתיע אף אחד", כתבתי, "הקלישאה אומרת שהחיים חזקים מהכל אבל במקרה של ישראל 2024 זה פשוט שקר. זו הכחשת המוות והדחקת השכול שחזקה מהכל.
793 חיילים כבר שילמו בחייהם במלחמה הנוראית הזאת. באופן מפתיע, המקום היחיד בו נסדקה אמש האדישות הזאת, דרכה כולנו מכילים עוד מוות בשם הלחימה האינסופית, היה דווקא בערוץ 14. מגי טביבי, מוקפת בחומה של שבעה כתבים ופרשנים, בישרה על נפילתם של החיילים בקרב. הכתבים והפרשנים הביטחוניים מילאו את האוויר במילים, הכתב המדיני אמר משהו על טראמפ, הכתב הפוליטי אמר משהו על ביבי, אבל אז טביבי, ברגישותה, זיהתה שאראל סג"ל נמצא על סף דמעות.
ב-23 בפברואר 2023 פרסם סג"ל בטוויטר עם בנו יוחאי, קצין צעיר בגדוד 51. "ה' ישמור על כל ילדינו", הוא כתב מעל התמונה, בה על פניו נסוכה ארשת של גאווה, אהבה וכמו כל הורה לחייל: קצת חרדה מתחת לחיוך. כמה חודשים אחר כך גילינו שה' לא שמר על כל ילדינו.
"לי היה יום מאוד מאוד קשה עד שנודע לי שהבן שלי בסדר, הוא נלחם שם", סיפר סג"ל באולפן, ואמר דברים שפחות אוהבים להזכיר באולפן של ערוץ 14, "המחיר הוא כבד. הוא כואב. וצריך לזכור את זה, גם כשאומרים שלכל מהלך כזה יש משמעות בקרב. זה לא חיילי בדיל ומלחמה זה עסק של חיים ומוות, סליחה על הקלישאה".
הקלישאה היא שכל ישראלי מכיר מישהו או מישהי שנפגעו במלחמה, ובמדינה קטנה כמו שלנו זה נכון. ועדיין, הלב יוצא אל אראל סג"ל, שבמשך שעות ארוכות ידע ששישה חיילים נפלו בגדוד של הבן שלו. תחושת ההקלה, מעורבבת עם אשמה נוראית, התפרצה לו באולפן בזמן שבאולפן החדשות סביבו חזרו לדבר על טקטיקה ואסטרטגיה.
טביבי פנתה שוב אל סג"ל. הפעם היא לא הייתה מגישת חדשות שפונה לפרשן שלה, אלא פשוט מגי שפונה לחבר אראל, שנראה נסער. הוא הסביר לה, כאילו אין עליו מצלמה שמשדרת את הדברים שלו בשידור חי לקהל צופים לא קטן, שהוא מרגיש מה שכל הורה לילד לוחם מרגיש ברגעים כאלה. "כשזה מגיע קרוב, זה נוגע", הוא הסביר את המובן מאליו, ואז כאילו היה צריך להזכיר לעצמו, הוסיף: "זו פעם שניה שזה נוגע כל כך קרוב".
סג"ל הסביר על התחושות איתן הסתובב במהלך היום. המצוקה האמיתית של חוסר הידיעה. חוסר האונים. הוא סיפר שהוא "הכניס לאירוע" את חבר הפאנל הלל ביטון רוזן, הכתב הצבאי של הערוץ, וביקש ממנו לברר לו פרטים על האירוע. "עד שאתה יודע שהכל בסדר, אתה חי בתחושה שהחיים שלך נגמרו, כי המוח מריץ לך סרטים", הוא סיפר, ונראה שהסערה שהתחוללה בנפשו עדיין אוחזת בו.
בחוכמתה, מגי טביבי נתנה לאראל להמשיך לדבר. במאי המהדורה החליט לעשות זום על פניו של סג"ל בזמן שהבהיר: "זה מאוד קשה. מצד שני, אני מבין, תעזבו אותי, אני מכיר את הצורך של הלוחמים האלה. הם חזקים, הם לא זקנים בני 54 שיושבים ומדברים פה שטויות בטלוויזיה. הם עכשיו נמצאים בשטח, מסריחים מזיעה עם הנשק, והם נלחמים והם ינצחו והם יהרגו את האויב. אני יודע את זה ואני סומך עליהם. לי מותר להיות קצת רגשי".
יכולתי לכתוב שבעיניו של אראל סג"ל עמדו דמעות, בעיקר כי זה כנראה היה נכון, אבל זה לא הסיפור המרכזי של המונולוג הזה. הסיפור המרכזי הוא הבמה שאראל קיבל לשטוח את הדברים. אם ערוץ 13 רוצה להבין למה הצופים שלו עוזבים אותו ועוברים למתחרים, כדאי להם להיזכר שאסקפיזם זה חשוב. זה צורך אמיתי שאסור לזלזל בו. ומצד שני, לפעמים מותר להיות קצת רגשי.