יש שיגידו שרידלי סקוט הוא במאי "יעיל". רידלי סקוט עצמו, למשל. בסוף החודש הוא יהיה בן 87 ועדיין מתקתק עבודה כאילו אספקת החמצן שלו תלויה בזה. בסרטון של ואניטי פייר מ-2017 הוא העיד על עצמו שהוא טוב בניהול תקציבים ובצד הארגוני-לוגיסטי של יצירה קולנועית, פשוט כי הוא "יודע מה הוא רוצה". לעיתים קרובות הוא רוצה הפקות ענק תקופתיות מפוארות - התקופה עצמה לא מאוד משנה, כשבעשור האחרון הוא נע בין ימי הביניים של "הדו קרב האחרון", המאה ה-18-19 של "נפוליאון" וההיסטוריה הקרובה של "בית גוצ'י" או "כל הכסף שבעולם".
סקוט לא כותב לעצמו ולא בטוח שהתסריט מאוד משנה לו כשהוא ניגש לבחור את הפרויקט הבא. הוא תמיד שמח לתאר בהתלהבות את השוטים והסצינות הכי מרהיבות בסרטיו, כמו ילד שבוחר לעצמו מגרש משחקים חדש ומלהיב להציב בו את חיילי הצעצוע שלו בכל פעם. ההתלהבות הזו הפכה אותו לבמאי מוכר ומוערך שעדיין מקבל הזדמנות לעבוד כמעט על כל פרויקט שמתחשק לו, אבל לא בהכרח עקבי בסגנון או באיכות התוצרים.
"גלדיאטור" משנת 2000 כנראה חקוק בזיכרונו כהרפתקה מוצלחת במיוחד - הוא החזיר פי ארבעה את 104 מיליוני הדולרים שהושקעו בו + סידר לו לראשונה אוסקר לסרט הטוב ביותר, לצד ארבעה פרסים נוספים (פרס הבימוי לא היה אחד מהם). אם שכחתם, פספסתם או פשוט עוד לא הייתם בגיל לחוות את "גלדיאטור" בזמן אמת, הרשו לי להחזיר אתכם לתחילת המיליוניום. רוח גבית של היסטריית "טיטאניק" והכניסה של טכנולוגיות דיגיטליות חדשות להוליווד יצרו את התנאים המושלמים לקאמבק של האפוס הקולנועי. קאמבק גדול, ענק, היסטרי, נוצץ, לרוב ארוך מדי ועם מוזיקה דרמטית, מלא ניצבים, תפאורות משוגעות ואפקטים דיגיטליים שלפחות אז היו מפוצצי מוח. כל אלה דברים שסקוט אוהב מאוד. "גלדיאטור" היה אחד הראשונים בגל הזה, וההצלחה שלו רק הגבירה את הלהבות.
הסרט עירבב היסטוריה אמיתית של רומא העתיקה עם דמויות מומצאות וחירות אמנותית למטרות ספקטקל, כשחוץ מקרבות ראווה מוגזמים בקולוסיאום כלל גם דיון (במשקל נוצה) על שחיתות שלטונית, מנהיגות, תהילה ואלימות כאמצעי בידור. הגלדיאטור מהכותרת לא נולד כעבד חלילה אלא היה בן אצולה רומאי לכל דבר ועניין, מנהיג וגנרל עטור שבחים והישגים שלאחר קרב גורלי מוצא את עצמו נמכר לעבדות ונאבק בזירה על הזכות לנקום את מות אהובתו. החיבה היתרה של הסרט להילוך איטי התיישנה לא משהו, אבל ההופעות של ראסל קרואו וחואקין פיניקס עדיין מלהיבות ומשכנעות מספיק כדי שנתעלם מזה (או מהתסריט הבסיסי למדי).
פרק ההמשך היה ברמה כלשהי של פיתוח הרבה שנים, כנראה עד שמישהו קיבל את הרעיון המבריק "בואו נעשה את אותו דבר עוד פעם אבל גם נשנה קצת". ואכן, התסריט מאת דיוויד סקרפה (שכבר שיתף פעולה עם סקוט ב"כל הכסף שבעולם" ו"נפוליאון") מספר על מנהיג וגנרל שהופך לגלדיאטור בקוליסאום. הפעם הוא אמנם מגיע מהצד שמתנגד לאימפריה הרומית, אבל גם לו יש אישה לנקום את מותה ורקע מכובד יותר מזה של העבד הממוצע. אל מול הגלדיאטור שמגלם פול מסקל ניצב - כנראה כדי לבלבל אנשים עם זיכרון גרוע לשמות - פדרו פסקל, בתפקיד גנרל רומאי חשוב שגם נשוי לגיבורת הסרט הקודם לוסילה (קוני נילסן). השניים מתכננים הפיכה שתחזיר את רומא לגדולתה ותדיח מכס המלכות את הקיסרים התאומים גטה וקרקלה (ג'וזף קווין מ"דברים מוזרים" ופרד השינגר מ"הלוטוס הלבן").
כל זה נשמע מאוד רציני ומתוחקר, אבל מדובר בסרט מטופש מאוד בלי כל יומרה לאמת היסטורית של ממש. יש פה כל כך הרבה שטויות לא קשורות לתקופה שאפשר לחשוד שזה פשוט קליקבייט להיסטוריונים כדי שאלה יגיבו אליו בזעם ובכך יספקו יח"צ בחינם. יש כאן סנאטורים שמעלעלים בעיתון מודפס, רופא שמדבר על חיידקים וזיהומים בתקופה שכל זה היה נחשב תהמוני לגמרי ובעיקר המון המון בעלי חיים ממוחשבים, נניח, קרנף שנותן לגלדיאטור לרכב עליו כמו סוס, קופים מפלצתיים מוזרים ואפילו כרישים ששוחים בכיף שלהם בקוליסאום. סקוט לא רוצה ללמד אתכם היסטוריה, רק לעשות כיף שטותי.
התקציב המלא של הסרט הוא בגדר שמועה בימים אלה, אבל בהחלט מעמיד בסימן שאלה את הטענה של סקוט שהוא טוב עם כסף. כך או כך, הסרט נראה יקר ומספק תמורה ראויה לכל הבוכטות שנשפכו עליו - שחקנים יפים לבושים היטב, תפאורה מושקעת שמכניסה היטב לאווירה ואפקטים שהם אולי מטופשים לגמרי אבל לא ממש מביכים (לפחות רוב הזמן). זה כמובן לא מספיק כדי להציל את הסרט מהתסריט המלודרמטי שלא נאמר טמבלי, אבל עדיף קשקוש נעים למראה מקשקוש אפור ודהוי. עבור הקהל הישראלי יש גם בונוס בדמות שני ליהוקים ישראליים - ליאור רז בתור מעין מ"כ טירונים לגלדיאטור / פרד פלינסטון הרומאי בווסט מנומר, ויובל גונן בתפקיד קטן כאשתו של האנו. רז כבר שיתף בריאיון שסקוט בעצמו כמעט התנצל על גודל התפקיד, אז אל תבנו על תפקיד אופי, אבל הוא עדיין זוכה לזמן מסך מכובד במפתיע.
הצמד מסקל את פסקל מצליח לא להיראות כאילו הוא כאן בשביל הצ'קים, והעובדה שרוב השחקנים מגישים את השורות הלא מבריקות שלהם בהצלחה כה גדולה רק מוסיפה לאווירת הקאמפ הכללית. גם צמד הקיסרים ראויים לציון בזכות הופעה מטורללת על כל הראש כפי שמחייב התפקיד, שהוא גרסת השיבוט המשובש של חואקין פיניקס בסרט הקודם. הופעה אחת שמתעלה על כל החסרונות של הסרט ומשדרגת אותו עשרות מונים היא זו של דנזל וושינגטון, מהטובות שלו בשנים האחרונות ואולי אי פעם. הוא קיבל את הדמות המעניינת ביותר - גלדיאטור שעלה לגדולה וכעת סוחר בעצמו בעבדים לוחמים - ונראה שהוא נהנה מכל רגע. הוא נע בקלילות בין רגשות ונאמנויות, מתמרן את כולם כדי להשיג את מה שהוא רוצה ואין בו שמץ של מלאכותיות, גם כשהכול מסביבו מתחרפן לגמרי.
למעשה, הדמות וההופעה של וושינגטון כל כך מדהימה שהיא רק מדגישה כמה מעט היגיון יש בסיפור הזה. דמותו היא מעין אנטיתזה לאצולה המפונקת והערכית בעיני עצמה של רומא, יהיו אלה הקיסרים הנהנתנים שרואים בעצמם מתת האל לאנושות או הקונסולים שמדברים גבוהה על דמוקרטיה אבל חיים בעולם מקביל מפשוטי העם. בזמן ש"הטובים" רק רוצים להפוך את רומא לגדולה שוב, הוא מזכיר שרומא היא מה שהיא הייתה תמיד - מקום שבו החזקים מתחזקים והעניים מתענים. לסרט, או לגיבוריו, אין תשובה מספקת לטענות האלה, רק סצנות קרב גרנדיוזיות שיסיחו את דעתנו כדי שלא נחשוב על זה יותר מדי. היי, תראו, כריש!