לפעמים, הדבר המזעזע ביותר הוא גם הישיר ביותר. כזה היה הסרטון שהוקרן באמצע "אולפן שישי" בחדשות 12 מטעם מטה משפחות החטופים. שלוש דקות שאין בהן דבר מלבד השמות והפנים של החטופים שעדיין נמצאים בעזה (כמעט כולם: לעזה נחטפו גם חמישה עובדים זרים מתאילנד, שלא הופיעו בסרטון). שלוש דקות שבהן אנחנו מוכרחים להביט להם בפנים, ולהתבייש שהם עדיין שם. שנייה-שתיים בערך לאדם, ובכל שנייה כזאת מקופלים חיים שלמים, עולם ומלואו שלא מפסיק להתהפך כבר הרבה יותר מדי זמן.
לא צריך הרבה יותר מזה כדי להזכיר, שוב, שעסקת חטופים חייבת הייתה לקרות מזמן, שכל יום שהיא לא קורית הוא פשע כלפי הקורבנות, בני המשפחות והציבור כולו, ונוגדת את כל מה שהאתוס הישראלי מבוסס עליו.
גם באולפן לא נשאר אוויר. דנה ויס נאנחה. ישראל זיו דיבר, בצדק, על פשע מוסרי וכתם שימשיך הלאה לתמיד. אלמוג בוקר אמר שהבטן שלו מתהפכת, ואז הוסיף: "החטופים, כמה שעצוב להגיד את זה, בניגוד לחודשים הראשונים הם כבר לא קונצנזוס. יש לא מעט שמסתכלים על לירי אלבג ואומרים 'את לא הדבר הכי חשוב', אותה לירי אלבג ששמרה עלינו, יישובי העוטף, אותה דבר לגבי דורון שטיינברכר מקיבוץ כפר עזה, אומרים לה את לא הדבר הכי חשוב, אחרי שחטפו אותך בשבעה באוקטובר".
בוקר טועה מהיסוד. עסקת חטופים היא כן קונצנזוס. קונצנזוס ציבורי מוחלט, מובהק, חד משמעי. כל מה שבוקר צריך היה לעשות היה לראות את המונולוג של ויס ששודר לא הרבה זמן קודם לכן, בפתח "אולפן שישי", ואת ממצאי הסקר שפורסמו בו, בדומה לסקרים דומים שהופיעו בו בעבר.
הסקר של מכון מדגם לא יכול להיות נחרץ יותר. שבעה מכל עשרה ישראל חושב שעסקת חטופים חשובה יותר מהמשך המלחמה בחמאס. רק שניים מכל עשרה חושבים אחרת, כלומר: יותר מפי שלושה תומכים. אחד מכל עשרה לא יודע. זה רוב מובהק מול מיעוט מבוטל, קולני וקיצוני. גם בקרב מצביעי הליכוד, משמעותית יותר תומכים בעסקה לעומת מתנגדים. לו נתניהו היה הולך על עסקה תמורת סיום המלחמה: הוא היה זוכה לתמיכה ציבורית מקיר לקיר בימין ובשמאל. ולא זאת בלבד: 52%, יותר מחצי מהציבור, לפי הסקר של מכון מדגם, מאמין שסיבות פוליטיות הן מה שמנע את העסקה, הרבה יותר מאשר 36% שמשוכנעים שסיבות ענייניות הובילו לכך.
אלה אותן התוצאות בכל סקר בעל ערך: רוב גדול בציבור דורש עסקת חטופים מיידית. רוב גדול בציבור לא מעוניין בהמשך המלחמה אם משמעותה זניחת החטופים. רוב גדול בציבור, ובתוכו תומכי נתניהו, לא מאמין לתירוצים של הממשלה שלו ולקמפיינים שהיא ממציאה (רפיח עכשיו, פילדלפי אחר כך, לחץ צבאי תחילה וכו') בדהרה אל מלחמה ללא קץ וללא תכלית, או לכל היותר - תכליות שמשרתות את הפנטזיות המשיחיות של הימין הקיצוני בלבד, מהריסה אקטיבית של רצועת עזה ועד ביסוס התנאים להתנחלות עתידית בשטחה.
אפשר להבין מזה שני דברים: הדבר הראשון הוא שהמסגור של כל הדיון הוא שגוי. אין ויכוח ציבורי אמיתי על הצורך בעסקה דחופה להחזרת החטופים. יש הסכמה ציבורית כמעט גורפת על כך, ויש ממשלה שמטעמיה שלה לא ניצלה את ההזדמנויות הקריטיות להשלים את המהלך ולעשות את המינימום כדי לנסות ולכפר על ההפקרה ההיא. ממשלה שמצהירה שהיא מתנגדת לדעת רוב הציבור (תראו את ההצהרה של סמוטריץ' ממוצאי שבת, למשל), לפי כל סקר דעת קהל שמתפרסם. למרות זאת, התקשורת, גם כשהיא דנה בנושא באופן ביקורתי, מעניקה לסיסמאות המתנגדות לעסקה נפח נרחב ולא פרופורציונלי בעליל, בכוונה או שלא.
ומכאן נגזרת גם המסקנה השנייה: אם מתפרסם סקר דעת קהל שהתוצאות בו ברורות כל כך ביחס למה שהציבור מעוניין בו בכל ליבו, וברור לכל מי שצופה בו שזה לא מעניין את הקואליציה של נתניהו כקליפת השום, הרי שאין יותר שום משמעות לסקרים. זאת תרבות דמוקרטית שרוקנה מתוכן, הלכה למעשה. נתניהו ושלוחיו יכולים להגיד עד מחר שהם מבטאים את רצון העם ואת מה שהעם בחר. אין לשקר הזה המחשה בוטה יותר, מלאת חרפה יותר, מהנושא הזה.