שיר היציאה מהארון של עדן חסון הוא היפה ביותר שהוא אי פעם כתב

"בשמלה אדומה ושתי צמות, בחור צעיר, יחידי ותמים, עמד ושאל: 'כמה?'", שר אבי טנגה בדיוק לפני 19 שנה. כן, שוב היתה זו "ארץ נהדרת" שהקדימה את כולם והציגה לעולם את הזמר המזרחי ההומו הראשון, קריקטורה בגילומו המגחיך של אלי פיניש, זמר שר מזרחית בסגנון כבד וקורץ מתוך הארון בהופעות לחיילים עם ביצועים ל"יש לי אהוב בסיירת חרוב" ו"המלח שלי הוא המלאך שלי", כשברקע תמונה של מלח מסוקס שלא משאירה הרבה מקום לדמיון. נכון, עברי לידר יצא מהארון ארבע שנים קודם, וקורין אלאל עוד לפניו ודנה אינטרנשיונל כמובן, ובכל זאת, עדיין, הימים ההם, אי שם בסוף 2005, כשלרמטכ"ל קראו דן חלוץ, היו ימים שבהם זמר ים תיכוני הומו שקורץ מתוך הארון, גם אם לא יוצא ממנו רשמית, נחשב למדע בדיוני של ממש, לאירוע שלא יקרה לעולם, למשהו ששרית חדד לא חולמת עליו בחלומות הכי מוטרפים שלה, ולכן ב"ארץ נהדרת" הרשו לעצמם להפוך אותו לאירוע מבדר ומשעשע, מופרך, כשהם לועגים לשמרנות של צה"ל, לשמרנות של התרבות הישראלית בכלל והים תיכונית בפרט, וכן, גם קצת לתרבות הגייז, שכובשת עוד יעד.

קאט לנובמבר 2024, באמצע מלחמה, בתחילת העונה ה-11 של "הכוכב הבא לאירוויזיון", רגע לפני מופע בהיכל מנורה, עדן חסון הוא זמר הפופ הים תיכוני הראשון שיוצא מהארון ומתוודה על הזוגיות שלו עם גבר. הצעד הזה מלווה, איך לא, בשיר. "סוף סוף אני" הוא השיר הכי יפה של חסון מתחילת הקריירה, יפה אפילו יותר מ"שקיעות אדומות". לא יודע אם הוא יבצע אותו בתחילת ההופעה ב"מנורה", באמצעה או בסופה, אבל בטוח שאלפי מעריצות ומעריצים (אם פיקוד העורף ירשה), ישירו איתו שם כל מילה.

כי איך אפשר שלא, כשהוא שר: "ומה יש להפסיד אם אני לא אני, עם כל ההון שבעולם. מלא להיטים תקועים בארון. בסוף מבין שהכל סתם / אם נשבר לי הלב ולא יכולתי לשתף, פחדתי שיפנו לי גב, אז כתבתי הכל הפכתי ת'טקסט, נעים יותר לקרוא עכשיו", כשהקול שלו, עדין ושברירי מתמיד, והשירה שלו, עירומה וחשופה מתמיד, פורשים ידיים לעולם ואומרים: קחו אותי. זה מקסים ומרגש באמת, וההמשך יפה לא פחות. יעקב למאי וחסון, בחוכמתם, השאירו את השיר הזה רק עם פסנתר עדין וליווי כלי קשת ונשיפה ברקע ואפשרו למילים הכה חזקות לבלוט בעוצמתן.

ומי שיחזור ל"שקיעות אדומות", בסך הכל מלפני ארבע שנים, יגלה שחסון שתל בו כבר אז רמזים, עם שורות כמו: "ככה לא לבחור בדרך שכולם הולכים... יש אמת אחת כתובה לה בספרים... ועד שיום חדש פתאום יבהיר הכל, יפיג בי כעסים, אגלה שאין לי מה לשמור בפנים", וכמובן הסי-פארט שמתחיל עם "כבר שנים עברה הנפש טעונה ברגשות...". כי שירים מקיימים ביניהם קשרי גומלין, גם בהפרשים של שנים, לפעמים אפילו עשורים. והיום אנחנו מבינים שבלי לכתוב את "שקיעות אדומות", חסון לא היה מגיע לכתוב את "סוף סוף אני", לא היה זוכה לראות את השמש הפרטית שלו זורחת.

רק לפני חצי שנה עומר אדם הוציא מיני-אלבום בשם "חמישה לילות" ואז נכתב עליו: "לא רע, עושה את העבודה, אבל לא מבריק או מטלטל". והנה מגיע אלבום חדש, 13 במספר (אם מחשיבים גם את המיני אלבומים), "לחנים שבורים", 13 שירים חדשים, מה שמעיד שבניגוד לתדמית שנוצרה לו, עומר אדם הוא לא עצלן ולא משעמם לו והוא לא נח על זרי הדפנה וסופר את הכסף, אלא שהוא עובד ומשקיע, ויש בו את הרצון להמשיך ולעניין את עצמו ואת הקהל שלו. ציניקנים יאמרו שאין לו ברירה אלא להמשיך ולהוציא מוזיקה חדשה, אם הוא רוצה לשמר את מעמדו בשוק צעיר ותוסס, שמצמיח גירויים חדשים וכוכבים חדשים שמתחרים בו, ושאלבום חדש שני תוך חצי שנה מעיד על לחץ. הסיבות מעניינות, אבל חשובה מהן היא התוצאה, אלבום חדש שבו עומר אדם ממשיך להיות הזמר המצוין שהוא תמיד היה, או כמו שאומר השיר שחותם את היצירה, "סולמות ונחשים": "אני פה, אני עוד בחיים, רק טיפה משתגע, שוב חולם חלומות הזויים ועוד רגע נוגע / סולמות, נחשים, פרנסה ונשים, עוד שירים מרגשים, עברתי הכל, אני חי". שיר שכנראה מסכם את עומר מתחילת הקריירה ועד היום.

וזה לא שאין עניין באלבום החדש. כבר בשיר הפותח, "מלאך של כבוד", עם מילים ולחן של אדם עצמו (עם עזרה מדרור מזרחי ואביב פרץ), הוא שר על ריב עם בת זוג, כשהעיבוד וההפקה של אור כהן לוקחים אותו למחוזות האר אנד בי העדין, עם סקסופון מסומפל והגיטרות היפות של עידן שניאור. שיר טוב, שבהחלט נעים איתו. "אהובתי כבר לא רואה אותי" חוזר להרגלים הישנים, בלדה ים תיכונית, עם פתיחה של הקול בפזמון. קשה להתנגד לה, לפתיחה הזאת של הקול של עומר אדם, שהיא כבר סימן ההיכר שלו, וכשהיא באה חזק וטוב היא כובשת, הקריירה שלו מבוססת עליה, השאלה עד מתי זה יחזיק. ב"טקילה" זה בולט עוד יותר. בלדה יפה של טל קסיטאל, עם אפיל אירי בבתים, שיזהר אשדות, למשל, לא היה מתנגד לה, עד שמגיע הפזמון עם הפתיחה של הקול, שמקלקלת את השיר. נכון, זה מה שהקהל של עומר מצפה לקבל ממנו, את הפתיחה הזאת בפזמון, אבל הם יאהבו אותו גם בלעדיה, בטוח.

"גברת אגו", השיר הרביעי, כל כך מזכיר את "לבד על המיטה" מלפני שנתיים, שהמעריצים בטיקטוק כבר מצפים למש-אפ ביניהם בהופעה. "נרקומן של בדידות" המועדוני כולל את שורת הנושא של האלבום: "ומה יוציא אותך מהדף שלי, כל השירים עלייך, לחנים שבורים" ו"הנניי ניי ניי" בפזמון עם הפתיחה של הקול ירימו קהל בהופעות, אבל אין פה חידוש. ב"תהום" אדם חוזר למזרחית, כלומר לפופ ים תיכוני עכשווי, עם מילים ולחן שלו (בעזרת שרק וצוקוש) ועיבוד והפקה של גיא דאן, מפיק המוזיקה בהופעות של אייל גולן, והשיר אכן מזכיר עיבודים מבלומפילד, שוב עם פתיחת הקול החד פעמית של אדם. ב"פינו נואר" הוא שוב במוטיב האלכוהול בבר, אחרי ה"שתיתי שתיתי" בשיר הפותח ואחרי "טקילה". בלדה שהפיקו גיל ויין ונתנאל ששון, עם גיטרה ספרדית וחליל מזרחי, ושוב פתיחת הקול בפזמון, שקשה לו להיגמל ממנה.

באופן מוזר (או שלא) השיר הכיפי באלבום נקרא "שווארמה ודמעה", עם מילים ולחן של צליל קליפי, אחת שיודעת לכתוב להיטים. העיבוד וההפקה של נדב "נאבי" אהרוני הולכים לאורבניות לילית עם חצוצרה ספרדית (אל דאגה, הכל נעשה עם מחשב) והטקסט מדבר על בחורה שנעזבה ומתנחמת עם סיגריה ושווארמה, וכאן פתיחת הקול בפזמון דווקא עובדת יפה. שיר שהמעריצות יעופו עליו. ודווקא בגלל השם "שווארמה ודמעה" יש פה פוטנציאל לקאלט. הלהיט של האלבום הזה, לפחות בקרב קהל שהוא קצת יותר מבוגר, יהיה "לילה", שיר שמנכס לעצמו עשרות שנים של השפעות יווניות וספרדיות על הים תיכונית הישראלית, מ"ליסה ליסה" ו"מרגריטה" עד היום. זה עומר של החפלות שעושה שמח לכל המשפחה. יפה לו.

אחד השירים היפים באלבום הוא "אוהבת לא אוהבת", שיר על קשיים בקשר בין שני בני זוג, יש שיאמרו מפורסמים, יש שיאמרו עומר אדם ויעל שלביה: "רוצה אבק כוכבים, בינתיים עוד סוחבים, הלוואי אוכל לקרוא כבר מחשבות / נהיינו כבר רחוקים, לגאולה מחכים, שבויים בתוך שקרים וחלומות", כתב טל קסטיאל (עם גיל ויין ואלון פרץ), והשירה של אדם כאן מרגשת יותר מבשירים אחרים. "רוקנ'רול" של טל קסטיאל (מילים ולחן) ונתנאל ששון (עיבוד והפקה) הוא שיר פרידה דרמטי על בחורה שהתמכרה ל"סטלות ריכולים, (ק)סמים והזיות, רוקנ'רול, מכוניות". אדם כאן בעוד מפגן קולי מרשים, מהביצועים הקוליים החזקים ביותר בקריירה המוקלטת שלו. בשונה משירים אחרים, שהם הצעקה שלו, פתיחת הקול, לפעמים מיותרת, כאן היא מדויקת, וגם נשמעת מעולה. אחלה שיר.

הפתיחה של "שתי טיפות" (גל ג'ו כהן) מושפעת מהאלבום האחרון של פאר טסי, משירים כמו "חייזרית" של מתן דרור, אבל די מהר הוא מתחלף לקטע קלאבי עומר אדמי אופייני, עם יאללה תל אביב, מסיבות ואלכוהול, את בוכה בשירותים, איפה כל החברות שלך, דאנס, האוס ויאללה בלאגן. להיט שירים כל מכונית בסופשים הקרובים. תחושת מיחזור קלה עד מתונה. "סולמות ונחשים" (שוב טל קסטיאל) יושב היטב על אדם, מהשירים שהמילים שלהם מדברות את הזמר מבלי שכתב אותן, מהשירים שמשקפים רגע בזמן, רגע בקריירה, רגע בחיים. מעין "הכל עד לכאן" שלו.

"לחנים שבורים" הוא עוד אלבום סביר של עומר אדם, עם כמה שירים יפים וכמה פוטנציאלים ללהיטים. השאלה היא האם אחרי עשור וחצי של קריירה, תקופה שבה הגשים את כל החלומות המקצועיים שלו ומעבר, יש לו עוד על מה לחלום, או שהוא עסוק בתחזוק הקיים ושמירה על מעמדו כנסיך של הז'אנר. אף אחד לא מצפה ממנו להפוך לפאר טסי ולשבת ולכתוב בעצמו עשרה שירים שישנו לו את החיים (ואולי בעצם כן, למה לא?), אבל אחרי כל ההישגים וכל הכסף, אולי הגיע הזמן שהוא יחשוב אם בא לו להמציא את עצמו מחדש. גם אם הוא ייכשל קצת, הוא תמיד יוכל לחזור להיות הנסיך של הז'אנר.