אמונה ומרד בבסיס צבאי: קראו סיפור מתוך "אימפריית החול"

"הַחַיָּל חָמוּשׁ בְּחֶרֶב וְרוֹבֶה
מְשֻׁתָּק בְּשֶׁמֶשׁ הַקַּיִץ מַכֶּה".
ויליאם בלייק

מאחורי הדלת הסגורה למחצה החלו להתאסף מתפללים, והרב החדש ידע שכשיֵצא אליהם, עדיין יופתעו מנוכחותו בבית הכנסת בשעה כה מוקדמת. קודמו, הרב החכם שלמה לוריא, נהג להופיע בזיקים מעט לאחר ארוחת הבוקר ולצאת מעט אחרי ארוחת הצהריים. הוא הסביר לרב החדש שנוכחותו דומה למלח — בלעדיו אין טעם, אבל תגזים ואי אפשר לאכול. אך מאז נכנס לנעליו של לוריא בילה הרב החדש יותר במשרד הקטן שבצד בית הכנסת מאשר בחדר הצנוע ששכר באשקלון. הוא לא היה שקט. התחושה שהתנחלה בלבו מאז עבר לראשונה דרך הדלתות הפתוחות תמיד של בית הכנסת אף פעם לא עזבה אותו, והיא היעדר מעיק, כמו בשיטוט בארמון רחב ממדים והוא ריק.
מאז עבר אליו ממשכנו הקבוע במטבח, הרב החדש לא הוסיף דבר למשרד ולא החסיר ממנו. הוא נותר כפי שהשאירו הרב לוריא, חדר קטן שהיה אפשר לחשוד שאינו בשימוש. הרמז היחיד לזהותו של היושב במשרד היה השופר. ירושתו של לוריא לרב החדש ניצבה על השולחן — שופר איל גדול ומבריק, ענברי, שזה עתה חזר מניקוי יסודי בידי מלכיאור ליבוביץ', אומן תשמישי קדושה ממאה שערים ששמו הולך לפניו. הרב החדש טרם זכה להביא את השופר אל שפתיו, אך בעוד יומיים, בשחרית של ראש השנה, יתקע בו בפעם הראשונה וישמיע וישמע את תרועתו.
הוא יצא אל המתפללים, טירונים טריים, וחלקם נעמדו. כמדי יום, את רוב הפרצופים לא זיהה. היה נדמה לו שמתפילה לתפילה מתחלפים הטירונים באחרים, רק הספקת להכיר מישהו והוא המשיך לבסיס הבא. הסגל הקבוע של זיקים — החפ"שים, המפקדים, הקצינים — נעדר ברובו מהתפילות, ומי שכן הגיעו, מוטב היה שלא יגיעו. כמו בכל בוקר לפני התפילה, החל הרב החדש לטאטא את החול שנכנס לחלל בית הכנסת מהדלתות הפתוחות כל הלילה, דווקא הוא ודווקא לעיני המתפללים, שיראו שאין פחיתות כבוד בכל עבודה שנעשית לשם שמים. הוא התחיל בחלל הפנימי, המרכזי, מקפיד לעבור בכל פינה וליד כל אחד מהנוכחים, תוהה כמה מהם מתפללים מתוך כוונה וכמה הגיעו לתפילה רק כדי לחמוק ממטלות הבוקר בפלוגות.
כשסיים בחלל הפנימי המשיך אל המבואה, שבה ישבו על ספסלים או על הרצפה, כחסרי בית ובטלנים, אלה שאפילו לא טרחו להעמיד פני מתפללים. חיילים אלה, שהרב החדש הקפיד לא להסתכל בהם בעוברו ביניהם, הגיעו לבית הכנסת בכל פעם שחשקה נפשם בהפסקה מחום הבסיס ומעמל תפקידיהם. למרות שלא הסתכל, הוא הריח את החטיפים שהביאו עמם, טעם את עשן הסיגריות ושמע את פטפוטי הסרק שלהם, עד שהגיע לדלתות ואור השמש הבוהק סינוור את עיניו העדינות, המורגלות באותיות קטנות ובתאורה חלבית, והוא כיסה אותן כמו כדי לא להתעוור.
בתנועה נחושה אחרונה הוא פיזר את החול חזרה אל זיקים והותיר את הדלתות מאחוריו פתוחות, על פי מדיניותו של הרב לוריא, שנהג לומר שדלת נעולה עוד לא שינתה אף לב בישראל. בעומדו בין חיילי המבואה ועם התקרב הימים הנוראים, התקשה הרב החדש שלא לנעול את הדלתות ולפתוח את הפה. המחשבה על תפילת עמידה כשאלה יושבים פה ומבזים את בית הכנסת היתה בלתי נסבלת. איך אתקע בשופר הנהדר של לוריא עבור אוזניים מבטלות תורה, תהה הרב החדש. אבל גם הפעם הכניע את עצמו והסתפק באמירה לאוזני כל יושבי המבואה לכבות את המוזיקה כי התפילה מתחילה.
אמר אחד, אין בעיה רֶבֶּה, אני מנמיך. הרב החדש הכיר היטב את המשיב — דני, טבח קטן גוף, בהיר שיער וממזר עיניים, שהגיע אל בית הכנסת בכל בוקר, אך ספק אם התפלל תפילה אחת של אמת בכל ימיו. הוא והרב החדש החליפו דברים בכל יום, זה מתוך קנטרנות וזה מתוך הכרח.
המוזיקה נחלשה והרב החדש אמר, לא ביקשתי להנמיך, ביקשתי בבקשה לכבות. בהיכנסו לחלל הפנימי, שמע את המוזיקה שהושתקה לרגע חוזרת לעוצמתה המקורית, ובאוזניו היא מילאה את האולם כולו וחנקה את התפילה. כשהגיע לחצי קדיש והיה לפני הוצאת הספר, לא היה יכול לשאת זאת עוד. לפליאת היושבים, הוא עצר את התפילה, שב למבואה ואמר, מה אמרתי? כבו את זה.
אמר דני, אבל כבוד הרֶבֶּה, ללוריא אף פעם לא הפריעה המוזיקה, זרום איתנו.
שמע הרב החדש את הדברים וגמר בדעתו. אמר, בית כנסת אינו מועדון הבסיס ולא פינת עישון. מי שרוצה הפסקה מוזמן לקחת את עצמו לשק"ם.
אמר דני, אין שום בעיה, נתפלל. הוא שלף מהכיס כיפה קטנה, נשק לה והניח על הראש, וחבריו עשו כמותו. ראה הרב החדש וחשב שמוטב היה שדני יזרוק את הכיפה על הרצפה וידרוך עליה, כי ההצגה הזאת בזויה יותר. מתחזקי הפתע נכנסו לחלל הפנימי, אך הרב החדש נותר במבואה וסירב להמשיך בתפילה. אמר, מי שאין בלבו תפילה שלא יעלה אותה על לשונו. לאחר שדבריו לא הזיזו ממקומם את המתפללים הטריים, הוסיף, עופו מפה או שאני מתקשר לאילן.
שמו של נַגַּד המטבח, איש שסבלנותו קצרה וזיכרונו ארוך, פורר את המרי. דני הוביל את יציאת מתפללי הכזב מבית הכנסת דרך הדלתות הכפולות אל אור השמש הגדולה והנוראה, שגרמה לעיניו של הרב החדש לדמוע כשעקב אחריהם במבטו. הוא סגר אחריהם את הדלתות, ובפעם הראשונה מאז קיבל על עצמו את הכינוי רב נעל אותן, מותיר את חסרי התפילה בחוץ חסר הצל וחסר הרחמים.
הדקות שנותרו עד סוף תפילת השחרית היו מהמתוקות שחווה. הוא חש את השכינה עומדת מאחורי כתפו הימנית ולוחשת באוזנו, טוב עשית.
עוד לפני ארוחת הצהריים, בזיקים ידעו שבבית הכנסת נפל דבר והדלתות ננעלו. לתפילת מנחה עוד הגיעו כמה לא־מתפללים סוררים והרב החדש השאיר אותם בחוץ, אך בערבית — תפילה
שהרב הצדיק לוריא בחר לרוב לשמוע בעירו — כל מי שהגיע אל בית הכנסת הגיע כדי להתפלל. התפילה היתה כמים זכים על פנים לוהטות, והרב החדש חש לראשונה שהוא מוצא את דרכו באור הבוהק.

כשניגש למשרד כדי לכבות את האור ולסיים את יומו, עשה זאת בצעדים קלים ובלב קליל. הוא כיבה את האור. הוא הדליק אותו. על השולחן, במקום שהיה השופר, נותר רק כַּן תצוגה ריק, לא מציג דבר. הרב החדש ידע שאין טעם לחפש את השופר של לוריא כי הוא לא העז להזיז אותו ממקומו, וידע שהוא נגנב וידע מי הגונבים. כיבה את האור ויצא אל עבר הש"ג. הוא הופתע, שכן מצא שאין בו דאגה. השופר ישוב אליו, זאת ידע בוודאות. מחר ואם לא אז מחרתיים, אך לא מאוחר מכך. יהיה אשר יהיה, בבוקרו של ראש השנה הוא יעמוד בבית הכנסת במדי א' מגוהצים ויתקע בשופר, כי כעת שההיכל היטהר לא ייתכן אחרת. לא היה בו מקום לספקות, רק עצב עמום על היהודים, חבריו שאף פעם לא היו חבריו, שנכנעו לנקמנות כעורה.
למחרת, בוקרו של ערב ראש השנה, עוד לפני שפתח את בית הכנסת, נכנס הרב החדש לחדר האוכל דרך כניסת הסגל ומצא את האולם הגדול שומם. למרות זיכרון הימים שכילה במיון כלים, בברירת אורז ובביעור חמץ, הוא חש כפולש למקום לא לו. באולם הזה ניגש אליו יום אחד הרב הרחום לוריא ואמר, אנחנו נעשה ממך רב.
הוא נכנס למטבח והכה בו החום המוכר של תנורים דולקים וסירים מבעבעים ומחבתות תוססות ומדיחי כלים רועדים שהלהיטו את המסדרונות המבוכיים, והרב החדש נזכר בתחושת הסף־עילפון שארבה לו תמיד כשעבד תחת אילן. הוא התהלך בין החדרים כהוזה, סיבוב ועוד סיבוב, עד ששמע את המוזיקה ומצא את דני בעמדת חיטוי פירות וירקות, לובש סינר גומי לבן כאבנט כוהנים בבית המקדש.
אה רבה, איזה כבוד, צעק דני מעל השיר המתנגן, מה מחפש הרב המכובד בטינופת של המטבח?
אתה תחזיר לי את מה שלקחת, אמר הרב החדש.
אני לקחתי ממך משהו? אני אסור לי בכלל להיכנס לבית כנסת. מה איבדת?
אתה יודע בדיוק. אתה יכול להנמיך רגע? השופר שהיה על השולחן שלי.
דני הפסיק את עבודתו וניגב את ידיו הרטובות במגבת רטובה. אתה מתכוון לשופר של הרב לוריא? וואי וואי וואי, אחלה שופר זה היה.
אני לא מתכוון לשחק איתך משחקים. תחזיר לי את זה.
תראה מה זה קארמה, אמר דני, מכיר קארמה? הוא הסתובב חזרה אל מכשיר החיטוי הגדול, ואז צעק מאחורי גבו, תתפלל טוב, אולי אבינו שבשמים יעזור לך למצוא.
הרב החדש הביט בגבו של דני הכחוש, ילד קטן עם מזימות קטנות, וידע שככל שיחשוף יותר מתסכולו, כך רק ישמח אותו. דני הקשה את לבו, אז עליו להקשות את דרכיו.
כמו בכל חג, רוב יושבי הבסיס חזרו לבתיהם, וכשהרב החדש פתח את דלתות בית הכנסת, רק המעט שבמעטים הגיעו. את מי שבא להתפלל הכניס, ואת מי שידע שאין בו תפילה אלא כתירוץ וכהצגה הותיר בחוץ. גם כשדני ויתר כונני החג במטבח הידפקו על הדלתות, וגם כשקראו קריאות ואיימו איומים, הרב החדש לא הסתובב אליהם, אלא הידק היטב את הטלית על גופו כלוחם המתעטף בבדי הסוואה והסביר את עצמו בפני הרב הסלחן לוריא. מחילה ממך, קודמי, מכובדי, מורי, אבל אפילו בשבילך לא אהפוך את בית הכנסת לבמת תיאטרון שבה התפילה היא משחק ואלוקים שוּרה במחזה.
בתום התפילה, כשפתח את הדלתות אל היום המתרתח והמתפללים יצאו, ברחבה שמחוץ לבית הכנסת המתין צל גדול. מפקד הבסיס, שלא התקרב לבית הכנסת מאז היום שבו נמצא טירון ללא רוח חיים בתא השירותים הנעול כעת לצמיתות, חיכה בשמש וביקש להיכנס. כל צעד של המפקד מאורע, כל מבט שיחה שלמה, והתיישבותו האיטית בספסל הקרוב ביותר לדלת — מחאה על שמשהו השתנה בבסיס שלו ללא הסכמתו.
הרב החדש נותר עומד. אני רק מקפיד על החוקים, הוא הסביר למפקד הבסיס.
המפקד הצמיד אצבע עבה כסיגר אל חזהו. החוקים שלי?
השיב הרב החדש, החוקים שלו, והביט אל התקרה.
המפקד תיגמל את התשובה בחיוך והתרווח על הספסל. אמר, זה יפה, אבל נוהלי צה"ל מחייבים אותך לספק שירותי דת לכל המעוניין, כן?
השיב הרב החדש, כל מי שבאמת רוצה להתפלל — מתפלל.
ואיך אתה יודע מי באמת רוצה ומי לא?
כמו שהמ"כים שלך יודעים מי ער כשהם נכנסים לאוהל אחרי כיבוי אורות.
מפקד הבסיס הביט ברב החדש בחיבה, כאילו יש בהתעקשות שלו דבר־מה מכמיר לב. הוא הביט סביב כבוחן את בית הכנסת בפעם הראשונה. אמר, ללוריא זה לא הפריע.
מספיק כבר עם לוריא, פלט הרב החדש, הוא לא הרב של הבסיס. אני כן. אני מחליט. סליחה, המפקד.
מפקד הבסיס שמע, הינהן, התרומם וחרץ, אתה תפתח את הדלתות. שנה חדשה דף חדש. כן. הערב אני וכל מי שרוצה באים להתפלל איתך.
כשהגיע לכניסה, חסם המפקד בגופו הגדול את השמש. אמר הרב החדש, אני לא יכול לפתוח. לא אפתח.
אמר המפקד, אולי לא הייתי ברור. בבסיס זיקים אין מלכות שמים, יש אותי. פתח את הדלתות או שיישארו לך רק צירים.
אז יצא, מאפשר לאור היום החדש להיכנס.
הרב החדש ישב במשרדו וחיכה לליטופו של החג עם כניסתו, כמו קצף הגלים לרגליו בחוף הים. את כל מה שהיה צריך לעשות לקראת החג, עשה: את בית הכנסת ניקה בהקפדה יתרה, את המדים גיהץ, בדרשת החג הכניס תיקונים אחרונים. הוא גם נסע בשני אוטובוסים אל בסיס הרבנות, ובתחנונים ובהבטחות הוציא מאפסנאי ממורמר שופר חלופי. קרן כבש קצרה קיבל, שבלולית בסגנון תימני. השופר לא היה מרשים כמו זה של הרב הנבון לוריא וגם לא נקי כמותו, שעבר תחת ידיו של האומן ליבוביץ' ממאה שערים. אבל הרב החדש הבין כעת שהשופר שהושאר לו בירושה לא יוּשב, אלא אם כן יפתח את הדלתות בפני דני וכנופייתו, וזאת לא יעשה.
לעומת התרועה הגדולה שישמיע למחרת, בשחרית של ראש השנה, היתה נפשו שקטה. הוא ידע שאת מה שהמפקד יעשה בו אחרי החג אין בכוחו למנוע, וחש את חופש הנואשות. ירצה להעניש, יעניש. ירצה להחזיר למטבח, יחזיר. ירצה לגרש, יגרש. אבל מה כל זה לעומת מחויבותו כלפי שמים? גרגר חול ברוח.
הוא התקלח במקלחת הקטנה הצמודה למשרדו כדי לקבל את החג כשגופו ונפשו נקיים, וכשנותרה רק כמחצית השעה לכניסת ראש השנה, הטלפון צילצל. קולו של הרב לוריא היה סמיך ועשיר כשמן זית.
אמר לוריא לרב החדש מחליפו, מה שלומך, חביבי? התגעגעתי אליך. הרב החדש נדהם מהמחווה, ברכת חג אישית מהרב, אלא שבפי לוריא היו יותר מנימוסים. אמר, אני עושה את הערב חג פה לידך, ביפתח, מה אתה אומר שאני אבוא אליך עם כמה חבר'ה לשחרית, נשמע אצלך שופר, נעלה קצת זיכרונות?

אחרי שניתק והטמין את הטלפון עמוק במגירת שולחנו, לא היה בטוח הרב החדש מה אמר בשיחה. גם כשהחלו להגיע לבית הכנסת מעט מתפללי הערב, לא נתן דעתו עליהם. הוא נעל אחריהם את הדלתות ושקע במחשבותיו שלו, מתעלם מהחיילים שהגיעו באיחור והתקבצו בחוץ, בהם טירונים, בהם טבחים, בהם המפקד של בט"ר זיקים. הוא הוביל את תפילת שמונה־עשרה מתוך היסח דעת שיש בו מן החטא. המילים עלו מן הדף אל עיניו ויצאו מהפה, אבל לא עברו דרך לבו, שפָּעַם חזיונות שבהם הוא מוביל שחרית של ראש השנה מול בית כנסת ובו מתפלל בודד, הרב הגדול לוריא. כששעת תקיעת השופר מגיעה, ממלא הרב החדש ריאותיו אוויר, מצמיד את שפתיו אל הפייה, והצליל שבוקע הוא קולו של דני ופעיית כבש גם יחד, רבהההההה, רבהההההה.
את ברכות החג בחדר האוכל מילמל בקושי, והדרשה שכתב נותרה בכיס הקדמי של חולצתו. בארוחה לא נגע. מפקד הבסיס בלס בדממה לצדו, עד שקם ובכך התיר לכל יושבי האולם לעשות כמותו, ואז לחש באוזנו של הרב החדש, אני ארסק אותך.
הרב החדש חיכה מחוץ למגורי הבנים בתום הארוחה, הוסיף לחכות כשאחרוני החיילים יצאו ממועדון הבסיס, ועדיין חיכה כשהאורות בחלונות החדרים החלו לכבות. רק אחרי חצות הגיעה מכיוון הש"ג חבורה עליזה ורועשת של חיילים ודני ביניהם, והרב החדש חשב, למה אלוקים, עמך חוכמה וגבורה, לך עצה ותבונה, אבל למה הותרת אותי לחסדו של זה? עצביו הלכו ונמתחו בשעות ההמתנה כעורו של תוף, שעליו נוגנו מחשבות על תגובתו של הרב לוריא למשמע המעשה על אובדן שופרו, דרכו וכבוד כיסאו. ייאוש לפת את קרביו של הרב החדש והרעיד גם את גופו החוצה, כשניגש לקבוצה וביקש לדבר ביחידות עם דני, בוא רגע הצידה. כשהיו לבד אמר, נמאס לי מהמשחק הזה, תחזיר לי את מה שלקחת.
עיניו מוכות האודם של דני סיפרו על ערב פורענות שהרב החדש התקשה לדמיין. באיבריו הרזים היה רפיון שכרות ובפניו חיוך עייף. אמר, כבוד הרבה, אין לי מושג על מה אתה מדבר.
השופר, תחזיר לי אותו עכשיו.
אבל אמרתי לך שלא נגעתי בו, מה לא ברור? דני פטר עצמו מהשיחה והחל לחזור אל חבריו, אבל הרב החדש תפס את זרועו, מפתיע את שניהם. אמר, חכה רגע, אני מבקש ממך.
תגיד, אתה גזור? תוריד את היד.
אני אפתח את הדלתות, בוא להתפלל מתי שאתה רוצה, רק תחזיר.
אחי, תוריד את היד אני אומר לך.
אבל הרב החדש כבר לא שלט בידו וגם לא בקולו וגם לא בפניו שהתעוותו בתחינה. אחיזתו התהדקה, והוא אמר בגרון חנוק, אני מתחנן, תעזור לי, בוא תעשה עלייה ראשונה, תקרא הפטרה, מה שתרצה, רק רחם עליי. אני על הברכיים, רחם עליי.
* * *
הבסיס החשיך. הרב החדש חזר אל בית הכנסת, פתח את מיטת השדה שלו וחשב מה יעשה. בעודו בודק ושוקל אם לנוס, להודות או לשקר, נרדם.
הוא הקדים את השמש בקומו והחל מיד לטאטא את החול שנכנס בלילה. כשסיים חזר למשרד, ורק אז הבחין שהשופר שהרב לוריא הוריש לו מוצב במקומו. ראה וחשב שבצדק האשים את דני, אבל לא היה בו כעס. להפך, שמח שמצא דרך אל לבו והביאו לכדי מעשה טוב ביום הראשון של השנה החדשה. הקלה שטפה את גופו, אבל קצרת מועד היתה. כשהרים את השופר ובחן אותו מקרוב, ראה סדק דק כשערה כמעט לכל אורכו, מהפייה עד פתחו הרחב. חשב, הסדק תואם את זה שבלבי.
עדיין הוא עומד ואוחז בכלי הפגום, ושמע את צעדי המתפללים הראשונים בחלל הפנימי של בית הכנסת. לא נותרו לו זמן או אפשרויות. להחביא את השופר לא יוכל מחשש שדני יספר ללוריא את המעשה, ולהשתמש בו הוא ביזוי בית הכנסת. הוא הצמיד את הפייה אל פיו, אבל היסס לנסות לתקוע בו בעוצמה פן ישמעו אותו בחדר הסמוך. מנשיפתו החלשה לא הצליח להבין אם הסדק דק מכדי לפגוע בצליל, או שהקרן נפגמה ואין לדעת מה יבקע ממנה. מחשבותיו להטו, והוא הבין שגם גופו לוהט — שכח לתזמן את המזגנים לחג והמשרד חנוק וחונק.
את נוכחותו של הרב לוריא חש לפני ששמע את קולו המוכר אומר בחיבה, כבוד הרב, אנחנו מחכים לך. לוריא נכנס עם חיוכו הרחב והזרועות הפתוחות שתמיד מצפות לחיבוק, ואחז את מחליפו.
דוּדִי, בחיי שהתגעגעתי אליך. איך אתה? שמעתי שאתה עושה חיל, כמו שידעתי שתעשה.
לוריא לא השתנה בשנה שעברה מאז התראו. כאילו מעולם לא עזב.
כן, הצליח לומר הרב החדש.
עדיין קשקשן גדול, אני מבין. טוב, אנחנו נדבר אחרי התפילה, כוסית ערק תשחרר לך את הלשון.
הם יצאו יחד מהמשרד, והרב החדש הופתע לראות את בית הכנסת מלא כל כך למרות שהבסיס היה כמעט ריק. דני והטבחים ישבו בשורה האחרונה, ולפניהם החי"רניקים שבאו עם לוריא, שהתיישב בשורה הראשונה ליד מפקד הבסיס.
פתח בברכות השחר והמשיך לעקדה וקרא שמע, ובמשך כל התפילה ניצב השופר הסדוק מול עיניו, הסדק שרק הוא יודע על קיומו כמו גבול בין ארץ מוכרת לשכנתה הנוכרייה. לשם אתה הולך ולכאן כבר לא תוכל לחזור. הרב של בסיס זיקים הוציא את ספר התורה בעצמו וקרא בלידת יצחק בעצמו וקרא הפטרה בעצמו והתפלל מתוך כוונה גדולה, מלאת כנות, וחש את גופו מתנועע בעוצמה ועיניו נעצמות, מחביאות את העולם. וכשהגיעה השעה, הרים את השופר המרשים, הפסול, השופר שאינו שלו ושקיבל בירושה עם התפקיד שמעולם לא ביקש. קירב אל פיו ותקע בכל כוחו וביקש מחילה.

"אימפריית החול" / יונתן אנגלנדר. 175 עמודים. הוצאת זמורה.