הספר היפה הזה מתאר כיצד הבית הבטוח יכול להפוך בן רגע למקום פרוץ ומאיים

באחד השירים שפותחים את ספר השירה הראשון והיפה שכתבה הדס לאור אשור, מופיע המשפט הבא:
"בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ הַזֶּה אֲנִי
מַפְנָה מַבָּטִי לְאָחוֹר.
הַיָּמִים שֶׁלִּי מוּטָלִים שָׁם
כְּמוֹ חֲבִילוֹת שֶׁנִּפְרְקוּ בַּנָּמֵל בְּחָפְזָה..." ("בסוף השבוע הזה", עמוד 38)

נדמה לי שכבר בשורות האלה מצליח השיר לפרוש לפנינו חלק מ"הקוד הגנטי" שמלווה את ספר השירים הזה כולו.

השורות הקצרות האלה מציבות לפנינו כבר בהתחלה חזיון של היפרדות או נפרדות -
הימים שעברו מוטלים בנמל כמו חבילות שנפרקו. נפרדים מה"אני" שאליו היו שייכים אולי רק לרגע. הם לא "נרכשו" או הוטמנו או הוטמעו בתוך הנפש, אלא ממשיכים להתגלגל לעבר הים הגדול של השכחה או של המקום נטול הפשר.

"נִתְגַּלְגְּלוּ אַרְצָה מִן הַמַּלְגֵּזָה
וְנֶחְבְּטוּ בְּרִצְפַּת הַבֶּטוֹן
כְּבֵדוֹת מִכָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁמִּתְחַכְּכִים זֶה בַּזֶּה מִבִּפְנִים." ("בסוף השבוע הזה")

דומה שהמתח הזה מלווה את הספר כולו -
המתח שבין הרצון לאחות מלשון "איחוי" (קירבה. חזרה לנפש אהובה) לבין תחושה מתמדת של היקרעות ואפילו יתמות.

במקום אחר היא כותבת:
"רָצִיתִי שֶׁנִּמְצָא זֶה אֶת זֶה
בָּעֲרֵמָה שֶׁל מַסְמְרִים
שֶׁהֻשְׁלְכוּ לְפִתְחָהּ שֶׁל מַצְלֵמָה." (השיר "נס", עמוד 10)

או במקום אחר:

"אֵיפֹה אַתָּה?!
אֲנִי לְבָד פֹּה,
נְטוּשָׁה כְּמוֹ סִירָה בַּנָּמָל." ("הלכתי לאיבוד באי יווני" עמוד 18)

שמונה שערים יש בספר השירים של הדס לאור אשור, וכל שער מנסה לפתוח צוהר אחר אל הנפש של הכותבת. השער שפותח את הספר נקרא "נס שצבעו כים", ומתקיים בו המרחב האינטימי והמואר שהוא בין השאר גם אהבתם של המשוררת ובן זוגה הנוכחי. השער האחרון נקרא "מאיפה את?" ובו נחשפים בין השאר המקומות הרבים שהמשוררת באה מהם ומהם נעקרה: קיבוצים וכפרי נוער, ערים ושכונות, בתים שהיו מחוזות חפץ ונעזבו ופורקו.

במילים אחרות - המהלך שהספר מציע, בדרך אמיצה וחשופה, הוא מהלך הפוך - לא מפרימה לאיחוי כפי שמקובל לפעמים בסרטים הוליוודיים, אלא תנועה הפוכה שחותרת לגלות את מקורות המערבולת (דימויים של ים ונמל וספינות, חוזרים לא מעט לאורך הספר).

יחד עם זאת חשוב לציין שזה לא בהכרח מהלך דיכוטומי שאין ממנו מוצא. לצורך הדגמה אביא עוד שיר אחד קצר בשם "יום אחד" (עמ' 44).

"הֶחְמַצְתִּי אֶת הַיּוֹם.
הַחֹשֶׁךְ שׁוֹכֵב בַּחוּץ.
הָאוֹר בּוֹחֵש בִּפְנִים.

קַו שׁוֹלַחַת בְּעִגּוּל
מְנַסָּה לַהֲרוֹת
יוֹם אַחֵר לְיוֹם חָבוּל.

חָשָׁה אוֹתוֹ מִתְגַּרְעֵן
בְּתוֹכִי
אוֹתוֹת בְּעִיטוֹת וּפָנִים

אֲבָל אֲנִי לֹא לוֹחֶצֶת.
הַחֹשֶׁךְ יִבְכֶּה מִבַּחוּץ
הָאוֹר יִבְקַע מִבִּפְנִים."

הדימויים שלאור אשור משתמשת בהם הם בדרך כלל פשוטים ובהירים, ואני לא כותב את זה דווקא על דרך השלילה. אלה לא שירים של משוררת מתחילה, אלא מישהי שהמבט שלה כבר רב כיווני ומגובש.

לפעמים החוויה המכוננת היא כבר מעט "מטופלת" ו"סגורה" או מעובדת. הנה דוגמה קטנה משיר בשם "אחרי שהלכתי" מסופו של הספר:

"אַחֲרֵי שֶׁהָלַכְתִּי לִזְמַן מָה אֲנִי שָׁבָה לְעוֹלָמִי.
הָרוּחַ בְּגַבִּי סוֹגֶרֶת אַחֲרַי אֶת הַדֶּלֶת. ..."

אימת המוות שנשקפת מהשורה הראשונה ("הלכתי...אני שבה"...)
נשארת בכל זאת מחוץ לחדר ("הרוח סוגרת אחרי את הדלת"...)
ואיכשהו הכותבת מצליחה לחמוק מהאימה. להישאר מוגנת מפניה.

אפשר גם לנסות להדגים חלק ממה שמייחד את הפואטיקה של הדס לאור אשור באמצעות דוגמה מסופר אחר:

בסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" מתוך הספר "מומנט מוסיקלי" של יהושע קנז, מתואר בין השאר הילד, גיבור הסיפור, כאשר בחדר אחר באותו בית שוכב מת סבו של הילד.
וכך כתוב שם בין השאר:
"אותו רגע עלה בזיכרון הילד החדר הגדול והאיש הזקן שקראו לו סבא ... ובבת אחת היו קולות הלילה פורצים מן החוץ לחדרו..."
כלומר החדר בבית חדל בבת אחת להיות מקום בטוח והוא פרוץ לכל סכנה שאורבת מבחוץ.

ואילו אצל הדס לאור אשור, השיר "בפינה" (עמוד 49), אחד השירים היפים והחזקים בספר בעיניי, נפתח כך:

"בַּקִּבּוּץ בְּגִיל אַרְבַּע יָדַעְתִּי שֶׁהַחַיּוֹת
שְׁמוּרוֹת בַּפִּנָה מֵאֲחוֹרֵי שַׁעַר סָגוּר

וְאֶצְלֵנוּ בַּפָּעוֹטוֹן הַשַּׁעַר תָּמִיד פָּתוּחַ.
יָכֹלְתִּי לָצֵאת וְלַחְזֹר לָצֵאת וְלַחְזֹר..."

לכאורה זהו שיר "תמים", שמדבר על הביטחון והשלווה שנוסכים בילד החיים בקיבוץ (אירועי השבעה באוקטובר ביישובי העוטף תרמו מן הסתם בדרך נוראה לערעור התפיסה הזאת...)

החיות (הסכנה, המוות) שמורות בפינה מאחורי שער סגור, אבל ההצמדה שלהן
לשער הפתוח בפעוטון, מבצעת בדרך מתוחכמת מאוד סוג של היפוך. כמו בסיפור של קנז, המקום שבו נמצאת הכותבת הופך בבת אחת מבטוח ומוגן לפרוץ ומסוכן.

יש מקומות שבהם "סוגרת" לאור אשור על האימה או על הסכנה באמצעות החרוז. הנה דוגמה קטנה מתוך השיר "מאיפה את" - מחזור השירים שחותם את הספר:

"מאיפה את?
מִפֶּתַח תִּקְוָה, מֵרְחוֹב עַל שֵׁם רוֹטְשִׁילְד הַבָּרוֹן.
אֲנִי סוֹפֶרֶת מַטְבְּעוֹת עַד שֶׁקֶל אַחֲרוֹן וְאֵין לִי דַּי לִקְנוֹת מָאתַיִם גְּרַם
גְּבִינָה בִּרְחוֹב קֶרֶן קַיֶּמֶת בְּפִנָּה...."

החרוז הלבן והשימוש ברטוריקה הלשונית הוא המחסום מפני מה שפרויד כינה פעם
"המודחק והמאוים".

מעבר לכל, זהו ספר בשל מאוד של כותבת מנוסה שערה לאפשרויות שהשפה מציעה. ובאופן מוזר, למרות שאין לי כמובן שום דרך לדעת מתי נכתבו השירים ואיזו חוויה הולידה כל תגובה שירית, הספר הזה יוצר ביטוי מאוד צלול של רוח התקופה. הוא מדגים כיצד מרגע לרגע מחריפה התחושה ששוב מתערער כאן הגבול המוכר והבטוח והמוגן, והמקום הולך ונהיה מחורר, חשוף לקולות האופל שהולכים ומתגברים בו מכל צד.

"מאיפה את?" / הדס לאור אשור. ספרי עיתון 77. 144 עמודים.