1. שהחיינו: אחת החזיתות מסתיימת. אחרי שבועות ארוכים של דיווחים על המו"מ, הסכם הפסקת האש עם לבנון סוף סוף אושרר. במוקד מהדורות החדשות עמדה אטרקציה נוספת: הצהרה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעומד בסירובו להתראיין בערוצי החדשות, ונמנע אפילו במסגרת ההצהרה מלענות לשאלות של עיתונאים. למעשה, מדובר היה בסרטון מוקלט, בן כעשר דקות, ששודר במלואו בערוצי הטלוויזיה.
אי אפשר להגיד שבמופע הפומפוזי ורווי הקלישאות של נתניהו לא היה קצת הומור עצמי. מה נאמר על איש שמבטיח שתושבי הצפון ישובו בבטחה לבתיהם "בדיוק כמו שזה קרה בדרום", בזמן שלא מעט מתושבי הנגב המערבי טרם חזרו ליישובי העוטף המתבוססים עדיין בחורבות השבת השחורה? מה נגיד על אדם שמדבר על הישגי המלחמה שמעוררים "השתאות והערצה בעולם כולו", בעוד ביותר ממאה מדינות הוא עשוי להיעצר בחשד לפשעי מלחמה? מה יש כבר לספר על אדם שמתעקש שהוא משנה את פני המזרח התיכון, אבל בפועל ביטחון המדינה שבראשה הוא עומד שברירי מאי פעם, וחבלי ארץ שלמים בה נהרסו לחלוטין? העיקר שהוא מבטיח ניצחון.
את ניתוח יתר ההצהרות של נתניהו מוטב להשאיר לפרשנים הפוליטיים והצבאיים, אבל כן שווה להתעכב על הדבר המדהים שקרה שתי דקות לתוך ההצהרה. הקלוז-אפ שהשתנה בבת אחת חשף את האמת: לא רק שמדובר בהקלטה, אלא שהסרטון נערך ובושל. החיתוך הגס הזה - והחיתוכים הגסים שהגיעו עוד אחריו - ממחישים יפה את הנאום כולו: תפירה חובבנית של פיסות נראטיב לתוך מצגת לא משכנעת.
ארבעה דוברים במהדורה של חדשות 12 עברו עד שדפנה ליאל, החמישית, שמה על זה את האצבע וחשפה את הבלוף. "צריך לשים לב שזאת הקלטה מוקלטת, ערוכה ובלי שאלות וחבל", אמרה ליאל. זה מעט, אבל מעט הכרחי. זה לא עניין טכני, אלא שקיפות הכרחית ומתחייבת כלפי הצופים: העובדה שנתניהו לא מסוגל לדבר עם עיתונאים בכלל היא חרפה. העובדה שאפילו בערב כזה הוא מהנדס הצהרה היא כבר בדיחה.
זאת ועוד: אחרי שהפרשן הביטחוני ניר דבורי הזכיר שכל התנאים שהזכיר נתניהו ביחס ללבנון נכונים גם לעזה, שבה שום הפסקת אש איננה נראית באופק, הזכירה גם ליאל את ההיגיון המעגלי של נתניהו - שהתגאה איך צה"ל חזר להילחם אחרי ההפוגה של עסקת החטופים לפני שנה, "אבל הסיבה שאין עסקה בעזה היא הטענה שאנחנו לא יכולים לסגור את המלחמה כי לא נדע לחדש אותה". וכך, סיכה אחר סיכה בבלון, מתבררים החורים בהצהרה של נתניהו. התפירה פשוט גסה מדי.
2. האם ההסכם הוא טוב או רע? לא ברור איך עונים על שאלה כזאת בלי להכיר את הפרטים או לפחות את העיקריים שבהן. בכל זאת, ב-12 ו-13 הלכו אל הציבור בסקרים עם ערך מפוקפק, שבהם התגלה - כמה מפתיע - שאחוז ניכר של ישראלים (30% בסקר של חדשות 12) לא יודע לענות על השאלה הזאת.
אם בכל זאת נחליט להביט בנתונים בשני הסקרים נגלה שיותר ישראלים תומכים בהפסקת אש מאשר מתנגדים אליה, לכל הפחות. מי שמביט סביב יכול להבין למה: העורף מותש אחרי יותר משנה של ספיגה, שכול, רקטות וכאוס, בעוד מספרי ההרוגים הישראלים מאז הפלישה ללבנון מזכירים ימים אפלים מהעבר. אלא שמי שצפה במהדורות בשלושת ערוצי החדשות הגדולים גילה תמונה הפוכה. הטלוויזיה התיישרה לגמרי לצד המתנגדים: כתבות צבע שמדברות על "הסכם כניעה" ו"הפקרה" וריאיונות עם ראשי רשויות זועמים. הציטוט המוביל בקשת 12 היה "אין הפסקת אש עם רשעים", כלומר: לנצח נאכל חרב.
הזעם הזה הוא לא בלתי מוצדק. מן הסתם, ראשי הרשויות בצפון מיואשים בצדק מכך שהממשלה לא מתקשרת איתם. אחרי הסיוט המתמשך של השנה האחרונה, אפשר להבין למה התושבים בצפון מרגישים מופקרים. הקול הזה אמיתי. אבל מה באשר לקולות האחרים, הרבים לא פחות? האם אותן מהדורות, שמדווחות ערב ערב על המחיר הכבד מנשוא של המלחמה, פשוט שכחו אותו? האם זה לא ברור שסיום של מלחמה ועצירת האש הם היעדים שאליהם אנו אמורים לחתור בדרך לחיים נורמליים? בעולם ההפוך הזה, גם נתניהו בנאום שלו כמעט מתנצל על הפסקת האש, אבל לפחות מנמק את הצורך בה. במקרה הזה, ממשלת ישראל היא השעון המקולקל שמדייק פעמיים ביום (או פעם בשנה, אם להיות כנים). חבל שבערוצים לא מסתכלים על השעה.
3. בינתיים, הפסקת האש דחקה לחלוטין מכותרות המהדורות את מסקנות ועדת החקירה האזרחית לבחינת אירועי 7 באוקטובר - כנראה הוועדה היחידה שתקום תחת הממשלה הזאת כדי לחקור את היום השחור בתולדות המדינה. המסקנות הללו מטילות על נתניהו, בין היתר, אחריות מרכזית למחדל, לקונספציה, לפגיעה במוקדי קבלת ההחלטות, לקרע בעם ועוד.
בקשת ורשת הפרטים האלה נדחקו לכתבות ששודרו בשלהי המהדורה, בתאגיד ויתרו גם על זה. כמה נוח לראש הממשלה: אשמתו כל כך מובנת מאליה, עד שבעיני ערוצי הטלוויזיה אלה אפילו לא חדשות מסעירות.