פחד ותיעוב בזיקים: "אימפריית החול" הוא דיוקן מרשים ומבעית של בסיס טירונים

בשבעה באוקטובר 2023 עלו מן הים לוחמי הנוחבה של החמאס, וניסו לחדור לבסיס הטירונים זיקים דרומית לאשקלון. 90 טירונים שהתגייסו רק כמה חודשיים לפני כן שהו באותו הזמן בבסיס - טירונים ללא הכשרה וללא ידע בהתמודדות עם חדירת מחבלים. זה יכול היה להסתיים באסון, אך שישה אנשי סגל שזיהו את החדירה החליפו את הטירונים בעמדות השמירה, הגנו עליהם בגופם ובכך נמנע כיבוש הבסיס.

יונתן אנגלנדר, היום עורך בעיתון "הארץ", שימש לפני 16 שנה כמ"מ וכסמ"פ טירונים בבסיס זיקים, ו"בילה" שם שש שנים יקרות מחייו. אחרי לימודי קולנוע ועבודה ככתב וכעורך במדורי תרבות שונים, הוא חוזר אל הבסיס הזה בספרו הראשון והמרשים מאוד "אימפריית החול" (הוצאת כנרת זמורה).

ההחלטה הראשונה, החשובה והמשמעותית שאנגלנדר לוקח בצורה חכמה בעיניי, היא קודם כל לא לעשות שום קישור לאירועי שבעה באוקטובר. להחלטה הזאת יש "תשתית" הרבה יותר עמוקה ויסודית שנוגעת לאופי הספר - אם במה שקרה באותה שבת, לפחות בבט"ר זיקים, ניכר שדווקא שם, אנשי הסגל נחלצו לגונן בצורה מרשימה על הטירונים החיילים מפני הזוועה של האויב מבחוץ, נראה שהספר מציג לפנינו כמעט תמונת ראי: "האויב" הוא לא בחוץ אלא מבפנים - הפחדים, החרדות שמעורר השירות הצבאי בנפש של היחיד. קצין שמתנכל ומטריד באופן קבוע נגדת באפסנאות; חיילים שמבצעים "שמיכה" אכזרית לאחד הטירונים שמסרב להתקלח כמה ימים; חיילי מפקדה שעושים את המוות לרב החדש שמגיע לבסיס.

באחד הראיונות שנתן אנגלנדר באחד העיתונים לקראת היציאה של הספר לאור, הוא אמר בין השאר שאחת ההשראות שהיו לו לכתיבה הגיעה מהספר "ווינסברג, אוהיו" של הסופר האמריקאי שרווד אנדרסון - ספר שנכתב לפני מאה שנה בערך והיה אהוב במיוחד גם על הסופר המנוח עמוס עוז (הספר הזה שימש בין השאר השראה לספרו הכמעט אחרון של עוז, "תמונות מחיי כפר").

במילים אחרות, מה שאנגלנדר ניסה לעשות באמצעות הכתיבה זה לבנות מעין דיוקן של מקום - במקרה הזה בסיס הטירונים זיקים כפי שהוא הכיר אותו במהלך השירות הצבאי שלו שם, אבל נדמה שיותר מכל, מה שהוא הצליח לעשות, בצורה מרשימה כאמור, זה לבנות מעין דיוקן מזוקק של היעדר התאמה. היעדר התאמה בין המקום לבין יושביו, בינם לבין עצמם ולפעמים גם בינם ובין נפשם המסוכסכת.

התימה הזאת של היעדר התאמה חוזרת ומחלחלת בין כל דפי הספר שמורכב מעשרה סיפורים קצרים שכולם כאמור מתרחשים באותו בסיס טירונים על חוף הים סמוך לגבול עם עזה. היא מופיעה כבר בסיפור הראשון "חולות", המתאר חייל שיוצא מהשער הראשי של בסיס זיקים ובמקום לפנות שמאלה עם הכביש ממשיך ישר אל תוך החולות עד שהוא הולך וטובע עמוק בתוכם.

היא ממשיכה עם הדמויות שהולכות כל פעם ונפרדות מהשם שלהן (המפקד שהוא פעם מ"פ ופעם "מוטי") בסיפור "אוגוסט", כאילו שכבר על ההתחלה מאיימת איזו רוח זדונית או החול הרב והחום והלחות ליצור מעין "חומת הפרדה" וניכור בן הדמויות ובין הייצוג שלהן. בין הסובייקט לבין האובייקט. משהו בשהייה הזאת בחוץ המסמא מפורר באיזו דרך את העצמיות שלהן, מפרק אותה לגורמים כמו גרגירי חול. ההתלהבות הצבאית הילדית לפעמים שבאה וגואה, שבה אחר כך כמו משב רוח, מתאיינת מתפוגגת.

וההתפוררות הזאת וההתפוגגות, גם הפנימית, באה לידי ביטוי מזוקק גם ביחס של האני לעצמיות ולגשמיות של הגוף שלו עצמו (הסיפור "מזמור לגוף") - החייל הטירון אוהד שמסרב כבר כמה ימים להתקלח. סיפור שמהדהד במידה מסוימת את הסיפור "תעתועון" שכתב לפני יותר מ-40 שנה, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הסופר יצחק בן נר (סיפור שהפך אחר כך גם להצגת יחיד בלתי נשכחת בגילומו של רמי הויברגר). הגוף או הגופניות מסרבים אם כן להיות חלק מההוויה הצבאית, יוצאים למעין "מרד", עד שמגיעים שאר הטירונים באותה מחלקה ומכריחים את אותו חייל - בדרך אלימה מאוד יש לומר - להיות חלק מאותו "מסדר" ומאותו "יחד" מזויף או לא.

אנגלנדר בא כאמור מלימודי תסריטאות וקולנוע באוניברסיטה וכמו רבים אחרים הוא מעיד על עצמו באותו ריאיון שהוא רצה להיות "עוד טרנטינו" זוהר בשמי היצירה הקולנועית, אבל אני מודה שרישומו של סרט אחר הדהד כל הזמן בראשי בזמן הקריאה, והכוונה היא ל"אני והחבר'ה" של רוב ריינר על פי הספר "הגופה" של סטיבן קינג. במיוחד זכורה לי תמונת הסיום של הסרט, כאשר הנערים חוזרים לעיר אחרי שבפעם הראשונה פגשו בגופה של מת (ובמהות הנוראה והמחלחלת של הסופיות ושל המוות), ואחד הנערים אומר: "העיר נראתה לי פתאום קטנה כל כך", ומבטא כמובן את השינוי שחולל אצל הנערים אותו סוף שבוע שמצלק את נפשם לעד.

אצל אנגלנדר התחושה הזאת מופיעה יותר מפעם אחת. הנה למשל בסוף הסיפור "אוגוסט", כשהגיבור עומד על איזו גבעה ליד הריסות של ישוב עתיק (באנגלית הספר נקרא "Nothing Beside Remains"), מביט מלמעלה על שאר חבריו המפקדים - מוטי המ"פ והסגן שלו ושאר אנשי החפ"ק והם נראים לו "דומים כל כך, והם היו קטנים קטנים קטנים".

אותה תחושה שיש בה גם יסוד חריף של עצב ושל קינה, באה לידי ביטוי בסיפור "אחרי הטקס" כאשר מפקד הבסיס מגיע לביקור יום אחד בלבד אחרי שהוא הוחלף בתפקיד ואיש אינו מזהה אותו, ובעיקר בסיפור האחרון "אימפריית החול" שהיקנה גם לספר את שמו. המספר, אנגלנדר עצמו, הפעם כמעט בלי "מסכה" ספרותית, חוזר אחרי שנים לבסיס שבו שירת ובו העביר שש שנים מחייו. הכול נראה לו זר ומוזר ונעדר תכלית. כאילו רוח רפאים גדולה ופראית עברה בין כל הבניינים ורוקנה אותם מתחושת החיים ומהמשמעות שפעם בערה שם עבורו.

כל אלה מעמידים כאמור לפנינו ספר ביכורים מרשים מאוד, שלצד הריאליזם המינימליסטי שבו הוא כתוב, יודע כל הזמן להוסיף לדמוית אורות וצללים, מימד של אורך ושל גובה ושל עומק, ומה שיותר חשוב אולי - יודע גם לשלוח זרועות ארוכות ולחבק שורשים ספרותיים עמוקים כמו הספר "בדיונות" של בורחס, ועוד מקורות רבים ואחרים.

אימפריית החול. הוצאת כנרת זמורה. 175 עמודים.