"עיד" לא בא בהכרח להעביר את הגיבור שלו מסע שלם ומסודר - זו הזדמנות להכיר אותו ולחקור אותו. וככזה הוא מצוין, בין השאר בגלל שהדמות הראשית שלו פשוט נהדרת, ומגלם אותו שחקן נפלא בשיאו: שאדי מרעי ("בית לחם", "פאודה"), שגם זכה באופיר על התפקיד. עיד הוא דמות שמרתק לצפות בה מתקיימת בעולם, סופגת את כל הכאב שיש לו להשליך עליו ומסרב לחיות עם העבר שלו, אבל הבעיה בסרט הביכורים של יוסף אבו-מדיעם שמסביב לעיד אין הרבה.
עיד אוהב לכתוב, וחולם להיות מחזאי. אבל כל בוקר הוא יוצא מביתו שברהט לעבודה כפועל בניין, כשעמיתיו אוהבים להציק לו כמו בריונים בבית ספר, בגלל שאביו מכר אדמות ליהודים. בנוסף, לעיד יש סוד (שהיה יכול להיות באמת סודי לולא היה נחשף בדקות הראשונות של הסרט): כשהיה צעיר, הוא הותקף מינית. בינתיים אבא שלו מנסה לחתן אותו, והוא לא בהכרח מתנגד, אבל לומד לפתח טינה חדשה כלפי כל מה שסביבו כתוצאה מהנישואים הכפויים האלו - כולל כלתו הטרייה.
קשה להיכנס לבעיות של "עיד" בגלל היתרון הבולט שלו: זאת הזדמנות לראות שחקן צעיר מכה בגונג ומכריז "הנני". כבר כמה שנים ששאדי מרעי מופיע בכמה מהסדרות והסרטים החזקים שנעשים פה (ותודה לאל, התעשייה הבינה שאפשר גם ללהק אותו לתפקידים שאינם של מחבלים ומחבלים-בפוטנציה), ואפילו טרנס מאליק, הבמאי האמריקאי האגדי, קפץ על המציאה. אבל כאן עולה התחושה שחלה קפיצת מדרגה: מרעי הוא שחקן אופי שיכול לקחת דמות מהנייר ולהפוך אותה לאדם אמיתי, עם עבר, חלומות, כאבים, פגמים. גם כשמרעי נושא מונולוגים מפוארים על הטראומה המכוננת שלו וגם כשהוא פשוט יושב ומעשן ג'וינט על הגג, הוא עיד, והוא לב גדול ומדמם.
הבעיה היא שעיד מככב בסרט לא משהו. העלילה מתקדמת בלאות, והתחושה היא שאנחנו רואים פה תמונות מחיי עיד, ולא סיפור שבנוי כמו שצריך. אנחנו מבלים כמה חודשים עם עיד, בלי נקודות שיא (אבל לא מעט נקודות שפל), וגם כשמתקרבת איזו פואנטה, היא חומקת כלא הייתה. זהו סרט על כתיבה, אבל עיד ככותב לא עניין אותי - בניגוד ל"אביבה אהובתי" או איריס מ"חזרות", לא היה לי אכפת לי אם יכתוב את הסיפור שלו.
זה סיפור על התמודדות עם טראומה, אבל ככזה, הוא לא עשה איתה הרבה. בניגוד לקלריס מ"שתיקת הכבשים" או סופי מ"בחירתה של סופי", לא השתוקקתי לדעת מהי בדיוק הטראומה של עיד ואיך היא הרסה לו את החיים, לא תהיתי האם ייצא מהבור השחור שנפל אליו, פשוט מפני שהעיסוק בסודו האפל היה כמעט אגבי. הסרט מסרב בצורה כמעט עיקשת לתת לצופים איזשהו קתרזיס אמיתי, וזו אמנם בחירה מודעת של אבו-מדיעם, אבל היא בפירוש לא שירתה את התוצר, שיצא תפל וכמעט נטול עניין.
ולכן כשיצאתי מאחת מהקרנותיו הראשונות של "עיד", התקשיתי להתייחס אליו כאל סרט טוב. מצד שני, מהר מאוד שאלתי את עצמי - מה קיבלתי ממנו? והתשובה הייתה פשוטה מאוד - שעה וחצי במחיצת שחקן בשיאו. שאדי מרעי, בתפקיד שאל פצ'ינו לא היה מבצע יותר טוב. זה לא עניין של מה בכך. אבל לצערי, זה גם לא מספיק.
גרסה מוקדמת של הטקסט פורסמה אחרי הקרנת הבכורה של "עיד" בפסטיבל ירושלים, ביולי 2024.