בתחילת 1939 נרשם אירוע שהפך לאבן דרך בתולדות יהודי אמריקה. המלחמה נראתה באופק, ואנשי הבונד, תנועה נאצית שפעלה ברחבי ארצות הברית, הרימו מפגן כוח כשמילאו את אולם המדיסון סקוור גארדן הישן בניו יורק. הכנס הזה הופרע על ידי חבורת יהודים ופוצץ. בדברי ימי ההיסטוריה מיוחסת ההפרעה האלימה לארכי-גנגסטרים מאיר לנסקי, באגסי סיגל ומיקי כהן, שלכאורה הפליאו מכותיהם בגרמנים ותומכיהם. זה לא לחלוטין נכון - הם אכן היו מחוץ לאולם נכונים אלי קרב, אבל מהומת האירוע הספציפי הזה לא נגרמה ישירות בגללם.
מה, אם כן, בכל זאת מדויק מבחינה היסטורית? השלושה, יחד עם גנגסטרים יהודים אחרים, אכן הציתו את פתיל המלחמה היהודית בארגונים הפרו-נאציים במדינה. דרך רעיון שהבשיל במוחו של נתן דיוויד פרלמן, שופט מוערך שיצר קשר עם לנסקי, החלה ב-1938 ההתארגנות. פרלמן, איש שומר חוק מטבע תפקידו, הבין מבעוד מועד שעם תומכי היטלר יש לדבר רק בכוח הזרוע. וכך החל קרב אלים בן שלוש שנים, שהתפרש מניו יורק ועד לוס אנג'לס, בין פושעים יהודים לפושעים גרמנים, או, כפי שקרא לכך הסופר מייקל בנסון (לא ההוא ממשינה) - "גנגסטרים נגד נאצים".
כשהספר של בנסון, שתורגם לאחרונה לעברית על ידי דפנה לוי להוצאת מטר, הגיע לשולחן משרדי הוא צד מיד את עיניי, ולא הייתי היחיד. הוא שכב שם מספר ימים וכל מי שנתקל בו פלט מיד בשביעות רצון ובחצי חיוך, כמעין התניה, "המממ, גנגסטרים נגד נאצים. מעניין". הרי כל אחד משני ז'אנרי העל האלה מרתק בפני עצמו, כך שהתנגשות כזאת בוודאי מייצרת את הסקרנות הנדרשת. סודו של הטייטל הזה הוא בפשטותו, בחוסר תחכומו. גנגסטרים נגד נאצים, יש בכלל אופציה לספר הזה לא להיות מעניין?
בנסון, סופר ועיתונאי פשע אמיתי מוערך, לא ניסה להתחכם או ליצור פרשנות יוצאת דופן. הוא סיפק מעט רקע, גולל את השתלשלות האירועים מהרגע שהיהודים הבינו, לדידם, שהנאצים הם סכנה קיומית גדולה עבורם גם על אדמת אמריקה (והאם באמת היו - בהמשך). הוא מתאר כיצד יצר השופט פרלמן קשר עם לנסקי, מהפושעים הכוחניים ביותר בעולם בשנים ההן, והאיש שהלכה למעשה הקים את סינדיקט חמש משפחות המאפיה ששלטו בניו יורק במשך חמישה עשורים. "רק אל תהרגו אותם", אומר פרלמן ללנסקי, "עצמות שבורות, אני חושב, יש לעודד. הם צריכים לדעת שלהיות נאצי זה מסוכן". בהמשך המחבר מספר על ההתכתשויות שקמו ברחבי ארצות הברית בעקבות ההפעלה הזאת, מהתפוח הגדול דרך מינסוטה ועד קליפורניה.
כמובן שמנקודת המבט שלנו, וגם זו של בנסון, היהודים הם הפחות רעים בסיפור, אך אין לטעות בזהותם. מדובר באנשים שהיו אלימים, רוצחים מפחידים וסדיסטיים. אויבו של אויבי הוא חברי, זה נכון, אך ביומיום האנשים הללו היו אויבים של כולם, ובמיוחד של בעלי חוב. המחבר אינו מסתיר את אהדתו כלפיהם עם תיאורים שמצטיירים כמשועשעים, כמעט קומיים. את עמנואל "מנדי" וייס הוא מתאר כ"פסיכי בין פסיכים, מסוגל לשדוד אישה בעודו מכוון אקדח אל התינוק שלה". על סיגל הוא כותב כי "היה רוצח מקצועי כבר בנערותו, לפעמים חיסל אנשים תמורת 50 דולר בלבד. אה, אבל הוא היה ילד יהודי טוב. הוא אף פעם לא הרג בשבת".
באופן טבעי הספר מתרכז במאבקים של היהודים בשונאיהם, אולם סיפור המשנה בו, לכאורה, הוא זה שמעניין - ההתמודדות של התושבים הלא יהודיים עם הנאציזם הגואה והסיטואציה בכללה. במבט לאחור, ניתן לחשוב כי אלמלא פרל הרבור, ארצות הברית הייתה הופכת למדינה הכבושה שהוצגה ב"האיש במצודה הרמה", או לכל הפחות ב"הקנוניה נגד אמריקה", אולם האינדיקציות שמעלה בנסון מציגות תמונה שונה לחלוטין. עוד לפני שנכנסו למלחמה, האמריקאים סלדו מהנאצים. מרבית התושבים לא היססו לקחת את הצד של היהודים במאבק. במידה מסוימת, המציאות של ימינו פחות טובה ליהודי אמריקה מזו של 1938, מוזר ככל שזה יישמע.
מכאן עולה גם השאלה, עד כמה השפיעו מאבקיהם של לנסקי וחבריו בתומכי הנאציזם. האם היה להם משקל בחיסול הבונד, או שמא רק פרל הארבור וכניסת האמריקאים למלחמה תרמו לכך? המאבקים שמתאר בנסון אכן היו אלימים, אולם בראי ההיסטוריה היו מינוריים ובעיקר קוריוזיים. אין לדעת כיצד, אלמלא 7 בדצמבר 1941, אמריקה הייתה מתפתחת ואיך היו נראים יחסי הכוחות בין היהודים לנאצים.
בדיוק כמו שמו, "גנגסטרים נגד נאצים" הוא ספר שיתרונו וגם חסרונו טמונים בפשטותו. קל להבין, קל לקחת צד, אולם הסיפורת של בנסון לא תמיד מצליחה לסחוף. אם יש לך חומרי גלם כל כך טובים ובכל זאת אתה מייצר מאכל סביר פלוס, עשית משהו לא נכון בדרך. ואף על פי כן, כמסמך שמתאר את הזירה הפחות מוכרת ומתוקשרת של יהדות ארה"ב לפני המלחמה, הקריאה בו מרגישה נחוצה ובדרך כלל גם מעניינת.
"גנגסטרים נגד נאצים" מאת מייקל בנסון. מאנגלית: דפנה לוי. הוצאת מטר, 336 עמודים.