"מאדאם ווב" בנטפליקס ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

סרט גיבורות-העל "מאדאם ווב" עלה לאקרנים באביב. הוא התרסק בקופות וקיבל ביקורות מזוויעות במיוחד. מה לא אמרו עליו? הבטיחו לנו שזה לא סתם עוד כישלון בעולם סרטי הקומיקס, אלא יצירה שתיכנס לפנתיאון של הזוועות הקולנועיות, וגם עוד עשרות שנים סטלנים יישבו ויגחכו מולה.

עכשיו, בזריזות גדולה במיוחד לאור כישלונו הקופתי, הסרט הגיע לנטפליקס - ונחשו מה? כמובן שהשמועות על איכותו היו אמינות בערך כמו כל מידע אחר שמסתובב כעת ברשת. אנשים מחפשים בכוח חומרים לפוסטים מניבי לייקים ולסרטונים בטיק-טוק, וזו התוצאה. אז צר לי. "מאדם ווב" הוא לא "האזרח קיין" של סרטי הקומיקס הכושלים, ולא מצפה לכם מולו שום חוויה פסיכדלית.

מאדאם ווב היא דמות מן היקום המורחב של ספיידרמן, שהוא עצמו לא מופיע כאן בגלל ענייני זכויות שלא ניכנס אליהם. הסרט, כנהוג בז'אנר, הוא הפרויקט הקולנועי הראשון שמתמקד בה, וכרגיל בז'אנר מתאר את סיפור הרקע שלה. בגילומה של דקוטה ג'ונסון, היא מתגלה כבתה של חוקרת שמתה באמזונס, עובדת כפרמדיקית בניו יורק אחרי ה-9/11, וזוכה לפתע בכוחות-על. הגורל מפגיש אותה עם שלוש צעירות, שאת אחת מהן מגלמת סידני סוויני, אותה רואים לאחרונה בכל מקום - וגם להן יש כוחות מיוחדים.

מול ארבע הגיבורות הללו עומד ארכי-נבל בגילומו של טהר רחים, שהחל את דרכו בסרטי אינדי צרפתיים ומאז עשה את דרכו לסדרות נטפליקס כמו "הנחש" ועכשיו גם לסרט הזה.

אחת הביקורות המובילות נגד "מאדאם ווב" היתה שהאיש הרע שלו חיוור ופושר. למה, יש לכם בעיה עם מוסלמי בתפקיד ראשי בסרט הוליוודי? רחים מצוין כהרגלו, סליזי ואפל ובכל זאת גם מורכב ופגיע, ולמעשה הוא מן הארכי-נבלים המוצלחים יותר שראינו בסרטי קומיקס בשנים האחרונות, לא שהתחרות קשה.

מעבר לכך, "מאדם ווב" הוא לא "אופנהיימר" אבל הוא סביר, מהנה פה ושם ובטח לא גרוע יותר מעשרות סרטים אחרים מסוגו. האפקטים לא ממציאים את הגלגל, אבל מלכתחילה התקציב והיומרות של הסרט לא בשמים. הנוכחות של ג'ונסון וסוויני תמיד מבורכת, והסרט עוסק באופן יפה ומעניין באמהות ביולוגית ואלטרנטיבית ובאחווה נשית. מאחורי המצלמה עמדה ס.ג'יי קלרקסון, במאית טלוויזיה בריטית שזה הסרט העלילתי הארוך הראשון שלה.

סליחה על הטרלול הפרוגרסיבי, אבל האם הסרט היה מקבל כזו שטיפה לו היו קוראים לו "מיסטר ווב" והיה מביים אותו גבר? אני די בטוח שלא.

לפני שלושים שנה, "פורסט גאמפ" הפך לשובר קופות עצום, שני רק ל"מלך האריות" ב-1994, וגם זכה בשישה אוסקרים, כולל בקטגוריות הסרט, הבמאי, השחקן הראשי והתסריט המעובד. מאחורי הלהיט הזה עמדו הבמאי רוברט זמקיס, התסריטאי אריק רות', והשחקנים טום הנקס ורובין רייט.

השנה, הארבעה איחדו כוחות. התוצאה של מפגש המחזור היא סרט בשם "כאן ולתמיד" ("Here"), שעלה לאקרנים בארצות הברית לפני כמה שבועות. קבלת הפנים שלו היתה הפוכה מזו של "פורסט גאמפ", ודומה לזו של "מאדאם ווב": הסרט התרסק בקופות אמריקה וקיבל ביקורת קטלניות. השבוע, הוא מגיע לאולמות אצלנו, מה שמאפשר לנו לבחון אם התקשורת האמריקאית צדקה כשהכתירה אותו כאחד הגרועים של השנה.

כמו "פורסט גאמפ", גם הסרט הזה מבקש לסקור את ההיסטוריה האמריקאית כולה דרך אינדיבידואלים, והפעם המניפה רחבה עוד יותר. התסריט מתבסס על נובלה גרפית של ריצ'רד מגוויר, ומשתמש בטריק העלילתי שלו: הסיפור מתרחש בחלל קטן אחד לאורך תקופות שונות, מן העידן הפרה-היסטורי ועד ימינו. המצלמה נייחת ואנחנו לרגע לא זזים מן הרדיוס המצומצם הזה, אבל כל כך הרבה קורה בו! הדינוזאורים באים ונכחדים, ובני האדם מחליפים אותם אבל חווים דרמות משלהם. משפחות מגיעות והולכות, וכל אחת מהן הופכת את השטח הזה לבית שלה ומלמדת אותנו על ייסודה של אמריקה, על משברים כלכליים וחברתיים מהסוג שראינו ב"מותו של סוכן", על אלימות משטרתית נגד שחורים, על יחסי הכוחות בין המינים ועל כל מה שנשגב ועצוב במוות ובחיים.

לצורך כל זה, משתמש זמקיס בטכניקות שונות, בראשן טכנולוגיית ההצערה, שמאפשרת להנקס ולרייט לגלם אותן דמויות בגילאים שונים, כולל כצעירים וכקשישים.

האם זה פאתטי לראות את טום הנקס, בן 68, מגלם בחור עם חלב על השפתיים? בהחלט. האם הסרט יומרני? בטירוף. האם הוא קיטשי וסנכריני? יש בו יותר סוכר מאשר באייס קפה. הכל נכון. ובכל זאת, הקטילות מוגזמות ומרושעות. בסך הכל, "כאן ולתמיד" עושה בדיוק את מה שקולנוע אמור לעשות: להשתמש באמצעי מבע קולנועיים כדי להגיב על המציאות.

מה הטעם בעצם בסרטים אם הם לא עושים את שני הדברים הללו? אם הם לא משתמשים בכלים קולנועיים, בשביל מה צריך קולנוע? ואם הם לא אומרים משהו על החיים שלנו, מה מעניין בהם?

אז נכון, הביצוע לוקה בחסר. האפקטים מגושמים, הסיפורים עצמם די בנאליים, הסנטימנטליות מוגזמת, והיומרה גדולה מדי. עם זאת, הסרט לפחות מנסה, ולפעמים הוא גם מצליח - יש בו הרבה רגעים מתוקים, יפים, אנושיים ומעוררי הזדהות, ובעיקר יש בו עצב גדול. הוא מזכיר לנו שאנחנו גרגירי אבק שמתאדים באותה מהירות שבה הם מופיעים. ההיסטוריה המשיכה אלפי שנים לפנינו וגם אלפי שנים אחרינו. כולנו נזדקן ונמות - כן, גם המבקרים הצעירים והמגניבים שהשחיזו את המקלדת שלהם כדי להיכנס בסרט במאה קמ"ש. ומה יישאר? האדמה, הקירות והעצים, שראו את הדינוזאורים וראו גם אותנו, ובטח צוחקים על הרצינות התהומית שבה כולנו לקחנו את הקיום הכל כך שולי שלנו.

יו גרנט ממשיך להמציא את עצמו מחדש. השחקן הבריטי התפרסם בשנות התשעים בתור כוכב של קומדיות רומנטיות, אבל בשנים האחרונות עבר לצד האפל. ראינו אותו לאחרונה מגלם את הנבל בסרטים קלילים יחסית כמו "פדינגטון 2" ו"מבוכים דרקונים", ועכשיו הוא לוקח עוד כמה צעדים ומשחק דמות אפלה בסרט אימה - "פחד אלוהים" ("Heretic" ), מבית היוצר האיכותי של A24, שעולה אצלנו לאקרנים אחרי שזכה להצלחה קופתית בארצות הברית.

בתחילת הסרט, נראה כי גרנט מגלם דמות מתוקה ולא מזיקה כפי שעשה ב"ארבע חתונות ולוויה אחת" - גבר שלובש סוודרים, מכין פאי, ומדבר במבטא בריטי מהודר. הוא מתגורר אי שם בקולורדו, ואז דופקות בדלתו שתי מיסיונריות מורמוניות צעירות. הן הגיעו לבקשתו, אחרי שהביע עניין להצטרף לכנסייה שלהם, אבל כבר בשלב מוקדם מתברר שזו היתה מלכודת, והברנש המסתורי מכין להן הפתעה. "נוטינג היל" זה לא יהיה.

למרות המשתמע משמו והקטלוג שלו כסרט אימה, אין ב"פחד אלוהים" הקפצות ומפלצות. זה זוועתון עם כמות דיאלוגים שלא היתה מביישת דרמה צרפתית רומנטית. רוב הסרט הוא דיבורים ורובם נופלים על הכתפיים של יו גרנט, שמברבר כאן את עצמו לדעת, ונושא בפני הצעירות האומללות מונולוגים פילוסופיים ותיאולוגיים על מהותה של הדת.

התגובה שלכם למונולוגים הללו ולסרט כולו תלויה בתגובה שלכם להופעה של גרנט. אם לשונו החלקלקה עוד מפתה אתכם; אם היופי הטבעי אך המשתנה שלו, בלי איפור ועם קמטים, מהלך עליכם קסמים; אם המהפך בפרסונה הקולנועית שלו מגניב אתכם - אם כל התנאים הללו מתקיימים, כנראה שתתלהבו מ"פחד אלוהים". ואם לא? אז לא.

באופן אישי, פחות התלהבתי. הטקסטים בסרט יומרניים, אך לא עומדים בפני עצמם. הם לא היו עובדים לו הגיעו מפיו של שחקן אחר, כזה שאין לו חזות מהוגנת כמו לגרנט ומבטא בריטי שרמנטי. כמה מן מהרגעים כאן נראים מאולצים ומעושים. רגע שיא אחד, שבו הגיבור משתמש במשחק השולחן מונופול ובלהיט של רדיוהד כדי להעביר את הנקודה שלו, נראה כאילו נוצר כדי שיהפוך ויראלי בטיק-טוק. התוצאה מייגעת למדי ובשלב מסוים גם הולכת כמה טוויסטים רחוק מדי, והמסרים הכאילו חתרניים של עצמה סותרים את עצמם ומתחלפים בפואנטה נוצרית שמרנית.

יהיו שיתפעמו מן הלהיט הזה ויהיו שישתעממו ממנו. האמת לדעתי נמצאת באמצע, ובכל מקרה על דבר אחד אפשר להסכים: זהו אחד מן הזוועתונים האינטלקטואלים ביותר שראינו על המסך הגדול בשנים האחרונות, והוא מקנה לפופקורן שלנו טעם קצת אחר. היה מעניין לראות את התסריט הזה מבוצע בידי שחקן אחר ולא יו גרנט. סליחה על חילול הקודש, אבל לי נראה שהכוכב המעיק רק מזיק לו עם כל המניירות שלו, והיה עדיף לתת למילים לדבר בעד עצמן.

בשעה שגרנט מתאמץ יותר מדי, שתי השחקניות הצעירות בצידו עושות עבודה שקטה וטובה יותר. מדובר בסופי תאצ'ר ובקלואי איסט. הן מוכרות הרבה פחות מן הכוכב הוותיק, אבל מצליחות לעורר הרבה יותר רגשות ממנו. אם לא תמצמצו, תזהו בצידן גם את טופר גרייס בתפקיד קטן, וזה פחות או יותר כל השחקנים שיש בסרט הזה, שלמרות הקאמריות שלו כבר הכניס כשלושים מיליון דולר.

שש שנים אחרי ההצלחה העצומה של הסרט הראשון, הגיע לאקרנים "מואנה 2". כל זה כשבקרוב תגיע גרסה עם שחקנים בשר ודם של להיט האנימציה, ונראה שהמשאבים של דיסני מופנים בעיקר לפרויקט הזה.

בשעה ש"מואנה" נחשב לקלאסיקה מודרנית של דיסני, "מואנה 2" הוא הערת שוליים. הסרט אמנם מרסק קופות, אבל הביקורות נגדו פושרות ואף קטלניות. העלילה מוציאה את הגיבורה בשמו הוא נקרא לעלילה חדשה רק לכאורה, אך למעשה התסריט ממחזר את החומרים מהפעם הקודמת. השירים לא משהו, והתוצאה לא מתעלה ולו לרגע אחד.

ובכל זאת, יש לסרט גם יתרונות. הדמות הראשית סוחפת כמו בפעם הקודמת, ובצידה דמותו של מאווי בדיבובו של דוויין ג'ונסון מספקת אתנחתאות קומיות. המעלה הגדולה ביותר היא האנימציה המרהיבה, שמצדיקה ומצריכה צפייה על המסך הגדול. "מואנה 2" מוקרן אצלנו כמובן גם בדיבוב לעברית, ובו יש עוד בונוס: איחוד כוחות נדיר בין משפחת קליינשטיין. רמי, ריטה ומשי - כולם פה. והכי חשוב: הסרט נמשך רק כשעה וחצי, כך שהוא קצר בשעה מ"מרשעת", וזה מן הסתם הבדל משמעותי כשהולכים לקולנוע עם ילדים.

אחרי שנים שהציבור האמריקאי הלך והתרחק מן הדת, נראה שהמגמה התהפכה. לפי דיווחים בתקשורת, מכירות ספר התנ"ך עלו ב-22 אחוז בשנה האחרונה. ככה זה, כשמפלס החרדה עולה, אנשים מחפשים תשובות, ורבים מוצאים אותם בספר הגדול מכולם, זה שמתעלה על כל סרט.

האמריקאים שמתקרבים לדת ודאי ישמחו לשמוע שגם לנטפליקס יש מה להציע להם. בסוף השבוע, ורגע לפני חג המולד, עולה בשירות סרט חדש בשם "מרים" ("Mary"), וכמשתמע משמו הוא עוסק בלידתו של ישו.

סרטים רבים כבר עסקו בנושא. הטוויסט הוא שכרוח הימים, סרט זה מעמיד במרכזו דמות של אישה - מרים, אימו של ישו. את בן האלוהים עצמו אנחנו רואים רק כתינוק, וגם זה מעט מאוד.

טוויסט נוסף קשור בליהוק. למרות שזה סרט נוצרי, המציג את לידתו של ישו כאירוע החשוב ביותר בהיסטוריה המודרנית, ואת מייסד הנצרות כמי שיציל את העולם, רוב השחקנים בו יהודים. נועה כהן בתפקיד הפריצה שלה מגלמת את מרים; את בן זוגה יוסף מגלם עידו טאקו, אותו רואים לאחרונה בכל מקום - מ"קרוב אליי" זוכה האופיר ועד "החייל הנעלם"; וגם אורי פפר, מילי אביטל וישראלים אחרים מופיעים פה. הגוי הבולט היחיד הוא לא אחר מאשר אנתוני הופקינס, שמגלם את המלך הורדוס.

העלילה מזכירה מעט את "שליחות קטלנית" - או שבעצם נכון יותר לומר שהיא מזכירה לנו עד כמה "שליחות קטלנית" התבסס על המיתולוגיה הנוצרית. הורדוס רואה בעצמו המשיח ומבין שישו יערער על מעמדו, אז הוא שולח חיילים חסרי רחמים כדי לחסלו לפני שיהיה מאוחר מדי, ואת הסוף אנחנו כבר מכירים.

ראינו כבר לא מעט סרטים על לידתו של ישו, ולמרות הזווית האחרת, "מרים" לא באמת שונה מהם. הוא גנרי, יבשושי, דידקטי ואלים בדיוק כמוהם - מעין הצגת בית ספר עם תוספת של אלימות סדיסטית, ובמקרה הזה גם של שחקנים ישראלים שמדברים אנגלית במבטאים משונים. צפיתי בסרט לפני שבוע ואני לא זוכר ממנו כמעט כלום. מאחורי המצלמה עמד די ג'יי קארוסו, ביצועיסט ותיק שמזה שנים מביים בז'אנרים שונים ומשונים, וחתום למשל על "דיסטרביה", "אני מספר ארבע" ותוצרים בינוניים רבים אחרים.

גם כאן הבמאי לא מותיר חותם, אבל כנראה שזה לא ממש משנה. לא הפיקו את "מרים" כדי לזכות באוסקר. הרי המטרות אחרות: לדאוג שלקהל הנוצרי יהיה משהו חדש לצפות בו בנטפליקס בחג המולד, ולהעביר את המסר שלידתו של ישו היתה הבשורה המתוקה ביותר בתולדות האנושות. בשתי המשימות הללו, הדרמה הזו עומדת בכבוד.

קשה להרחיב את הדיבור על האיכויות האמנותיות של "מרים". עם זאת, יש הרבה מה להגיד על הייצוג היהודי והישראלי בו, ולא מסיבות פרובינציאליות. הזווית היהודית תמיד היתה מהותית לסיפור של ישו, והרי רוב השחקנים כאן כחולים-לבנים, אז רק מתבקש לעשות זאת.

סרטים רבים על ישו חטאו בייצוג שלילי, שלא לומר פוגעני, אנטישמי ומסוכן, של יהודים. מרטין סקורסזה עצמו אמר שהצטער על הכאב שגרם לנו ב"הפיתוי האחרון של ישו" שלו. מל גיבסון מעולם לא הביע חרטה על "הפסיון של ישו", אך לא צריך להיות רגיש כדי לקבוע שזה אחד הסרטים האנטישמיים ביותר בכל הזמנים. ב"מרים", לעומת זאת, אין סכנה כזו. הוא הרי מתרחש הרבה לפני הצליבה ולכן מדלג על הקטע שהיהודים מתנתקים מישו, מסגירים אותו למותו ומקוללים לעד.

עם זאת, היהודים קיימים כאן כדי לשרת מטרה אחת: לידתה של הנצרות, דת שלא בדיוק היטיבה עם העם היהודי לאורך השנים. נכון, האוונגליסטים הם עכשיו סחבקים שלנו, אבל גם זה רק כי הם רואים ביהודים אמצעי בדרך למטרה - במקרה זה, לידתו מחדש של ישו. זה יקרה, כמובן, אחרי שהיהודים בישראל יהיו שותפים למלחמת גוג ומגוג איומה. ישראל כמובן עושה עבודה טובה כדי להוביל את העולם בדרך לשם. החדשות הרעות הן שבסוף כל זה, לפי האמונה הנוצרית, שני-שליש מהיהודים יילכו לגיהנום והשליש הנותר יתנצר. את זה כבר לא נראה בנטפליקס.

לכן, קשה שלא לשאול: למה בעצם כל כך הרבה שחקנים ישראלים יהודים הסכימו להשתתף בסרט הזה, המשרת דוקטרינה נוצרית שבסופו של דבר מצפה מהם ובני משפחותיהם להתנצר? נכון, לא יזיק לקריירה להשתתף בהפקה של נטפליקס, אבל האם זה באמת השיקול החשוב היחיד? במקרה של אנתוני הופקינס, השאלה אחרת: למה כוכב כמוהו, אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים שבאמתחתו שני פרסי אוסקר מוצדקים, צריך להשחית את זמנו על פרויקט נחות שכזה? כנראה שגם לו שיקולים משלו.

הליהוק של השחקנים הישראלים הוביל פרו-פלסטינים לקרוא להחרמתו של הסרט. ככה זה, הליברלים תמיד תומכים בחופש הביטוי. לפחות מנקודת המבט שלהם, יש להם סיבה טובה להתעצבן, כי בליהוק פה יש מטענים פוליטיים משמעותיים.

למה היה חשוב ליוצרי הסרט שישראלים יגלמו את מרים, יוסף וכל השאר? לדבריהם, זה היה מתוך שאיפה ל"אותנטיות". למה הכוונה? השיקול הוא לא נראות, שהרי השחקנים האלה לא בהכרח לבנים פחות מאמריקאים לבנים. אם להשתמש בחריזה, עידו טאקו לא פחות לבן מג'יימס פרנקו. זה גם לא בגלל שהם יהודים, כי אם זה היה השיקול, אפשר היה לעבוד עם אמריקאים יהודים.

לא, זה בגלל שהם ישראלים, מה שהופך אותם לפי משנתו של הליהוק לחלק ישיר מאילן היוחסין של מרים ויוסף. כלומר, הליהוק מצהיר שישראלים יהודים הם צאצאים של מי שחיו על פיסת האדמה הזו לפני 1967, לפני 1948, לפני אלפי שנים וגם לפני לידתו של ישו. ההכרה הזו מפריכה את הטענות שישראלים גנבו את האדמה הזו ושאין להם שום זכות עליה, ושומטת את הקרקע מתחת הטיעון הכה נפוץ היום שישראלים הם קולוניאליסטים גונבי אדמות שצריכים לחזור לאירופה. "מרים" הוא ממש לא הסרט הכי מצטיין בנטפליקס, אבל במובן מסוים הוא אחד הסרטים הכי פרו-ציוניים שלהם.