הבמאי רובר גדיגיאן והשחקנית אריאן אסקריד הם שותפים רומנטיים ומקצועיים כבר שנים רבות. יחדיו, השניים הביאו למסך שלל סרטים נפלאים. הם מעולם לא ריסקו קופות או זכו באוסקר, אבל רבים מהם השתתפו בפסטיבלים נחשבים, זכו לביקורות נהדרות וגם נהנו מהצלחה מסחרית יחסית.
לשניים גם קשר חם וארוך שנים עם ישראל. הם ביקרו כאן לא פעם - פעם אפילו לקחתי אותם לאכול בפלאפל הקוסם בתל אביב. אסרקיד אף הצטלמה כאן לסדרה הישראלית "דיבוקים". סרטיהם זכו אצלנו לחשיפה, כולל כמה שעלו בהפצה מסחרית רחבה - הבולט בהם היה "שלגי הקילימנג'רו" שנהיה להיט לפני כעשור. חשוב לציין שמאז השבעה באוקטובר 2023, השניים לא ממש טרחו להביע אמפטיה כלפי הנרצחים והחטופים בישראל, אבל למרבה הצער ההתנהגות הזו כבר לא מפתיעה אף אחד.
עכשיו, עולה אצלנו סרטם החדש של הזוג, "והחגיגה נמשכת". ככה זה, בצרפת החיים ממשיכים כרגיל.
בדומה לרבים מסרטיהם, גם "והחגיגה נמשכת" מתרחש במכורתם - מרסיי. אסקריד מגלמת דמות המבוססת על מישל רובירולה, שהפכה לאישה הראשונה שעמדה בראש העיר. העלילה מתרחשת על רקע אסון קריסת בניינים, שלמרבה הצער מתבסס גם כן על אירוע שהתרחש בעיר והותיר אחריו שמונה קורבנות. הגיבורה היא אקטיביסטית פוליטית וחברתית שלא מפסיקה להילחם כדי להפוך את עירה לטובה יותר, ובגיל שישים היא גם לא מפסיקה לחפש אהבה. וכך, וגם זה אופייני לגדיגיאן, הסרט הוא מניפה שמשלבת בין מסמך פוליטי וחברתי, דרמה רומנטית, דרמה משפחתית ודיוקן של דרום צרפת.
"בעיניי, קולנוע קיים כדי להגיב למציאות", אומר גדיגיאן בריאיון המתקיים בפריז לקראת צאת הסרט לאקרנים אצלנו. "דיווחים חדשותיים מתארים לנו את מה שקורה כאן ועכשיו, והקולנוע מייצר לכך תגובה בהמשך - זה ההבדל בין חדשות וסרטים. היה לי חשוב לעשות סרט על קריסת המבנים, כי היא מסמנת בעיני קריסה גדולה יותר - הקריסה של הפוליטיקה והחברה שלנו, של החיים ביחד. מעט אחרי האסון במרסיי הגיעה הקורונה, ואז קרו עוד כל מיני דברים בעולם. רציתי לעשות סרט בתגובה לכך. קשה לי מאוד עם סרטים שמשלימים עם כל מה שרע בעולם, ומרימים ידיים במקום להילחם. הסרט שלי מראה למה צריך להילחם ואיך אפשר לעשות זאת".
אריאן, מה נקודת המבט שלך על לידת הסרט?
"עשינו אותו כי רובר ואני השתעממנו במטבח וכבר לא היה לנו על מה לדבר, אז אמרנו 'בוא נעשה סרט'. סתם, אני צוחקת. תראו, שנינו אנשים פסימיים, אבל אנחנו רואים אופטימית כאידיאולוגיה פוליטית, והסרט מבטא את זה".
אחד הדברים היפים בסרט זה שהוא מתאר רומן בין אישה וגבר בני שישים. זה לא משהו שרואים על המסך.
"נכון. לצערי, העולם שלנו לא ממש נותן מקום לאנשים מעל גיל מסוים. תסתכלו בפרסומות - מה הן מראות לנו? הן יוצרות את הרושם שאהבה שייכת לצעירים. זה לא נכון. אם תלך לדיור מוגן תמצא סיפורי אהבה מכל הסוגים ומכל הגילאים. עד הרגע האחרון של החיים, יש בנו את הצורך להביע רגשות, לפתות ולהתפתות. למרבה הצער, מוכרים לנו את השקר שאם אתה לא צעיר אתה כבר לא קיים, ויש אנשים שקונים את זה".
איך היה לצלם את הסרט במרסיי?
"אני רוצה להצדיע לאשת הצוות שהיתה אחראית על הקשר עם הקהילה. צילמנו ברובע עם הרבה בעיות של עוני וסמים. היא הגיעה אליו שלושה שבועות לפני ועברה דירה דירה כדי להסביר מה אנחנו הולכים לעשות ואיך אנחנו עובדים וביקשה רשות. הזמנו את התושבים המקומיים להיות ניצבים".
לקראת סיום, אני שואל את אסקריד על אחת הסצינות הבולטות בסרט, שמככבת בה פסטה עם אנשובי. "המוצא שלי נפוליטאני וזו הפסטה שאנחנו אוכלים כל חג מולד. מעולם לא אכלתי משהו אחר ב-24 בדצמבר". בשלב זה גדיגיאן הצרפתי-ארמני מתערב ומקניט אותה "אנחנו הארמנים הבנו את המתכון הזה לנפולי". אסרקיד כמובן הודפת מיידית את טענותיו המגוחכות.
"הכל בסדר?", היא שואלת אותי לסיום. "בישראל לא כל כך", אני אומר. "תשמור על עצמך" היא עונה.