נתן זך כתב פעם שהוא רוצה תמיד עיניים כדי לראות את יופי העולם ולהלל אותו. הסרט התיעודי הטרי ועטור השבחים "Blink" שואל איך אפשר להמשיך להלל את כל היופי שבעולם גם כשמאבדים את מאור העיניים.
הסרט עוסק במשפחה קנדית, בה שלושה מארבעת הילדים מאובחנים עם רטיניטיס פיגמנטוזה, מחלת עיניים ניוונית שהולכת ומצמצת בהדרגה את שדה הראייה, לעתים עד כדי עיוורון מוחלט. בתגובה לכך, הורי המשפחה מחליטים לקחת את ילדיהם למסע סביב העולם, כדי שיוכלו ליהנות מיופיו כל עוד אפשר, וימצאו דרכים חדשות לעשות זאת בעתיד.
מאחורי הסרט עומדים שניים: אדמונד סטנסון ודניאל רוהר, יהודי-קנדי שהתפרסם לפני שנתיים, עת זכה באוסקר על "נבלני", מסמך דוקומנטרי על האופוזיציונר הבולט לשלטון פוטין, שלמרבה הצער מת מאז בכלאו. אחרי שעשה סיבוב מוצלח בפסטיבלים, "Blink" עולה היום בדיסני פלוס, ומעניק גם לכם הזדמנות להעריך מחדש את העולם ואת החיים.
"הסרט ממחיש עד כמה יפה לראות את העולם דרך התמימות המופלאה של ילדים. הוא מזכיר לנו מה זה לחוות את היקום כבן עשר, לפני שאתה מתבגר ונשחק, כי אתה מגלה שהעולם הוא גם מקום מפחיד וקשה", אומר רוהר בריאיון זום לוואלה תרבות לקראת עליית הדוקו בסטרימינג. "העולם יפהפה ונוראי. שני הדברים הללו נכונים ומתקיימים יחדיו. בזמן הסרט גם הפכתי לאבא, וחשבתי על הילדות שלי ועל ההורים שלי, על דברים שהם עשו נכון ועל הדברים שארצה לעשות טוב יותר. היה מדהים לחשוב על כל זה כשאני עושה את הסרט".
"המשפחה בסרט יצאה למסע בגלל דיאגנוזה מסוימת, אבל יש בו אמת גדולה ואוניברסלית יותר", מוסיף סטנסון. "אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד. תמיד תהיה חרדה מן הלא ידוע, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לאמץ גישה חיובית. ההחלטות שנקבל יאפיינו איזה אנשים אנחנו, ואיזה אנשים אנחנו מראים לילדים שלנו שהם יכולים להיות. ההורים בסרט מעניקים לילדים שלהם כלים להתמודד עם העולם בעוצמה ובתושייה, וזה שיעור מעורר השראה ולא מובן מאליו בעולם שלנו"
"בזמן עשיית הסרט, למדנו עד כמה ילדים הם לא צפויים ועד כמה הם יכולים להניע את הסיפור בצורה לא צפויה. הדוקו מלא רגעים בהם הילדים מתנהלים בצורה אחרת ממה שחשבנו. בזמן העריכה, האתגר היה למצוא איזון: שיווי משקל בין רגעים שמניעים קדימה את העלילה, וכאלה שאין להם בהכרח משמעות נרטיבית, אבל כן לוכדים איזושהי מהות אנושית מחבבת לב".
כאנשי קולנוע, מן הסתם חוש הראייה חשוב לעבודה שלכם. האם הסרט גרם לכם לתהות מה יקרה אם יום אחד לא תוכלו יותר לראות סרטים?
רוהר: "מבחינתי, הסרט מאתגר את הרעיון שטיולים תלויים אך ורק בחוש הראייה. בעולם התיירות תמיד משתמשים בשפה שקשורה במראה עיניים, למשל מושגים כמו Sightseeing. הסרט מאתגר את זה ומראה שטיול הוא לא רק הנופים שרואים, אלא גם החוויה היומיומית והאינטימית של להיות עם המשפחה שלך. ההורים מנסים לבנות את הטיול דרך אטרקציות שיפעלו גם על חושים אחרים - לא רק חוש הראייה, אלא גם השמיעה והמישוש".
"שאבנו השראה מסרטים בהם עבודת הסאונד משמעותית - סרטים בהם מה שאנחנו שומעים חשוב לא פחות ממה שאנחנו רואים, למשל 'צלילי המטאל'. אדמונד ואני צמד חמד, כי אנחנו משלימים אחד את השני. אני אוהב סרטים שהוא שונא, ולהיפך. הוא למשל שאב השראה מהדרך שבה 'עץ החיים' של מאליק משתמש במבע הקולנועי כדי ללוות את הדמויות של הילדים. אני, לעומת זאת, שונא את 'עץ החיים'".
גם אני!
רוהר: "כיף לשמוע. בכל מקרה, אנחנו מגיעים ביחד לדברים שלא היינו מגיעים אליהם לבד, ויוצרים יחדיו משהו שלא היינו יוצרים בגפנו".
יצרת בעבר דוקו-מוזיקלי, יצרת את "נבלני" שאפשר להגדיר כדוקו פוליטי ועכשיו את הסרט הזה שאני לא יודע איך להגדיר אותו מעבר לכך שהוא פשוט דוקו. האם כל סרט היה שונה מבחינתך או שכולם תחת אותה מטריה אחת של קולנוע תיעודי?
רוהר: "הם שונים לגמרי. מה שאני אוהב בעשייה תיעודית לעומת עלילתית היא שכל פעם אתה צריך ללמוד איך לעשות את הסרט בדרך שלו, שהיא אחרת לחלוטין. הדוקו המוזיקלי היה שונה לגמרי מהדוקו הפוליטי, והוא שונה מהסרט הזה. עם זאת, יש מכנה משותף אחד שעובר בין כל הסרטים וזה שהם עוקבים אחרי דמויות שעוברות תהליך, והתהליך הזה מצריך אומץ. דוקו יכול להיות מוזיקלי ויכול להיות מערבון. אני לא בוחר את הפרויקטים לפי הז'אנר. מה שמעניין אותי זה מה הסיפור ומה הדמויות. סיימתי עכשיו לביים את הסרט העלילתי הראשון שלי, וניסיתי לביים אותו כמו סרט דוקומנטרי. לעומת זאת, כשאני מביים סרט דוקומנטרי אני מנסה לביים אותו כאילו שהיה סרט עלילתי".
קיצ'לס ושביט על "מרשעת", "גלדיאטור 2" והתפקידים הגדולים של סקרלט ג'והנסן
הסרט העלילתי שרוהר זה עתה סיים לביים הוא "Tuner", מותחן פשע בו מככבים בין השאר דסטין הופמן וליאור רז. בזמן הריאיון, הקולנוען עושה משהו שמעולם לא ראיתי מרואיין עושה בזמן שיחת וידיאו - מצייר ללא הפסקה על דפי נייר שמונחים על שולחנו. "מרוב עותקים של התסריט, נשארתי אחרי הצילומים עם המון ערימות של נייר, אז אני מצייר עליהם", הוא אומר. "זה ציורים מופשטים. לא הייתי קורא לזה תחביב. זה פרויקט צד ואני מקווה להציג אותו יום אחד".
רוהר הוא יהודי עם משפחה בישראל - אחד מקרובי משפחתו הנפלאים היה אפילו העורך הגרפי המצוין של האתר הזה לאורך תקופה. למרות ש"Blink" הוא לא סרט פוליטי, עד כמה שסרט יכול להיות לא פוליטי, אני בכל זאת מעלה שאלה על "המצב" והבמאי לא מהסס לענות.
"עד כמה שזה נשמע קיטשי, רצינו לעשות סרט שיזכיר לאנשים להעריך את היופי שמקיף אותנו - היופי הזה נמצא מחוץ לחלון, ולא צריך לצאת להרפתקה חובקת עולם כדי להוקיר את השמש שזורחת", הוא אומר. "ברור שבישראל, יהיה קשה יותר לקהל להתחבר למסר הזה כרגע. ישראל כרגע היא לא מקום מאושר. היא עוברת מלחמה איומה ומחרידה, שמובילה אותה ממשלה מושחתת להחריד. אני מקווה שהאנשים הטובים בישראל ירצו לראות את הסרט הזה וייזכרו ביופי של העולם ושל האנשים בפלסטין".
אני תמיד שואל במאים זוכי אוסקר אם האוסקר שינה אותם והם תמיד אומרים שלא.
רוהר: "בולשיט! בולשיט להגיד משהו כזה. מי שאומר את זה מלא בשיט. הזכייה לא שינתה אותי כאדם, אבל בהחלט שינתה את הכוח שיש לי כאדם ואת מה שאני יכול לעשות עם המלאכה שלי ועם הקריירה שלי. אני לא מבין את מי שאומר שהאוסקר לא שינה אצלו כלום. זה כנראה ניסיון לצאת צנוע. התשובה שלי היא שהאוסקר אמנם לא שינה את האופי שלי, אבל שינה את החיים שלי מן הקצה אל הקצה".
בלי להיכנס לספוילרים, אחד הרגעים המרגשים בעיני בסרט קשור בכלב, אם אתה מבין למה אני מתכוון.
רוהר: "כלבים הם שחקנים נהדרים. המצלמה לא מזיזה להם, אז הם טבעיים. אני מנסה שיהיה כלב בכל סרט שאני עושה. הם משב רוח קליל ואמיתי. בסרט העלילתי החדש שלי יש כלב על הסצינה הראשונה. ב'נבלני' זה לא היה אפשרי, אז במקום כלבים היו חמור וסוס פוני".
כמו הדמויות שלו, גם הסרט הסתובב מסביב לעולם. מה הרגע הכי מרגש שחוויתם במסע הזה?
סטנסון: "החוויה המרגשת ביותר היתה הצפייה בסרט עם ארבעת הילדים. האח הבוגר, זה שלא סובל מן המחלה, ניגש אלינו ואמר 'תודה, עכשיו לראשונה אני מבין מה זה להיות האחים שלי'. התגובה שלו מאוד נגעה בנו".