חמי רודנר מוכן להודות היום שהוא טעה לאורך כל השנים כשזלזל במי שקרא למגר את חמאס ברצועת עזה. "כשהיו בעבר סבבי לחימה עם חמאס, תמיד הייתי אומר 'יאללה שיעשו כבר הפסקת אש'. כל מי שאמר 'צריך לחסל את חמאס', אמרתי לו שהוא מחרחר מלחמה. אני טעיתי. אני תמיד זוכר את הדבר הזה. טעיתי. ההערכה האינטלקטואלית שלי לא הייתה טהורה".
היה שלב שהטלת ספק גם באמונות הבסיסיות שלך?
"לא. האמונות הבסיסיות שלי הן שאנחנו צריכים איכשהו להגיע לפשרה בתוך עצמנו ולפשרה עם שכנינו".
פשרה? לא שלום?
"פשרה יכולה להוביל לשלום. אני לא בטוח שהגרמנים והצרפתים אחרי מלחמת העולם השנייה מאוד אהבו אחד את השני. היום הם אוהבים אחד את השני. מצב של מלחמה תמידית לא יכול לקיים בתוכו חיים אמיתיים כמו שאני רואה אותם. יש אנשים שרואים חיים אמיתיים כדבר שצריך להכין אותו לקראת גאולה. אני לא נמצא שם. אני חושב שלכל אדם בעולם מגיע לחיות חיים אמיתיים".
מה עוד השתנה בך בעקבות 7 באוקטובר?
"אני קורא למלחמה הזו 'המלחמה על הדרך הביתה'. 'הביתה' בהמון מובנים. ב-12 באוקטובר כבר הופעתי עם גיטרה מול מפונים במלון בים המלח. היו לי חוויות מיסטיות בהופעות בחודשים הראשונים של המלחמה, כשנפגשתי עם מלא אנשים. הופעתי מול מילואימניקים, מול פצועים, מול מפונים, מול ניצולים וגם באזכרות. הייתה לי ממש חוויה מיסטית של התאהבות באנשים האלה, ולחלקם אני מסייע בדרכי הצנועה 'לחזור הביתה'. אני מרגיש שליחות ואני מבין כמה יש במוזיקה שלי יסוד מאחד ומרפא. זו הדרך הביתה שלי".
**
צפו למעלה בריאיון המלא עם חמי רודנר
אפשר גם להאזין לו בספוטיפיי ממש כאן
לכל הראיונות של "ועדת תרבות"
האזינו כאן לריאיון המלא עם חמי רודנר:
קשה להאמין אבל חמי רודנר חגג באוקטובר האחרון את יום הולדתו ה-60. לא, זו לא טעות כתיב. 60. שישים. בשנת 1986, כמעט לפני ארבעים שנה, הוא הקים עם חברו אסף שריג את להקת "איפה הילד". בשנת 1993 הם הוציאו את אלבומם הראשון והמצליח "זמן סוכר" שחישמל את המדינה ופתח את הדלת לגל הרוק של שנות התשעים. מאז יצרה הלהקה שישה אלבומים שכוללים עשרות להיטים. ב-2 בינואר תופיע "איפה הילד" בפסטיבל הפסנתר שיתקיים לראשונה באילת, ושם תעלה לראשונה בתולדותיה (!) מופע אקוסטי. אל הלהקה יחבור המפיק המוזיקלי איתי צוק על פסנתר ואפרת גוש תתארח.
"בשנות התשעים, כשהאנפלאגד היה עניין מאוד גדול, הציעו לנו הרבה פעמים לעשות מופע אנפלאגד אבל אנחנו היינו מאוד סנובים אז ואמרנו 'לא, דיסטורשן זו הדת שלנו'", אומר רודנר. "קודם כל אמרנו 'לא', ורק אחרי כן חשבנו. היום אנחנו אומרים הרבה יותר 'כן'. ועכשיו הגיע שוב הרעיון הזה והחלטנו לחבר את זה לפסטיבל הפסנתר, וזה מגניב שבגיל שישים אתה יכול לעשות משהו שלא עשית אף פעם עם המוזיקה שלך. עד היום לא עשינו שום דבר שמערב פסנתר, וזו תהיה הפעם הראשונה. אז כולנו קצת בחששות מזה ומדברים על השירים שנשיר במופע הזה".
הצלחת ליצור אחרי 7 באוקטובר?
"הוצאנו לא מזמן שיר, 'נחגוג ומגוג', אבל זה השיר היחיד שכתבתי במהלך השנה האחרונה".
יש באמת הרבה אמנים שמדברים על שיתוק מוחלט שחשו בעקבות 7 באוקטובר - ויש כאלה שחשו בפרץ יצירה.
"אני לא חושב ששמעתי עדיין שיר ממש טוב שנכתב על התקופה שלנו. אני חושב ששירים צריכים להיכתב מנקודת מבט מתבוננת. כשאתה נמצא בתוך הסיטואציה אתה רק יכול לצרוח את הפחדים שלך, את הכעס שלך, בלי להסתכל. 'נחגוג ומגוג' זה שיר מתבונן".
היום אתה מרגיש שנפתח אצלך הסכר?
"כן, פנתה אליי משפחה של חייל שנהרג בשם אור תמיר. הוא מאד אהב את המוזיקה שלי והם ביקשו ממני שאני אכתוב שיר לזכרו. נורא הסתבכתי עם זה, ואז לקחתי את היומן שלו. הוא כותב שם 'בתכל'ס מי מבטיח לך שתחזור?'. שזה השם של השיר. לקחתי את הטקסט שלו ושזרתי מהיומן שלו בתים ופזמונים. אז כן, חזרתי לכתוב. הלחנתי את השיר הזה. השמעתי אותו למשפחה והם התרגשו מאוד. הילד הזה היה ידען, הוא אהב היסטוריה. כשאומרים 'הכי טובים הולכים', זה אשכרה נכון".
כשהגעת להופיע מול מפונים או פצועים, חששת לפני זה איך יתקבלו השירים שלך?
"בהופעה הראשונה, ב-12 באוקטובר, אמרתי לעצמי 'אלוהים, מה אתה בא להציק לאנשים האלה שפונו מהקיבוצים שלהם אחרי הטבח?'. הגעתי לים המלח והכנתי סט-ליסט שרובו שירים שקטים, שירי יום הזיכרון, ואז איך כשראיתי את הפנים שלהם אמרתי לעצמי 'תהיה אתה, תשיר את השירים שלך', וזה עשה את העבודה. זה נתן להם פורקן, זה העניק להם דמעות. הופעתי עם 'איפה הילד' מתישהו בקיבוץ מזרע מול מפונים של קיבוץ נירים. הייתה שם אישה ששכלה את בן זוגה בטבח של 7 באוקטובר. היא רקדה כל ההופעה ואחרי זה היא אמרה שזו פעם ראשונה שהיא בכתה מאז האסון. המוזיקה מעניקה פורקן רגשי ופיזי".
אני רוצה להחזיר אותך לרגע שבו צפית בטקס הממלכתי לציון שנה לטבח ולמלחמה בעזה ופתאום ראית ביצוע לשיר שלך "מה שעובר אליי". למה כל כך כעסת על הביצוע הזה?
"זו הייתה פורנוגרפיה, איך שזה הוצג. היה בזה משהו קרינג'י. אילו האנשים שהפיקו את הטקס הזה וביימו אותו היו מרימים לי טלפון ואומרים לי, 'תשמע, חשבנו על רעיון אולי לעשות משהו עם השיר הזה' לא הייתי אומר להם 'לא'. הייתי אומר להם 'אוקיי, בואו נתייעץ ונחשוב יחד מה לעשות עם זה'. זו זמרת מעולה (נופיה ידידיה - נ"י) אבל הביצוע היה לחשושי כזה. ניכסו לי את המאדרפאקר".
מה שהרגיז אותי בעיקר זה ש'מישהו שומע אותי' זה שיר שצריך להיות מזוהה עם זעקת החטופים שנמקים במנהרות וזה לא הוצג ככה.
"בדיוק! בדיוק! אתה צודק. תמיד המילה 'ניכוס' נראתה לי משהו מטומטם. אני פשוט הרגשתי על בשרי מה זה 'ניכוס'".
אם הייתי אומר לך לפני שנה שנשב בחודש דצמבר 2024 וראש הממשלה עדיין יהיה נתניהו, הקואליציה שלו תהיה חזקה יותר - ו-100 חטופים עדיין יהיו בעזה?
"יש דבר כזה כוח ויש דבר כזה כוחנות. כוחנות בטווח הנראה לעין היא הרבה יותר אפקטיבית. תשאל את בשאר אסד. כוח הוא דבר שיכול להיות מיטיב ונדיב. הכוחנות שאני רואה דורסנית והרסנית בטווח הנראה לעין אבל היא לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן".
לבשאר אסד זה החזיק הרבה זמן.
"עדיין. לא נגיע למחוזות האלה. ממשל יכול להפוך בקלות למשטר אבל כוחנות לא יכולה להחזיק מים. ישראל לא יכולה להיות מונהגת בכוחנות".
אתה עצמך מיואש? עצוב? כועס?
"אני ממש לא מיואש. יש בי הרבה כעס, יש בי הרבה עצב, יש בי הרבה שמחה והרבה תקווה. אנחנו אף פעם לא יודעים מה העתיד צופן לנו. הייאוש הוא מין פריבילגיה יהודית כזו. היינו מאוד מיואשים גם כששמיר היה ראש ממשלה. הגענו עד הלום. יש המון דברים מרתקים ונפלאים בארץ הזו ובעם שלנו. לכן אני גם רואה תקווה, ואני יש לי תפקיד".
כמות הישראלים שירדו מהמדינה גבוהה מאוד. אתה אבא לילדים, אתה מבין ודאי את אלו שרצו לתת לילדים שלהם עתיד אחר, בלי ירי, בלי רקטות, בלי מלחמות ובלי דם.
"מאוד אשמח אם שלושת הילדים שלי יבחרו בעצמם איפה הם רוצים לגור. זו תהיה הבחירה שלהם. לילדים שלי יש נתינות אוסטרלית ובתחילת המלחמה שגרירות אוסטרליה פינתה אותם ואת אמא שלהם מפה ואני שמחתי שהם לא פה. לא ידעתי מה יהיה, אבל הבחירה היכן לגור זו בחירה שצריך להשאיר להם".
לפני חודש חגגת יום הולדת 60. איך אתה עם המספר הזה עד כה?
"יש כל מיני הבטחות שאני נותן לעצמי לימי הולדת. ביום הולדת 50 ההבטחה שלי לעצמי היא שאני לא סוחב יותר מגברים וסטנדים של גיטרות. ההבטחה שלי לגיל 60 היא לא להביא גיטרה להופעות שאני מתארח בהן, וזהו, אני מסודר".
מבחינת הציבור, אתה ילד נצחי.
"גם כשאתפגר יהיה בי משהו צעיר כי אנשים שעושים מוזיקה שומרים על איזשהו מעיין נעורים מסוים. זה לא קשור אליי. זה אחלה פילאטיס רגשי. יש בי משהו צעיר אבל יש בי גם משהו זקן. למשל השיר 'אחד אלוהים', שהיה השיר הראשון שכתבתי, הלחנתי וגם אהבתי: השיר הזה מדבר מעיניים של אדם זקן. יש בו התבוננות של מי שכבר ראה איזושהי היסטוריה והוא עכשיו מספר עליה. גם בבוב דילן יש משהו מאוד זקן ומאוד צעיר. בעיניי שירים, חייבת להיות בהם התבוננות".
אז מתי תוציא שיר נוסף? הקהל צמא.
"בוא, הקהל לא צמא לשירים חדשים. הקהל שלנו מאוד נהנה מהשירים החדשים שלנו אבל הקהל המיינסטרים לא באמת צמא לשירים חדשים".
איך אתה מסתכל בדיעבד על אותו חמי רודנר בן ה-20 וקצת שמגיע לתל אביב ומקים להקה?
"אני מאוד מודה לו שהוא עשה את הדברים האלו".
ומה הוא חושב על טעויות ודברים טיפשיים שהוא עשה?
"שמע, עשיתי מלא דברים טיפשיים. על חלק מהדברים הטיפשיים האלו גם כתבתי שירים, כמו 'מה שעובר עליי'. אז תודה גם על זה".
מעולם לא פחדת להביע את דעותיך הפוליטיות. אי פעם שילמת מחיר אישי או בקריירה על הדעות שלך?
"אני לא חושב. מדי פעם הייתי חוטף קללות ברשתות בסגנון המוכר. הופענו בקיץ בפסטיבל בהתנחלות תקוע. הם אוהבים את המוזיקה שלנו, והמוזיקה צריכה להגיע לאנשים שאוהבים אותה. אני חושב שאנשים שלא בדעותיי שמאוד מכבדים אותי בגלל שאני אומר את מה שאני חושב. כשאני כותב פוסט ברשתות, אני אף פעם לא כותב את השם 'ביבי'. זו מילה שהיא טריגר. אני רואה מערכות ואני רואה שיבושים במערכות, אבל יש אנשים שכל יום מוציאים מררה. אני לא. כשחיממנו את גאנז אנד רוזס, אמרתי שאני מאוד מודה להם שהם באו לנגן בעיר תל אביב החופשית. כמובן חטפתי על זה קללות, אבל אמרתי את זה על במה ואני גאה בזה שהעיר שלי חופשית".
למה אתה נמנע מהמילה 'ביבי' בפוסטים שלך?
"זה טריגר לכולם. אני לא חושב שיש שום דבר שאני אגיד עליו שהוא בעל ערך. אני יכול להגיד שאני קפלניסט ושאני מופיע בהמון עצרות. אם אני אכתוב על ביבי, מה זה יעשה טוב לעולם? אני אאבד קשב".
משהו ביחס שלך לריאליטי מוזיקה השתנה לאורך השנים?
"אני מאוד מבין מה זה ריאליטי ואני גם לרגע הייתי בדבר כזה בקטנה. בעונות האחרונות של "כוכב נולד" הביאו אותי ועוד כמה להיות ועדה מייעצת. זה היה לי מאוד חשוב כי גם לא ראו שאני שם וגם חקרתי את הפורמט וראיתי איך זה עובד. יש שם נורא מעט מוזיקה. יש המון ביצועים ווקאליים שהם לא בהכרח מוזיקליים, כי בתוכניות האלה הווקאל לא עושה את הריקוד המקסים הזה כמו שאריק איינשטיין או יהודית רביץ היו עושים בין המבצע לשיר, שזה חתיכת טנגו. 65 אחוז למען הפרפורמנס. זה תמיד צועק, זה תמיד תעשייתי, וזו הרתיעה שלי מהדברים האלה".
ובשנים האחרונות התוכנית הזו מיועדת למצוא מישהו לאירוויזיון, כך שאולי זה דווקא מתאים.
"בדיוק. אגב, אירוויזיון מעולם לא עניין אותי. לכן, יש בזה היגיון מסוים כי זה מכין לאירוויזיון. צריך לומר שצמחו מהתוכניות האלו כישרונות יוצאים מהכלל".
פעם היית הרבה יותר קיצוני בהתנגדות שלך לתוכניות האלו.
"פשוט כשעושים שירים שלי, בעיקר 'לבן בחלום שחור' שגם ככה יש לי אובססיה אליו, זה לא עושה לי מאוד נעים. שישירו את 'גאולה' או משהו, רק לא את 'לבן בחלום שחור'".
אתה אוהב להיות אדם מפורסם?
"אני מאוד אוהב להיות מפורסם כמו שאני מפורסם. כלומר, בעשורים האחרונים מאז שנהייתי בן 40 והיה לי משבר, מאוד התעסקתי בהרמוניה שבין החיים הפרטיים לבין חיי הפרסום שלי. אני מהמפורסמים הקולים האלה שרוכבים על אופניים בתל אביב. זה העניין. זאת רמת הפרסום שלי. מישהו צעק לי 'חמי, אוהבים אותך'. זה כיף שאוהבים אותי".
זה לא מציק לפעמים שלכל אחד יש מה לומר לך?
"זה מאוד תלוי איך ניגשים. אם ניגש אליי מישהו בעיניים נוצצות ומודה לי על המוזיקה שהענקתי לו, זה מאוד מרגש גם אותי. אחרי הופעות אני מקדיש 20 דקות להצטלם עם אנשים שבאו להופעה כי אני מבין שזה חלק מהעניין. אם מישהו מבקש ממני 'בת דודה שלי לא יכלה להגיע, תוכל לומר לה משהו בווידאו?', אני מסרב כי זו חציית גבול. אבל אני כן מסכים לסלפי".
הילדים שלך שומעים איפה הילד?
"כן".
הם אוהבים?
"מאוד. הבנות שלי, שרה ונעמי, הן טיינאייג'רס. הבן שלי מיכאל הוא על סף הטינאייג'ר. הוא בן 12. שרה ונעמי גילו את איפה הילד דרך חברות שלהן בגימנסיה בתל אביב כי היום יש טרנד של בני 15 שאוהבים מוניקה סקס ואיפה הילד. אז הן קיבלו את איפה הילד מחברות שלהן ולא ממני, שזה הרבה יותר בריא".
זה גם בא הפוך? אתה נחשפת בזכותן לטיילור סוויפט ובילי אייליש?
"שרה מתמקדת כל פעם באמן אחר אז עכשיו היא בקנדריק לאמאר".
אתה אוהב?
"הוא גאון מוזיקלי. אני הרבה מאוד אוהב אבל לפעמים הוא גולש מדי. השירים שלו על דרייק היסטרים בעיניי".
ונעמי?
"היא מלקטת דברים ישנים ופתאום היא באה אליי עם שירים מפעם. זה מגניב".
היו רגעים שהרגשת שהפרסום עולה לך לראש? שלא הצלחת להכיל אותו?
"כשאיפה הילד התפרסמה, ונהייתי בן רגע איש מאוד מפורסם, בעיקר בתל אביב, זה שיגע אותי, דיכא אותי והחליש אותי נורא. זו מין טראומה שרק מאז גיל 40 הבנתי בעצם מה המקום שלי בעולם. כל העשור לפני זה לא הבנתי. יש לי שורה בשיר שלא יצא שקוראים לו 'באת לתת אהבה' שהולכת ככה: 'היית בטופ, היית בפופ, חשוב ועלוב בעיני עצמך'. זה בדיוק הבלבול הזה שאתה עדיין סוחב איתך המון שיט שלא נפטרים ממנו כל כך מהר. הפרסום, כשהוא בא לא נכון, הוא מעצים את השיט הזה. הוא הופך אותו לתובעני יותר".
אבל אין משהו בהצלחה של הניינטיז שאתה כן מתגעגע אליו?
"שום דבר. אגיד לך למה אני מתגעגע - להיות עם איפה הילד באולפן. אלו היו רגעים נורא מרגשים. היום אני הרבה יותר נהנה על הבמה".
ואז?
"הייתי נורא בחרדות. אתה צריך להבין משהו: כשאיפה הילד פרצה, בקושי הקשיבו לנו בהופעות. היינו מנגנים ו-100 גברברים בני 17 מרביצים אחד לשני ורוקדים פוגו. זו פרשנות לא נכונה למוזיקה שלנו. היו המון צרחות. היום כשאנחנו מנגנים אנשים מוחאים לנו כפיים דקה אחרי שירים. אז הכול היה מין אירוע כזה הורמונלי ונורא מתודלק. לא היה קשב אז, לא הייתה המון מוזיקה בסביבה. ואנחנו באנו לעשות מוזיקה. היום יש הרבה יותר הרמוניה בדבר הזה".
לאורך הקריירה שלך היו רגעים שחששת שאולי לא תצליח להתפרנס רק ממוזיקה?
"היו מלא רגעים. כשאיפה הילד התאיידו בשנת 96-97, הלכתי לעבוד כקופירייטר במשרד פרסום רק כדי להתפרנס. לא הייתה לי עבודה. וגם היום - אם לא תהיה לי עבודה, אני אלך לעשות משהו. כי המקצוע הזה מאוד לא בטוח. אני בעצם מתפרנס ממוזיקה מאז שנת 2000".
אילו לא היית מוזיקאי, מה היית?
"אולי הייתי מנסה לעשות יין. אני נורא אוהב יין ובעיניי זה פלא. אנשים שעושים יין נותנים המון טוב לעולם".
אז למה אתה לא עושה?
"אני לא מצליח להחזיק עציץ בחיים בבית, אז גפנים?".
אתה אופטימי לגבי ישראל?
"אני חושב שהאופטימיות היא גם אפשרות. זה חלק ממה שהשתנה אצלי מאז 7 באוקטובר. המוזיקה הישראלית היא דבר מדהים. הרי רק קורין אלאל זה עולם ומלואו. יש במוזיקה הישראלית דברים כל כך יפים ומיוחדים. אתה אומר לעצמך - זה לא יכול להיות שמקום שנוצרו בו דברים כל כך יפים לא ישמור עליהם. אני יודע שזה נשמע נאיבי אבל ראיתי השנה ישראלים מדהימים, אנשים שנמצאים שם אחד בשביל השני. האנשים האלה יותר מדי יפים בשביל לא לשמור עליהם".