בהרבה מהשירים של קורין אלאל מלבלב לו פרח, עמוק בלב, מתעקש על היופי. בשירים אחרים יש שמש שמאירה גם כשהכול חשוך. ומעל כולם, "מעיין", מבטיח שמעיין שמתגבר ומתגבר שיפרוץ החוצה גם כשמתגנבת תחושת אסון. ועכשיו, כשאלאל הלכה לעולמה לאחר מאבק קשה בסרטן, העולם באמת חשוך יותר, צחיח יותר, יפה פחות. זו לא הגזמה: אחד הקולות המנחמים ביותר בפסקול הישראלי נדם, ואין לו שום תחליף.
בספר הזהב של המוזיקה הישראלית, לקורין אלאל יש פרק מיוחד משלה, ענקית שבענקים, בשורה הראשונה והמכובדת מכולם של פורצי דרך. נשים בצד אנקדוטות כמו קולות הרקע של "עטור מצחך" בתחילת הקריירה, שעליהם לבד מקבלים מקום בגן עדן, או את ההמנונים שיצרה לאחרים והפכו לנחלת הכלל, כמו "אין לי ארץ אחרת" או "חזקה מהרוח". הרי אי אפשר לדמיין את הרוק הישראלי בלי אלאל, ובטח לא את הרוק האלטרנטיבי. היא הקול של הניו ווייב הישראלי באייטיז; מהנשים הראשונות, לצד יהודית רביץ ואסתר שמיר, שעמדו בחזית הרוק המקומית, וכל גיטריסטית שצמחה פה מאז נשאה אליה עיניים; מי שליוותה מקרוב כמפיקה את הצעדים הראשונים בקריירה של אגדות רוק כמו המכשפות, ערן צור (בכרמלה גרוס ואגנר והלאה) ואביתר בנאי; קטעי הגיטרות בשירים שלה כל כך איקוניים ואהובים, שכמוהם אפשר לחפש אולי רק באנטרארקטיקה.
קורין אלאל 2024-1955
מ"זן נדיר" ועד "שיר לשירה": השירים הגדולים של קורין אלאל
"קורין אלאל הייתה זן נדיר במלוא מובן המילה, כמה טוב שחוותה את ההכרה שמגיעה לה"
לפני חודש קורין אלאל הופיעה בפעם האחרונה. הקהל הדומע הבין זאת היטב
היא הקדימה את זמנה כמעט בכל שלב בקריירה, מדלגת משירי ארץ ישראל לפוסט-פאנק, מחפשת את שפת אימה בשירים צרפתיים ששמעה כילדה בתוניסיה, שנים לפני שחיפושים כאלה יהפכו לגל, מתנסה בשלל ז'אנרים ומסורות מוזיקליות, מערביות ומזרחיות, חדשות וישנות, כלי מיתר ואלקטרוניקה, שירים לילדים ולמבוגרים; מטיילת בין צפון אפריקה לאמסטרדם, בין אגי משעול וקהלת, בין ברסאנס ואריק סיני.
כמלחינה, אלאל ידעה ליצור ולשיר המנונים שילכדו את הנשמה של מדינה שלמה. קשה לשמוע את "זן נדיר" בשנת 2024 בלי להצטמרר מול הקול שמדבר על אומה שחופרת מקלטים ובורחת ממסיבה משוגעת, או לרצות להתרסק עם הספינה אל תוך הסלעים כמו גיבור "התעשייה האבירית" שרואה את מפעל חייו מתנפץ לרסיסים. וכששרה על אהבה, נושא מרכזי ביצירה שלה, הייתה זו אהבה סוחפת ועמוקה, והרי "כשזה עמוק" הוא אולי הדואט הרומנטי הישראלי היפה בכל הזמנים.
אבל אלאל, שהיא גם סמל של הקהילה הלהט"בית ומהזמרות הראשונות בישראל שיצאו מהארון, זכתה למעמד משלה ברוק הישראלי גם בגלל האומץ להיות אחרת. זן נדיר במלוא מובן הביטוי. קודם כל בזכות הקול הנמוך, הסדוק, מלא החכמה והזיכרון, שאין שום דבר שדומה לו סביבה ומחבק דרך הרמקולים את כל מי שמקשיב. בוודאי בזכות הגיוון הסגנוני. וגם בזכות האומץ לבעוט, למחות, להביט אל מקומות שאחרים לא מוכנים. רק הקשיבו לשני שירים שיצרה עם גדעון כפן בראשית הקריירה והפכו לקלאסיקות נצחיות: "מותק", בעיטה שהקדימה את "מי טו" בכמעט 40 שנה, או חיה בתוך קופסה", שמתאר גיהנום בשולי החברה. אלאל הביטה בחמלה על הגיבורים האומללים של השירים שלה, וגם על המאזינים שלה. ואולי, המחאה האולטימטיבית בישראל היא להאמין בעקשנות שיכול להיות טוב יותר - והתקווה הזאת היא הנושא המרכזי ביצירה של אלאל מאז שפרצה כאמנית סולו ועד היום. לדרוש עולם חדש טוב יותר בשביל הדור הבא, כמו ב"שיר לשירה" שהלחינה למילים של יהונתן גפן.
קשה להזדקן בחן בתעשייה וסגנון שמקדשים רוח נעורים, אבל אלאל הוציאה כמה מאלבומיה הטובים ביותר גם בשני העשורים האחרונים, כשכבר לא הייתה במרכז תשומת הלב הציבורית. מי שמוכן ללכת אל מעבר ללהיטי הענק, וישנם המון כאלה, יגלה את "הכחול של השמיים", אלבום מהפנט שכולו החלמה ואיסוף שברים. כאלה גם "פשוט כל כך" מלא האופטימיות, הפרויקט המרתק שלה על מגילת קהלת או "כאחד האדם", אלבום הסולו האחרון שלה. היא גם לא הפסיקה לטפח מוזיקאים צעירים, וכמובן לנגן ולהופיע. זכיתי לראות את אלאל פעמיים בשנה האחרונה: גם בין כל ההתמודדויות, היא זרחה על הבמה ועשתה בית ספר לכל האמנים שרצו לחלוק לה כבוד.
ובסוף, אחרי כל הסופרלטיבים, נשאר מאגר עצום של שירים נהדרים, יהלומים של רוקנרול מסתורי, מקורי ומלא נשמה. הרבה מהם הולמים חורפים עצובים כמו אלה. הרבה מהם מביטים אל היופי שעוד יגיע. אלאל משאירה אחריה מורשת של אהבה, נחמה ואומץ, ואלה דברים שארץ קטנה עם שפם צריכה היום יותר מתמיד.