עד שנת 1987 החזיק מגדל שלום מאיר, או כמו שרובנו מכירים אותו - "כלבו שלום", בתואר היוקרתי גורד השחקים הגבוה ביותר בישראל. הבניין שבקצה רחוב הרצל בתל-אביב, שהתנשא לגובה 123 מטר, הפך לאחד הסמלים הבולטים ביותר למודרניזציה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כמו גם ליעד תיירותי של ממש עבור אנשים שבאו לראות את הפלא האדריכלי. כמעט ארבעים שנה מאוחר יותר, ו"כלבו שלום" - שמאז הספיק 'לצמוח' במעט לגובה של 129 מטרים - אמנם מאכלס בקומות הפנטהאוז שלו כמה מעשירי ישראל, אך בהסתכלות רחבה יותר הוא נראה כמעט כמו אייקון של ישראל הישנה והטובה במדינה ששינתה את פניה לחלוטין.
בישראל של 2024, מגורים במגדלים הם אחד מסמלי הסטטוס הכי מקובלים לעושר, או אם לדייק - לכסף חדש ורועש, כזה שחשוב לו להיראות ולהישמע למרחקים. יש מגדלי יוקרה בכל עיר שמכבדת את עצמה, והם כוללים כמעט תמיד את אותו השטאנץ: שומר בכניסה, חדר כושר, חברת ניקיון וכמובן שגם בריכה.
כל סיפור הרקע הזה נועד להעניק קצת קונטקסט ל"מגדלים", הדוקו-ריאליטי החדש שמשודר החל מהשבוע ב-HOT ומלווה את חייהם של ארבעה גברים שמתגוררים במגדל יוקרה בתל אביב. הארבעה: גיא איתן (35), גר בקומה 10, בעברו יוצא "האח הגדול" ומשפיען רשת בעל אג'נדה ימנית מובהקת וצבא שמזכיר את "צבא האמת" של שי חי, ועוסק ב"שוק ההון" ודוגמנות; נאור ברוך (29), גר בפנטהאוז ("הכי מטורף בישראל") בקומה 44, בעלים של קרן גידור שמסתובב עם עוזר אישי לו הוא קורא PA (ראשי התיבות של "עוזר אישי" באנגלית) ולדבריו אוכל בצורה שגורמת לו "כמעט לא להפליץ"; אייל חדד, קומה 31, סטייליסט שסגנון הביקורת הפוגעני והציני שלו הפך אותו לכוכב רשת שממלא נוקיות; ומאיר כהן (45), קומה 2 ("כדי שיהיה לאן לשאוף"), שהתפרסם כחולה הקורונה המאומת הראשון בישראל ובעלים של סניף חנות צעצועים באור יהודה, שעבר למגדל אחרי גירושיו.
למה "מגדלים" הייתה צריכה לעלות דווקא עכשיו? האם טרנד מגורי המגדלים צבר פתאום תאוצה? לשאלות האלה אין תשובה בשני הפרקים שנשלחו לביקורת אבל הם כן מציגים הרבה מאוד אגו גברי שיוצא משליטה.
כמו שמבינים כבר מהדקות הראשונות של הסדרה שיצר לירן שעובי (שבעברו עונות רבות של תוכניות ריאליטי כמו "האח הגדול"), לגברים שמככבים בסדרה מאוד חשוב שנדע באיזו קומה הם גרים ובני כמה הם - דרך לא אלגנטית להראות למי יש גדול ועבה יותר (אני מדבר על חשבון העו"ש, כמובן). בדומה לדוקו-ריאליטי אחרים ששודרו בישראל, בין הארבעה נוצרת חברות פיקטיבית, שמהונדסת ברישול על ידי ההפקה ומציגה לנו אותם בשלל סצנות בהן הם מוצמדים זה לזה באירועים חברתיים, מבקרים בדירות אחד של השני ועוד.
לזכותו של חדד, שעושה מאמץ להוציא את עצמו כנבל של הסדרה, ייאמר שהוא לפחות היחיד שמספיק ציני וקולני כדי להודות שהבילוי עם ארבעת הסטרייטים מלאי האגו שהוא הוצמד אליהם פחות נעים לו. אבל גם זה מן השפה (המעוצבת) אל החוץ, כי כמובן שכולם התכנסו כאן מאותה הסיבה, שהיא - להעלות את מספר העוקבים באינסטגרם.
"מגדלים", שההשוואה המתבקשת אליה היא "מעושרות", אולי חלמה להביא טוויסט גברי על כל סדרות ה"אני אישה עשירה ומשועממת שרק מחפשת להעביר את הזמן, אז בבקשה תנו לי להיות בטלוויזיה". זה היה יכול להיות נחמד אם היה כאן קאסט שיש לו מה להציע מלבד משפטים שטחיים במגוון נושאים שטחיים שמובאים בצורה שטחית אף יותר. מי היה מאמין אבל אחרי הצפייה בה, פתאום לאה שנירר וניקול ראידמן מרגישות כמו דמויות רגישות ומלאות רבדים שנלקחו מסדרת איכות של HBO ולא כמו שתי חולות התשומי שהן.
כאילו, בואו - אף אחד לא לוחץ פליי על פרק של "מגדלים" בתקווה למצוא את הסדרה הגדולה החדשה של השנה, אבל כמו בכל תוכנית על המסך, יש רצון לפגוש דמויות שאפשר להיקשר אליהן ולהיות סקרנים לגבי מה שהן יעשו בהמשך. קחו את גיא איתן למשל - ללא ספק אחד הגברים המצליחים ביותר באינסטגרם בישראל, שלקח את 15 דקות התהילה שלו כפליט ריאליטי והפך אותן לקריירה של ממש. המונולוגים שלו על ליבו השבור, שמלווים בריצה ללא חולצה ברחבי תל אביב, לא עוברים אפילו כקלטת אודישן לריאליטי שידוכים משנות התשעים. גם משפטים כמו "נעים יותר לבכות כאן מאשר בחדר במלון" לא מצליחים להזיז דבר אצל הצופה, כי ניכר שלא מסתתר מאחוריהם דבר.
גם נאור ברוך, מי שלפני גיל 30 כבר הפך לאחד מאנשי העסקים הבולטים בישראל, הוא לא דמות שאפשר ליהנות ממנה על המסך למשך יותר מדקות בודדות. הסיפור שלו על ילדות ענייה (בהרצליה פיתוח) אולי גורם להעריך יותר את המקום שבו הוא נמצא היום, אבל כמה הערכה אפשר לגלות כלפי מישהו שכל שאיפותיו הן להיות עשיר מאוד מאוד מאוד (מאוד)?
כמו שמעיד על עצמו אייל חדד: "אני מכור למחיאות כפיים". כמוהו, גם שאר הגברים במגדלים נראים כמו כאלה שבין אם כתוצאה מביטחון עצמי חסר או עודף, זקוקים כל כך לאהבת הקהל עד שהם אפילו לא טרחו להכיר את עצמם. לא אכחיש - כריאליטי בידור טראשי, כזה שאפשר לצרוך בבינג' תוך כדי האוכל, "מגדלים" עושה את העבודה ומספקת משהו שאין אלא לקרוא לו אסקפיזם באקסטרים. הבעיה היא שכמו הגיבורים שלה, גם בסדרה שעוסקת בהם אין שום דבר מלבד הרבה שופוני.