בואו נחזור לרגע לראשית שנת 2015. תקופה נוסטלגית וקסומה במונחים של היום, ומזעזעת בזמן אמת. מערכת הבחירות הנבזית לכנסת העשרים מסתיימת באחד המשפטים המכוערים שפוליטיקאי ישראלי אי פעם הוציא תחת ידיו, על "המצביעים הערבים הנעים בכמויות אל הקלפי" ועל "עמותות השמאל שמביאות אותם באוטובוסים". קו אדום נחצה במופע ההסתה הזה, או כך לפחות חשבנו. איש לא תיאר לעצמו כמה עוד עמוקה התחתית ולאיזה נקודות שפל עוד נגיע תחת אחריותו.
בשולי הימים הרחוקים ההם התרחש אירוע מופרך, שספק אם ההיסטוריונים בעתיד יצליחו לפענח. משפט שלא בדיוק אמרה שרה דנוך - דמות לא בדיוק מוכרת עד אז - במהלך כתבה על כנופיית כרם התימנים בשנות ה-60 עד ה-80 בתכנית "עובדה", הפך לתופעת פולחן אדירה, עם חיקוי איקוני ב"ארץ נהדרת", פרסומות בהשראתה וילדים שמתחפשים אליה בפורים. המשפט שנקלט בציבור - "רחמים לא ידע, הוא לא ידע" - הפך למטבע לשון שמסמל תרבות של הכחשה והדחקה. וכמו שהוא בא בעוצמה, כך גם שקע לו לתהום הנשייה, כאילו לא היו דברים מעולם.
והנה, השנה היא 2024. נתניהו עומד לדין במשפט שנמשך בעצלתיים על עבירות שנעשו בימים ההם ממש. ארבע שנים אחרי ראשית ההליך, הוא סוף סוף עולה להעיד, ומכחיש שידע או שהיה מודע לדברים המיוחסים לו במסגרת תיק 4000 (תיק בזק-וואלה). אלוף העולם בזריקת אחריות מנסה לשכנע גם הפעם שבכלל אין לו מושג משום דבר שקורה בסביבתו.
זהו לא רק רגע האמת של נתניהו, זה גם רגע האמת של מריאנו אידלמן, שהוא בשביל חלק נכבד מהציבור כבר לא פחות נתניהו מנתניהו עצמו. אידלמן, שמחקה במשך שנים ארוכות את ראש הממשלה לאורך כל המהמורות, נדרש לעלות לדוכן העדים הטלוויזיוני ולפרש לציבור את ההתרחשויות הדרמטיות - אלא שבין כל ההתפתחויות שקרו מאז פתיחת העדות (בשבוע שעבר התכנית לא שודרה בשל לוח זמנים שנקבע מראש) - הרגע המטורף הזה, שבו ראש ממשלה ישראלי מכהן עולה על דוכן העדים, היה בסך הכול עוד חלק מהפאנל הפוליטי, בין הרב יצחק יוסף לשר הביטחון ישראל כץ. אמנם היו שם שני מערכוני סלפסטיק מעולים של נתניהו וצחי ברוורמן חותמים על מסמכים (וכורים במכרה), ובכל זאת, מ"ארץ נהדרת" אפשר היה לצפות להיערכות יותר מרהיבה ויוצאת דופן לאירוע כזה, לפחות משהו כמו נאמבר המחזמר הקיצוני של יריב לוין בתחילת התכנית.
אלא שלפתע, "שרה דנוך" הצילה את המצב. החיקוי העצום ההוא של רועי בר נתן משנת 2015 (הוכחה מספר #83729292 לגאונותו), שכל מה שיש בו זה משפט אחד, פאה וצעיף אדום, ושהוחזר מהארכיון המאובק ישר לכאן ועכשיו, הצליח למסגר בצורה הטובה ביותר את הרגע העגום הזה: "ביבי לא ידע, הוא לא ידע", כקו ההגנה המיתמם. מיותר לציין שגם עכשיו, כשלעצמו, אפילו בלי ההקשר, זאת פשוט בדיחה קורעת שתענוג להיזכר בה. עכשיו היא על חשבונו של ראש הממשלה.
החיבור בין שתי הדמויות פנטסטי: האיש שחי מסיסמה מהונדסת אתת לאחרת מקבל את המשפט שכל ילד דקלם כבר לפני עשור, והמשפט הזה הולם את ישראל של 2024 אפילו יותר: מדינה שבה אף בכיר לא יודע שום דבר על הביזיונות ההרסניים שמתרחשים תחת ידו, הולכים ומתפוררים עד לסוף הבלתי נמנע. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. גם רחמים. גם ביבי.