שניים מן הסרטים הבולטים של עונת הפרסים עוסקים בטרגדיה היהודית והישראלית. מה הסיפור שלהם?

במפתיע או שלא, עונת הפרסים האמריקאית ישראלית מתמיד השנה. בגזרת הדוקו, שניים מן הסרטים הבולטים הם "לא ארץ אחרת" הישראלי-פלסטיני ו"תיקי ביבי", וגם בגזרה העלילתית יש כמה להיטים עם זיקה לישראל.

"אמיליה פרז" הצרפתי-מקסיקאי מתרחש בחלקו בתל אביב ומציג את מרק איווניר בתפקיד מרכזי; נוסף לכך, האפוס "הברוטליסט" עוסק בחלקו בהקמת המדינה אחרי השואה ובדילמה של יהודים אם לעלות עליה, ו"5 בספטמבר" מתרחש על רקע טבח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן 72. שלושת הסרטים הללו כבר זכו בשלל עיטורים במהלך החורף וקיבלו שלל מועמדויות לגלובוס הזהב, והם צפויים גם לככב בטקס האוסקר, כולל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.

"אמיליה פרז" כבר עלה אצלנו לאקרנים לפני כחודשיים. "הברוטליסט" ו"5 בספטמבר" יערכו בימים הקרובים את הבכורות המקומיות שלהם בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים ובפסטיבל הסרטים בחיפה, ולאחר מכן יעלו בהפצה מסחרית רחבה. הנה סקירה קצרה של שניהם לקראת חשיפתם הראשונה בארץ, וכמובן שנכתוב עליהם בהרחבה בהמשך.

מה ההימור הכי בטוח בעולם? לתת לאדריאן ברודי לגלם ניצול שואה. זה תמיד ייגמר באוסקר. הטרנד הזה התחיל עם "הפסנתרן" שהביא לו אוסקר סנסציוני לפני קצת יותר מעשרים שנה, וממשיך השנה עם "הברוטליסט" שאמור לזכות אותו בפסלון נוסף, והפעם מפתיע הרבה פחות. פעם הוא יהודי פולני, פעם הוא יהודי הונגרי, אבל מה זה משנה. נראה שהוא נולד לגלם את התפקיד הזה, והוא עושה אותו בצורה מפעימה שראויה לכל פרס.

"הברוטליסט" כבר זכה בשלל פרסים, מועמד להרבה אחרים וכנראה יהיה מועמד גם להרבה אוסקרים, ומלבד הפסלון של ברודי יזכה אולי גם בפסלון בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר. הבמאי הוא בריידי קורבט, בן 36 בסך הכל, שהחל את דרכו כשחקן, ביים כמה סרטים נהדרים אבל לא מופתיים, ועכשיו מפציץ עם סרט אפי ומונומנטלי שנראה כאילו פול תומאס אנדרסון, מייקל צ'ימינו, אניישקה הולנד וסטיבן ספילברג חברו ביחד לביים אותו. סרט כל כך אנושי ומלא השראה ושאר רוח שאם אינטליגנציה מלאכותית תצפה בו היא תשתחווה, תניח את המפתחות ותודה "אנושות, אני לא יכולה עליך"; סרט שאתה צופה בו ולא מאמין שבשנת 2024 עוד עושים סרטים כאלה; סרט שנמשך שלוש שעות ושלושים וחמש דקות, כולל הפסקה של כעשרים דקות שמובנית בתוכו, והתור לשירותים בהפוגה הזו ארוך ונואש באופן קורע מצחוק אבל הוא לא הדבר הכי מצחיק בחוויית הצפייה, כי למרות העיסוק בשואה יש באפוס הזה אינספור רגעים קורעים; סרט שמצליח להחזיק את הקהל לאורך כל הזמן הזה, עם רצף בלתי פוסק של שוטים מדהימים, קולנועיים ואינטליגנטיים להפליא. שלוש שעות ושלושים וחמש דקות נשמע כמו הרבה זמן, אבל מה זה המספר הזה לעומת מספר השנים שעוד ימשיכו לדבר על הסרט, לדון בו וללמד אותו.

ברודי מגלם כאן אדריכל הונגרי מבריק, שהסרט נקרא בשם הזרם באדריכלות שהוא מייצג. הוא שורד את בוכנוואלד ומגיע לארצות הברית. זו אמורה להיות הארץ המובטחת, אך את פניו ואת פנינו מקבל דימוי של פסל החירות הפוך, מה שמסמל את הצורה העקומה שבה יתנהלו חייו מכאן והלאה. הוא מתקשה להתמודד עם הנתק מזוגתו ואחייניתו, שיצטרפו אליו רק לאחר מכן; מתקשה להתגבר על הפוסט-טראומה של הזוועות במחנות; ומתקשה להשתלב במולדתו החדשה, שדוחה אותו בשל היותו מהגר והיותו יהודי. הוא עובד בעבודות שלא מכבדות את כישוריו ואף בונה אולם באולינג, עד שהוא הופך לבן חסותו של איל הון, שהקהל מוזמן לבחור אם לראות בו בן דמותו של טראמפ, של מאסק או של שניהם יחד. הקפיטליסט המנוול מזמין ממנו פרויקט ענק שחלק ממנו גם ידרוש ממנו להתכחש לזהותו היהודית, ויתעמר בו בצורה שתוכיח לו כי הקפיטליזם מסוגל לשבור את רוחו אפילו יותר מכל מה שעבר במלחמה.

המשמעות של השם "הברוטליסט" כפולה כי זה סרט ברוטלי ותקיף מאוד כלפי גבריות רעילה, קפיטיליזם ומעל הכל כלפי אמריקה והחלום האמריקאי. הוא מציג את אמריקה כארץ אוכלת יושביה ומהגריה וכמקום שאינו ראוי לחיי אדם; מקום כה נוראי, עד שבטוויסט ציוני להדהים יחסית לאקלים הפוליטי בימינו, הסרט נושא מסר ציוני להפליא שגורס כי ליהודים עדיף לעזוב את ארצות הברית ולגור בישראל. "הברוטליסט" יפתח אצלנו את פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים בסוף השבוע, יוצג גם בפסטיבל הסרטים חיפה, ויעלה בהפצה מסחרית רחבה בהמשך החורף, כשבפוסטרים שלו יככבו שלל המועמדויות לאוסקר. כה אירוני: סרט שמדבר על הקשר בין סבל וטרגדיה ליצירה הוא הוכחה נוספת לקשר הציני בין תכנים על השואה וזכיות בפרסים.

"הברוטליסט" הוא במה לתצוגת המשחק של ברודי וגם של אחרים ואחרות בצידו - פליסיטי ג'ונס כזוגתו, גאי פירס כאיל ההון ואחרים (כמעט ואין יהודים בכל העסק, בטח לא יהודים כשרים, חוץ מהמלחין דניאל בלומברג שכתב מוזיקה מקורית מהפנטת). הוא סיפור על השואה ועל המורשת שלה, על הגירה ועל זהות יהודית, על החלום האמריקאי ועל שברו. אך מעבר לכל ההקשרים ההיסטוריים, הדתיים, האתניים והפוליטיים הספציפיים, וכיאה לסרט על אדריכל, אפשר גם לראות בו שיר הלל לאדריכלות ולבניינים.

אפשר להבין את "הברוטליסט" באלף דרכים, וזה מה שאני הבנתי ממנו: שארכיטקטורה היא ההתגשמות של הברק האנושי בשיאו; המקום שאליו מתנקזים בצורה הנשגבת ביותר כל הסבל והשפל, עוצמות הרוח ותעצומות הנפש. הגוף האנושי מסוגל לשרוד אפילו את המחנות, אבל בסופו של דבר ינבל, ידעך ויקרוס לתוך עצמו - אבל הבניינים שנבנה יחזיקו מעמד, ויישארו הרבה אחרינו ואחרי החלומות שנמוגו, כמצבה נצחית לכאב שחווינו, אבל גם למה שידענו להפיק ממנו.

הסרט העלילתי הזה מצטרף לרשימה ארוכה של סרטים שעסקו בצורה כלשהי בטרגדיה הנוראית של אולימפיאדת מינכן 72. היו בהם סרטי דוקו שעסקו בטבח עצמו מזוויות שונות, בראשם "יום אחד בספטמבר" זוכה האוסקר של קווין מקדונלד, והיה כמובן את "מינכן" העלילתי, המופתי, והמושמץ שלא בצדק של סטיבן ספילברג, שעסק בתוכנית הנקמה הישראלית אחריו.

"5 בספטמבר" מאמץ נקודת מבט חדשה: הוא מתאר את הטרגדיה מנקודת המבט של עיתונאי ABC שסיקרו את הזוועה. המעניין הוא שכולם היו עיתונאי ספורט, שהגיעו לגרמניה כדי לסקר את האולימפיאדה, אבל במקום לדווח על קפיצות לגובה וקרבות סיף מצאו עצמם משדרים את פיגוע הטרור הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה, משהו כמובן שלא היו מוכנים לקראתו.

ל"5 בספטמבר" אפשר גם היה לקרוא "ספטמבר 4", כי יש בו למעשה ארבעה סרטים. במישור אחד הוא מגולל את השתלשלות העניינים, מן הפריצה לכפר האולימפי ועד הכאוס בשדה התעופה; במישור השני הוא חושף שוב את אוזלת היד המוחלטת של הרשויות הגרמניות, ששוב הניחו ליהודים להירצח על אדמתם; במישור השלישי זה סיפור על איך שאנשי ספטמבר השחור מנצלים את המצלמות והופכים אותן לכלי נשק לכל דבר ואת הפיגוע לשואו טלוויזיוני; ובמישור הרביעי והמרכזי זה סיפור על התקשורת, ועל הדרך שבה היא נעה על הקו שבין לסקר אירוע ולהיות חלק ממנו, ולא פעם חוצה את הגבולות. שוב ושוב העיתונאים עומדים בפני דילמות מוסריות: למשל, האם לשדר את כל מה שהם תופסים במצלמתם, גם אם זה עלול לפגוע במאמצי החילוץ של בני הערובה?

הסרט מתאר את העיתונאים כדמויות מעוררות אהדה, אבל לא מסתיר שגם הם רוב הזמן קיבלו את הבחירות הלא נכונות, וגם מבצע השידורים שלהם הסתכם בפאשלה גדולה. זה לא יהיה ספוילר להגיד כי בשלב מסוים הם פרצו עם הידיעה שכל בני הערובה הישראלים הצליחו להימלט. יש להניח שאת הדרמה הזו ילמדו בבתי ספר לתקשורת בשיעורים על הסכנה שבלהיטות לפרסם ראשונים ועל חשיבות הצלבת המקורות/

הסרט נמשך "רק" שעה וחצי, אורך קצרצר בסטנדרטים של ימינו, והוא מרתק מן השנייה הראשונה ועד האחרונה. מאחורי המצלמה עמד טים פלבאום, שעשוי להפוך החורף מבמאי שוויצרי אלמוני למדי לבמאי מועמד לאוסקר. הוא מנווט ביד בטוחה צוות מצוין של שחקנים - כולם שחקני אופי מיומנים, אבל אף אחד מהם לא כוכב נוצץ. מדובר בפיטר סרסגרד, בן צ'פלין, לאוני בנש הגרמנייה הזכורה מ"חדר המורים" וג'ון מגארו שכמו ב"חיים שלמים" בשנה שעברה, שוב מגלם את דמות הנעבעך היהודי. אחת הביקורות האמריקאיות ציינה בצדק ש"5 בספטמבר" נראה כמו סרט טלוויזיה של HBO מ-2006 ובצדק גם הוסיפה שזה לא דבר רע בכלל. נהפוך הוא - מגיע לנו גם סרטים כאלה; כאלה שאף אחד לא יעלה מתוכם סרטונים לטיקטוק ולא יטען שהם ממציאים את הקולנוע מחדש, אבל בהחלט מספקים חווית צפייה סוחפת ומעוררת מחשבה.

באקלים של היום, "ספטמבר 5" מפתיע בגישה הפוליטית שלו. הוא תקיף כלפי הגרמנים ולא מנסה להצדיק את הרצח של הישראלים בשום צורה. יש בו דיאלוג אחד על השאלה האם יש להגדיר את אנשי ספטמבר השחור כ"טרוריסטים", אבל מעבר לכך אין מס שפתיים לתרבות הניואנסים והקונטקסט. כתוצאה מכך, יש כבר שמבטלים אותו ברשת. נתקלתי למשל בקטילה בלטרבוקס עם מאות לייקים הצולבת את הסרט בגלל שאינו מציג את הפלסטינים ולא משמיע את קולם. יש גם כאלה שצולבים אותו בגלל שאינו מעניק הקשר היסטורי לפעולות שלהם באולימפיאדה - כלומר, קוטלים אותו בגלל שהוא מעז לא להצדיק רצח של יהודים. יש אפילו מי שמכנים אותו "תעמולה ציונית" שיוצאת דווקא עכשיו כדי להצדיק את המתרחש בעזה.

מנגד, שמעתי גם קולות מתוכנו הטוענים כי מדובר בניכוס תרבותי שפל ונלוז שכן הוא ממרכז את העיתונאים האמריקאים ודוחק מהסיפור את הקורבנות הישראלים. דבר ראשון, אם שני הצדדים תוקפים אותו סרט, כנראה שהוא עשה משהו נכון ונאמן לאמת שלו. דבר שני, "5 בספטמבר" מכיר בכאב ובקורבן הישראלי יותר מכל הפקה בינלאומית אחרת השנה, ומה לעשות שכרגע, הכרה בסבל שלנו מפרספקטיבה אמריקאית היא הדבר הכי טוב שנקבל. דבר שלישי, הטרגדיה במינכן היתה פיגוע הטרור הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה, ולכן מתקבלת על הדעת להתמקד בצד התקשורתי של האסון, מה עוד שהתוצאה ממש לא מהללת את העיתונאים.

בניגוד ל"מינכן" שליהק כל שחקן ישראלי אפשרי בזמנו, ב"5 בספטמבר" זה לא כך. מי שרוצה לשחק ב"זהה מי משלנו" יצטרך להסתפק בקטעי ארכיון. אם לא תמצמצו, תתפסו את דן שילון באחד מן הקטעים הללו, ובקטע ארוך יותר רואים את ניסים קיוויתי המשמש כמתורגמן מעברית לאנגלית. כה מרגש היה לראות את שדר הספורט האגדי, שהלך לעולמו מוקדם יותר השנה. הלוואי שבעוד חודש נוכל לתת את הכותרת "יש תקווה: ניסים קיוויתי מופיע בסרט מועמד לאוסקר", אבל זה יקרה רק אם לא יבטלו את "5 בספטמבר" בגלל שהוא פרו-ישראלי מדי.

למועדי ההקרנה של הסרטים בפסטיבלים, ראו האתרים הרשמיים

האתר הרשמי של פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים

האתר הרשמי של פסטיבל הסרטים בחיפה