רזי ברקאי לא צריך את ההלל שלי ולא את הסנגוריה שלי, ובכל זאת אפתח בכמה דברי חנופה שמבוססים על עובדות בלבד. ישראלים שסובלים מאלרגיה לפרגון מוזמנים לקפוץ ישר לפסקה הבאה. בקיצור: מדובר באחד מהעיתונאים המנוסים שיש לנו. אתם מוזמנים לא להסכים עם העמדות שלו, אבל עם הוותק אי אפשר להתווכח. יש בישראל סבים וסבתות בני 54, שעוד לא נולדו שרזי ברקאי כבר אחז בתואר "עיתונאי". באותם ימים התואר הזה עוד נחשב לאות של כבוד. עובדה נוספת: משרתים כרגע בעזה לוחמי מילואים, שעוד לא נולדו כשרזי ברקאי זכה בפרס סוקולוב. כבר אז, אגב, הוא נחשב לעיתונאי ותיק.
עם הגיל, נעלמים הפילטרים - אבל האמת היא שגם בצעירותו רזי ברקאי לא הפעיל על עצמו יותר מדי צנזורה עצמית. לא מדובר רק בפליטות פה כמו דברים שאמר על מעריצי אייל גולן, או הפעם המפורסמת שבה ביקש מהעורך שלו להשיג לו בטלפון את "האחראי על האינטרנט" (הציטוט הפך למיתולוגי, ובצדק, אך לזכותו ייאמר שרובנו לא באמת ידענו איך עובד האינטרנט באמצע שנות התשעים). רזי ברקאי הפך לרזי ברקאי בזכות הנאמנות שלו לאמת, גם אם היא כואבת, גם אם היא לא מתיישרת עם הקו הפופולרי של התחנה או הערוץ בו הוא משדר, גם אם היא עשויה להבריח צופים ומאזינים.
מדובר בזן הולך ונאמן של עיתונאים. האידיאולוגיה שלו ידועה לכל, בדיוק כפי שהאידיאולוגיה של ערוץ 14 ידועה לכל - אלא שלהבדיל אף אחד לא מכתיב לו מה להגיד. רזי ברקאי הוא לא שופר. כשהוא טועה - אלה טעויות שלו. בינואר האחרון הייתה לו טעות כזאת בפאנל של "אזור מלחמה", שזכתה לכתבת ביקורת שלמה ממני, לאחר שהצדיק את דבריו של חיים באר שקרא לציונות הדתית "סרטן". המילים של חיים באר הובאו כחלק מהפינה "מצעד הטרללת", ורזי פשוט עשה דאבל דאון על הטרללת.
אתמול רזי ברקאי שוב כיכב במצעד הטרללת, אלא שהפעם הוא לא לקח את הצד של הטרלול וגם לא הצד הנגדי, אלא נראה כאילו התעורר משינה עמוקה ופתאום הבין אחרי חודשים רבים שהוא יושב בפאנל הזה, שזו טעות להציג בכלל לצופים את האמירות שמגיעות ל"מצעד הטרללת" על בסיס יומי. זה קרה אחרי שברוך קרא, שהגיש את "אזור מלחמה" במקום רביב דרוקר אתמול, הציג קטע וידיאו של ד"ר גדי טאוב, שחזר על קונספירציה שרצה כבר חודשים. "הוא דוקטור, אז הוא בטח מבין על מה הוא מדבר", אמר קרא לפני שהפנה לקטע הווידיאו של טאוב.
בקטע טאוב חוזר על טענה שהוא מריץ כבר חודשים לפיה צה"ל יודע מי האנשים שחטפו את משפחת ביבס, והם לא מסוכלים בעקבות החלטה של הפצ"רית. חיפוש קצר בגוגל יראה שטאוב אמר את הדברים כבר בריאיון לערוץ 7 בספטמבר האחרון, אז הגדיל והסביר שמי שאשם בהחלטה לא לפגוע בחוטפי משפחת ביבס הוא אהרון ברק בכבודו ובעצמו.
"אי אפשר עם הסימטריה הזאת", זעק לפתע ברקאי באולפן, "פשוט אי אפשר. לשים את האיש זה בעצם להגיד שגם לו יש את האמת שלו, ואנחנו אמורים לצחוק". לא ברור מה גרם לברקאי להתנגד לעצם שידור הטרללת דווקא הפעם. ייתכן כי האזכור המפורש של משפחת ביבס, כחלק מקמפיין ההסתה נגד הפצ"רית נגע לברקאי במקום רגיש, כפי שהוא צריך לגעת בכל ישראלי. ברוכי קרא הזכיר לו שמדובר בפינה ששמה ללעג את האנשים המצוטטים בה, אלא שברקאי, ממרום ניסיונו הזכיר את את הבעייתיות בעצם ההדהוד של אנשים כמו טאוב: "אנשים שלא מוחאים [לנו] כפיים אומרים - 'וואלה, הוא צודק".
אלא שגם אם יש אמת בדבריו של ברקאי, השתקה של קולו של ד"ר טאוב רק תוכיח למחנה שלו שהוא צודק (כתבתי על כך בעבר בטור ביקורת על הפיטורים שלו מעיתון "הארץ", וזו תהיה הפעם האחרונה שאפנה לביקורת קודמת שלי, מבטיח). הבעיה בפינה היא לא שנותנים במה לטרללת, אלא שלא מנסים להתמודד עם הדברים שנאמרים בה מלבד ללעוג לדובר. זה התחיל בלעג לתואר האקדמי של טאוב, ואז פשוט לעג לדברים שלו בלי להתייחס לתוכן שלהם, ובעיקר מאיפה הם הגיעו. זה חבל בעיקר כי כל כך קל לסתור את הדברים שלו.
כאן נמצא הכשל הגדול של "אזור מלחמה", ששכחו לעשות באמת את המינימום של תחקיר ולהזכיר מאיפה נולדה התיאוריה הזאת שמהדהד כרגע ד"ר טאוב. זה נולד על ידי שני אנשים בשם "עמית", שם יפה בסך הכל. עמית אחד הוא חבר כנסת מהליכוד, עמית אחר הוא פרשן פוליטי בערוץ החדשות הגדול והמשפיע בישראל. לא הייתי בחדר בו נולדה התיאוריה, אני יכול רק לציין עובדות. ב-25 ביוני הגיע עמית סגל לאולפן המהדורה המרכזית הנצפית במדינה והכריז כי צה"ל נמנע מלחסל מחבלים שהשתתפו בטבח ה-7 באוקטובר. זה לא היה חלק ממצעד הטרללת, זה היה דיווח רציני מאוד.
סגל הגדיל והסביר כי משפחת ביבס נחטפו על ידי ארגון הטרור "אדוני השממה", ולכן אם יגיע מידע מודיעיני לגביהם - ללוחמי צה"ל לא יהיה אישור משפטי לחסל אותם. סגל, נחרץ כהרגלו, הבהיר ליונית לוי כי "על כל מה שאמרתי עד עכשיו אין מחלוקת". אלא שכמה שניות אחר כך הוא נאלץ להקריא את תגובת דובר צה"ל שבגדול אמרה: "כל מה שעמית סגל אמר עכשיו זה בולשיט. לא רק שאנחנו מחסלים כל דבר שזז בעזה, אנחנו גם ערכנו פעולות ישירות מול ארגון 'אדוני השממה'. ברצינות, זה מביך שערוץ טלוויזיה בכלל משדר את הדברים האלה ויונית מהנהנת באולפן בנימוס מולו". ייתכן כי לשון התגובה המקורית הייתה קצת יותר עניינית, אבל המהות זהה. דובר צה"ל שלל מכל יסוד את כל הדיווח של סגל.
העמית השני אגב, הוא חבר הכנסת עמית הלוי מהליכוד, שכבר בזמן הפרסום הראשון של עמית סגל הגיש שאילתא לשר הביטחון באותו עניין ממש. האם עמית סגל העביר לעמית הלוי את המקורות המבצעיים האמיצים שסיפרו לו שצה"ל לא הורג מחבלים בעזה מסיבות משפטיות, או שאולי עמית הלוי העביר לעמית סגל את הבולשיט המטומטם שהוא שאל את שר הביטחון דאז יואב גלנט? רק שניהם יודעים. כן ראוי להתעכב רגע על תגובת גלנט, שאמר בכנסת בפשטות: "תגיד לי יא חתיכת אפס מי אתה בכלל שתגיש שאילתות עם קונספירציות מטומטמות ותשתמש בבית הנבחרים שלנו כדי להסית נגד צה"ל יא גוש נזלת. אתה בכלל רואה מה אנחנו עושים בעזה? ראית כמה הרוגים יש שם? ראית את ההרס שצה"ל מנחיל בעזה? נראה לך שאנחנו עוצרים לשאול לאיזה ארגון שייך כל מחבל שאנחנו פוגשים בדרך? בחייאת זומזום איך נפלתי למפלגה המביכה הזאת עם אנשים כמוך יא פאתט". גם כאן, כאמור, ייתכן כי לשון התגובה המקורית הייתה קצת עניינית יותר, אבל המהות הייתה דומה: מדובר בשקר גס.
מישהו משקר. גדי טאוב, עמית סגל ועמית הלוי - או דובר צה"ל ושר הביטחון. פה כבר צריך להיכנס לפוזיציה. רמת האמון של ישראלים בתקשורת, במערכת הצבאית ובפוליטיקאים בשפל גם ככה. אני לא קובע מי צודק, עמית סגל או דובר צה"ל. שניהם אמינים בעיניי באותה מידה פחות או יותר. מצד שני, לא חייבים להאמין לאף אחד מהם. במקום, אפשר להאמין לחברים שלנו שנמצאים בשירות מילואים, אפשר להאמין לאחיינים שנמצאים בשירות סדיר, אפשר להאמין לשכן שהיה השנה יותר ימים בעזה מאשר בעבודה שלו, או לגיס שהתנדב למילואים למרות ששוחרר לפני שנים. הם יספרו לכם, אם רק תשאלו, מה הנהלים של פתיחה באש נגד מחבלים. אם אתם במקרה הישראלים היחידים שאין להם אף קשר ישיר ללוחמים בעזה, אתם מוזמנים פשוט להסתכל בתמונות של איך נראית עזה היום, 445 יום אחרי תחילת המלחמה, ולהחליט בעצמכם האם נראה שידיו של צה"ל נקשרו על ידי הפצ"רית או על ידי אהרון ברק המרושע.
בשורה התחתונה: "אזור מלחמה" היא כנראה תכנית האקטואליה הכי טובה בטלוויזיה, זה נכון לא רק בגלל הריאיונות והדיונים המעניינים, אלא הרבה בזכות ההומור. ומצד שני, צודק רזי ברקאי. מיותר סתם ללעוג לטענות של כל מי שלא מסכים איתך. זה כיף, זה מצחיק, אבל הרבה יותר כיף להילחם בשקר עם האמת. מי יודע, אולי בסוף זה יתפוס. כשמדובר בחיי אדם, בחטופים, במשפחות שממתינות ליקיריהן - אין מקום לצחוק. יש מקום רק לאמת, ולמלחמה הבלתי מתפשרת בשקר. זו לא סתם סוגיה של אתיקה עיתונאית, זו חובתנו המוסרית.