"הכוכב הבא" הזמינה אותנו אמש למסע במנהרת הזמן, עם סדרת דו-קרבים שדילגו בין שנות השבעים, השמונים והתשעים. ובכל זאת, התוכנית הצליחה להלביש את רותם סלע בחליפה דמויית ספה, שהייתה נחשבת חסרת טעם בכל אחד מהעשורים הללו. כנראה שהחליפה הובאה לסטייליסטים של התוכנית ישירות מעתיד שכולנו צריכים לחשוש ממנו.
כמו שכבר נכתב בעבר, השנה הגיעו לתוכנית כמה מהכישרונות היותר גדולים שידעה, כך שהמסע לבחירת הנציגים לאירוויזיון אמור להיות פשוט, קל ונטול גימיקים. טוב, על מי אני עובד? קבלו את נסרין לשולחן השופטים לחצי שעה של דחקות.
מודה ומתוודה: אני מת על נסרין. למי שאולי שכחו, היא בעצמה בוגרת ריאליטי שירה (זוכת העונה השנייה של "אייל גולן קורא לך" - תוכנית שכבר בזמן אמת שמה גרם לקרינג'), והפכה לאחת הכוכבות המוצדקות בישראל. אתמול היא הגיעה לשולחן השופטים, שבערב רגיל נראה כמו מחווה ל"שישי שמח עם ירון אילן" מינוס הפיצוחים והד"שים, כדי להכניס עוד קצת שמחה וכאוס. אירוחים מהסוג הזה נראים כמו אודישן מצולם לפרויקט עתידי. האם זה אומר שהיא תצטרף לתוכנית כשופטת קבועה בעונה הבאה? האם יש לה ריאליטי אחר עם טדי הפקות בדרך? רק הזמן יגיד. בינתיים, זכינו לשמוע את אסי עזר מחקה אותה אומרת ריש גרונית, את שירי עושה איתה דו-קרב ווקאלי (ברור שבטוב, שירי הרי לא תחרותית), ואת כולם מחמיאים לה על כמה שהיא יפה. ואני? אני נושם עמוק ומחליט לא לפתוח מונולוג ארוך ומתיש על הגזמה עם טיפולים אסתטיים.
והיו גם שירים, כן? הדו-קרב הראשון, בין אודי שניידר שביצע את "שביל הבריחה" של ריטה בגרסת רוק רך, ונתלי צפר שביצעה את "Total Eclipse of the Heart" בעיבוד שטוב שיימחק מהארכיון, הסתיים כצפוי בניצחון של הראשון. אחרי ששולחן השופטים החמיא לשניידר במחמאה הגדולה מכולן, "ממזר זה" (כולי תקווה שמרגול מקבלת עליה זכויות יוצרים), היה ברור שמישהו בהפקה לא יודע איך להתמודד עם הכישרון העצום של נתלי ולבחור לה עיבודים שמחמיאים לה. זה חבל, כי היא ללא ספק אחת המבצעות הכי מקוריות, מדויקות ומרגשות בתוכנית, אבל במבט על שליחת נציג לאירוויזיון, מורגש שהיא נמצאת לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלה.
הדו-קרב הבא, של השירים הכי סחיים משנות התשעים, היה גם המעניין ביותר של התוכנית: מורן אהרוני ורד בנד (בביצוע פושר יחסית ל-"One" של U2) פגשו את ולארי חמאתי ("Desert Rose" של סטינג). על הנייר, אין בחירה מוצלחת יותר לאירוויזיון השנה מאשר מורן אהרוני ורד. היא - אחת הווקאליסטיות העוצמתיות בארץ, כזו שכבר שנים כל מי שצופה לא מבין איך היא לא כוכבת גדולה יותר, והוא (ארי פפר) - קומיקאי גאון, בובנאי מוכשר וזמר מצוין. ביחד, הם נותנים שואו מעולה שכנראה יהיה גם ייחודי בתחרות. בפועל, הביצוע אמש היה חלש בהרבה, מה שהשאיר מקום לסוס השחור של העונה - ואלרי.
הביצוע שלה, באנגלית וערבית ללהיט הענק של סטינג, היה מדויק ומרגש, וכהרגלה גם הוקף בטונות של כריזמה (המצלמה פשוט אוהבת את הבחורה הזו). יותר מזה, לרגע היא שמה על המסך שלנו שתי ערביות ישראליות, ונתנה להן מקום בצנטרום של הפריים טיים. הגזענים כבר מתחרפנים מעכשיו מהמחשבה שדווקא השנה ישראל תשלח אישה ערבייה לייצג אותה (ובינינו, אין שנה שזה לא היה מטריד אותם), אבל הם כמובן מתעלמים מכך שבאופן הגיוני מקומה של ישראל שייך הרבה יותר לערביזיון מאשר לאירוויזיון.
לא רק שערבית היא שפה רשמית במדינה, ולא רק שאנחנו מוקפים בלבנון, סוריה, מצרים וירדן ולא באסטוניה, דנמרק ובלגיה, אלא שהערבית שבפיה של ולארי היא שפת האם של לא מעט סבים וסבתות של יהודים שחיים כאן (גם שלי). מה שמזכיר לי: טוב היו עושים בהפקת התוכנית אם את הכתוביות ששמו בזמן החלק הזה היו בערבית לטובת הצופים הערבים, ולא בניסיון לתרגום פונטי מביך באנגלית. הפיל שבחדר היה כמובן הרגע שבו נסרין, מי שבעצמה עוברת כבר שנים תהליכי הלבנה, הסבירה לחמאתי שהיא צריכה להיות יותר היא עצמה. בכל מקרה, היא צודקת במאת האחוזים.
ותסלחו לי, כן? הביצוע הכה מדובר של יובל גולד (אכן סטאר מוכשר וחתיך) ללהיט הענק של אמו, שרי, שנכחה בתוכנית כמובן, "לעולם בעקבות השמש", היה לא יותר מחמוד. הניצחון שלו על עלמה מימון דה רזון המתוקה, שזייפה את "Goodbye Yellow Brick Road", היה מוצדק כמובן, אבל הפרומואים הבטיחו משהו שלא קוים.
הפרידה מאביעד קליין הצ'ארמר הייתה מוצדקת, עם ביצוע פרווה ל-"Iris" של הגו גו דולס, כשהשיא בו היה צמד כלי המיתר שעל הבמה.