"נוספרטו" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

מבין כל היצורים הפנטסטיים, ערפדים הם הסקסיים ביותר. את הקשר ארוך השנים בין ערפדים וסקס קל להסביר דרך משחק מילים שאולי קיים רק בעברית: נשיכה/נשיקה. לא פלא שכל כך הרבה סמלי סקס מצאו עצמם משחקים בסרטי ערפדים לאורך השנים: בראד פיט, רוברט פטינסון, שרון טייט, מוניקה בלוצ'י, גרי אולדמן, ג'ולייט לואיס, וינונה ריידר והרשימה עוד ארוכה. עכשיו, מצטרפים אליה גם לילי רוז-דפ, ניקולס הולט, ארון טיילור-ג'ונסון וביל סקרסגרד, כמה מן הכוכבים הלוהטים בימינו, המככבים ב"נוספרטו" של רוברט אגרס, מן הבמאים הלוהטים בימינו.

"נוספרטו" עלה בארצות הברית בשבוע שעבר, זכה לתהודה רבה ולביקורות מעולות, וגם נהנה מהצלחה קופתית מרשימה, בטח יחסית לכך שהוא נע על הגבול שבין להיט מסחרי לסרט איכות סינמטקי. אצלנו, נראה שהמפיצים משייכים אותו לקבוצה השנייה. הוא עלה השבוע לאולמות ואמנם מציג במולטיפלקסים, אבל בכמות מצומצמת של הקרנות. סתם לדוגמה: רוצים לראותו היום, חמישי, בסינמה סיטי גלילות? הוא מוקרן רק ב22:30 וב-23:00, זאת תחת הכותרת "הקרנות נבחרות לאמיצים בלבד".

לא ברור למה הכוונה. האם לכך שהסרט דורש אומץ בגלל התכנים הגרפיים שבו? ובכן, יש כאן לא מעט עכברושים, סצינת הרג ברוטלית וגם סצינת סקס פרוורטית למדי, אבל לא משהו שדורש גבורה מיוחדת. או שאולי הכוונה היא לכך שב"נוספרטו" יש יותר אווירה מאשר עלילה, הקצב קצת איטי והתסריט עוסק בסוגיות כבדות משקל כמו מלנכוליה, היסטריה ועולמה הפנימי של אישה. גם במקרה הזה, נראה לי שגם מי שאינם אמיצים יוכלו להסתדר. מעניין אגב לציין כי שני סרטים מדוברים שעלו אצלנו השבוע נוגעים באורגזמה הנשית - גם "נוספרטו" וגם "בייביגירל" עליו נפרסם ביקורת (קטלנית!) מחר.

כמשתמע משמו, "נוספרטו" מתבסס על הקלאסיקה הגרמנית משנות העשרים, בעצמה עיבוד לסיפורו של הערפד המפורסם מכולם - דרקולה. מאז ילדותו, אגרס תמיד חלם ליצור גרסה משלו של "נוספרטו", והמשיך לטפח את החלום בזמן שיצר את שלושת סרטיו הארוכים הקודמים והמוערכים - "המכשפה", "המגדלור" ו"מלך הצפון".

לילי רוז-דפ, בתפקידה הטוב עד כה, מגלמת אישה שתמיד סבלה מאתגרים נפשיים לא ברורים, ומחזיונות אימה. אלה מתעצמים כשבן זוגה, בגילומו של הולט, נוסע לסגור עסקת נדל"ן עם רוזן מפוקפק ותאב דם בגילומו של סקרסגרד, עם מבטא רומני נוראי ושפם שמזכיר את ג'ים קארי בסרטי "סוניק הקיפוד". אגב, שמתם לב שסרטי אימה תמיד עוסקים בסוכני נדל"ן, ואלה מצידם מופיעים אך ורק בסרטי אימה? נקודה למחשבה.

כך או כך, המסע מוביל לרצף של אירועים מזוויעים, שהולכים וחושפים אמת מחרידה: בין הגיבורה לאותו רוזן יש קשר סימביוטי שמחולל הרס, וכדי לפרום אותו, תהיה דרושה הקרבה. בין הזוועות יש גם אתנחתאות קומיות. לרובן אחראי ווילם דפו בתפקידו כאיש מדע אקסצנטרי שמחזיק בתשובות לרוב השאלות הרלוונטיות.

הסרט מתרחש אי שם באירופה בשנת 1838, ועם ערכי הפקה גבוהים וחזון אמנותי לא מתפשר, אגרס מצליח לבנות היטב את העולם של התקופה וליצור אווירה מזרת אימה. מעל הכל, התוצאה מתגלה כבמה לכישוריה של לילי רוז-דפ. השחקנית שואבת השראה מהופעתה המיתולוגית של איזבל אדז'ני ב"Posession" כדי להוכיח שהיא הרבה יותר מהבת של ונסה פראדי וג'וני דפ, ומצליחה להמחיש בצורה מפעימה ומלאת הבעה ותנועה את עולמה הפנימי הסוער של הגיבורה.

עם זאת, לאורך 132 דקותיו, "נוספרטו" קצת מוצץ לעצמו את הדם. מעבר לאווירה, אין בו הרבה, והתוצאה אפילו מעט משמימה. התסריט אמנם נוגע בשאלות פילוסופיות ופסיכולוגיות מעניינות, ומתכתב בצורה מרתקת עם "שיטה מסוכנת", סרטו של דיוויד קרוננברג שעסק בלידת הפסיכואנליזה דרך סיפור המשולש שבין פרויד, יונג וסבינה שפילריין. אך למרבה הצער, הרעיונות נותרים על פני השטח. למרות היומרות והעשייה המושקעת, בסופו של דבר הסרט נראה רוב הזמן כמו להיט רדוד ומתלהב שמכוון בעיקר לבני הנעורים. לעתים ההומור בו מכוון, אבל לפעמים הוא סתם טיפשי ושיטחי.

אז למה הסרט כל כך מצליח באמריקה? שאלה טובה. מעבר למסע השיווק האגרסיבי, לפופולריות העכשווית של הבמאי והכוכבים ולפופולריות הנצחית של הערפדים, הוא פשוט הלהיט הנכון במקום הנכון בזמן הנכון, שמתחבר למגמה הגותית של דור ה-Z האמריקאי. ססמת הפרסום של "נוספרטו" באנגלית היא "Succumb to Darkness" כלומר "היכנעו לאפילה", וזה מה שצעירים אמריקאים ממילא עשו בשנה האחרונה, עם ההערצה שלהם לחמאס ולרוצחים כמו לואיג'י מנג'יוני, שהתנקש במנכ"ל של חברת ביטוח רפואי והפך לאליל נעורים.

צפיתי בסרט בניו יורק וביציאה ממנו, ראיתי על השירותים כתובת גרפיטי "לרצוח עוד מנכ"לים!". אם זו הגישה המתלהבת, פלא שהמתלהבים האלה מתלהבים מסרט מתלהב על ערפד אפל ומתלהב? בישראל יש לנו בעיות משלנו, אבל אנחנו קצת חכמים יותר מזה, ולכן "נוספרטו" מוקרן פעמיים ביום ולא אלף פעמים ביום כמו באמריקה.

ובכל זאת, אם יש לכם ערב פנוי ואתם לא צעירים ניו יורקים שקל לתמרן, שווה לראות את הסרט. גם כדי לראות על מה כולם מדברים ולהבין את רוח התקופה, גם בגלל הסטייל המרהיב שיילך לאיבוד מחוץ למסך הגדול, ובעיקר בגלל ההופעה של לילי רוז דפ, הנסיכה הצרפתית שמציגה כאן נשיכה צרפתית שידברו עליה עוד שנים.

אם לא שמתם לב, 2024 בדיוק הסתיימה, וכולם סיכמו אותה. במצעד סרטי השנה שלי, בחרתי את הפנינה הזו למקום הראשון, וכיוון שהיא זמינה כעת ב-VOD אצלנו, זו הזדמנות טובה להמליץ עליה שוב.

קורין אלאל שרה שכולנו ציפורים משונות. ההגדרה זו מתארת היטב את גיבורי "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" ("I Saw The TV Glow"). הם נער ונערה שמתחברים אי שם בשנות התשעים על רקע הערצה לסדרת טלוויזיה, בימים שאובססיה כזו הצריכה הרבה יותר מאמץ - למשל, להקליט פרקים או למצוא מישהו שיקליט בשבילך. הסרט עוקב אחר שניהם בהתבגרותם ולאורך חייהם, כשהם מהלכים עם החלומות באוויר והראש באדמה, ומפחדים מהצל של עצמם.

"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" הוא סרט על חשיבותה של הטלוויזיה בחיינו; על תופעת ההערצה האובססיבית לתופעות תרבות בגיל הנוער ועל איך שהאובססיות הללו נראות לנו בדיעבד; ועל דיספוריה מגדרית והנטייה שלנו להתבייש בעצמנו במקום שאחרים יתביישו בעצמם.

את כל אלה, הסרט מביא לידי ביטוי בצורה מושקעת להפליא. הפסקול השמימי נכתב במיוחד בשבילו, וגם סדרת הטלוויזיה שעומדת במרכזו היא סדרה בדיונית, אותה הוא ברא בצורה שמצליחה לבנות בתוכו עולם שלם ומהפנט.

מאחורי המצלמה עמדו הבמאים ג'יין שנבורן, שזה סרטם העלילתי הארוך השני אחרי "We're All Going to the World's Fair" המופתי גם כן. הפעם הם לוקחים עוד כמה צעדים קדימה ויוצרים חוויה קולנועית כה מרגשת ועוצמתית, עד שבמהלך הצפייה בה, באולם קולנוע בניו אינגלנד בשעת לילה מאוחרת באביב האחרון, כמעט והרגשתי צורך לצאת לנשום אוויר, משהו שאף פעם לא קורה לי.

"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" לא הופץ אצלנו מסחרית וגם לא הוקרן באף פסטיבל, אולי מפני שהיוצרים אנטי-ישראלים ושותפים בתנועת החרם. עם זאת, הוא זמין ב-VOD עם תרגום לעברית וכדאי לראותו. הרי אנחנו, בניגוד ל"ליברלים" המזויפים באמריקה, לא מחרימים ולא משתיקים אף אחד/ת. חשוב לציין כי למרות גניזתו בישראל, ממש לא מדובר בסרט נישתי. הוא נעשה בהפקת והפצת A24, מן האולפנים המשמעותיים כיום, זכה לתהודה רבה, מככב בהרבה רשימות סיכום שנה וגם הוכתר בידי ג'ון ווטרס ומרטין סקורסזי כאחד מסרטי השנה.

המחמאות מוצדקות כמובן, אבל ראו הוזהרתם.ן: זה סרט עצוב להכאיב, הממחיש גם כי כפי שקורין אלאל שרה, לא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים.

"אדוני השופט עלה אצלנו לאקרנים בסתיו האחרון ולא הותיר חותם במיוחד. בסוף השבוע הוא עולה ל-VOD, ואנחנו ממליצים עליו מסיבה עצובה. כיכב בו מישל בלאן, שחקן צרפתי ותיק ואהוב שהלך לעולמו לפני כשלושה חודשים, והסרט הזה נותר כאחד האחרונים שלו. שווה לצפות בו כדי לראות את שירת הברבור של בעל המלאכה הוותיק, שזכה בעבר בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן על הופעתו ב"חליפת ערב" ובאוסקר הצרפתי על תפקידו ב"השר" וכיכב גם בקלאסיקות כמו "מר הייר", וגם פה עושה תפקיד יפה.

עם זאת, בלאן הוא לא כוכב הסרט. המשבצת הזו שמורה לזמרת-שחקנית הידועה כלואן, מי שפרצה בזמנו בלהיט הענק "משפחת בלייה". היא מגלמת מלצרית קשת יום משכונת עוני בנורמנדי. שמה הוא מרי-לין, ומכאן שמו המקורי של הסרט בצרפתית (Marie-Line et son juge)

מרי-לין ממלצרת לצעיר שחולם לפתח קריירה קולנועית, ומגלם אותו ויקטור בלמונדו - נכדו של האליל הצרפתי המנוח ז'אן-פול בלמונדו. השניים מתחילים לצאת, מתאהבים, ואפילו מתככנים תוכניות לעתיד, אבל אז הוא זורק אותה בצורה מגעילה כשמתברר שאין לה שום ידע כללי ובעיקר שום ידע קולנועי - היא אפילו לא יודעת מי זה טריפו!

מרי-לין כל כך נעלבת מהגוסטינג, שהיא יוצאת להתעמת עם האקס שלה, בצורה שיוצאת משליטה ומידרדרת לאלימות. המקרה מגיע לבית המשפט. היא פוגשת שם שופט בא בימים בגילומו של בלאן, ומסיבות שנגלה רק בסוף הסרט, הוא חומל עליה ולוקח אותה תחת חסותו.

אז, מתברר כי "אדוני השופט" משתייך לתת-ז'אנר נפוץ למדי בקולנוע הצרפתי: סרטים על גברים שלוקחים נשים צעירות מהם ועוזרים להן לגלות את העולם. כזה היה למשל "המילים הפשוטות" שזכה אצלנו להצלחה גדולה לפני כמה שנים.

אם "אדוני השופט" היה להיט אמריקאי, הגבר המנוסה והמקושר היה עוזר למלצרית להשיג כסף ולמצוא עבודה מכניסה, אבל זה סרט צרפתי, אז הוא נותן לה חכה ומעודד אותה ללמוד, לפתח סקרנות, להרחיב את האופקים ולשאול שאלות.

בקו עלילה אחר, שהוא אולי הסיבה לכך שבחרו להפיץ את הסרט הזה בישראל, מתברר כי השופט פוקד את בית הכנסת המקומי. גם זאת מסיבות שיתבררו עם הזמן. מארי-לין הנוצרית מבקרת אותו שם ובגלל חוסר הבקיאות שלה ביהדות, עושה שתי טעויות שמובילות לרגעים המשעשעים ביותר כאן. סביר להניח שהקהל בארץ משתולל מצחוק מולן. מעניין גם לציין כי זה הסרט הצרפתי השני שמוקרן אצלנו כרגע, ומציג יהודים שומרי מצוות: ב"עוד משהו בקטנה", אחד הגיבורים הוא יהודי חובש כיפה.

את הסרט ביים ביים ז'אן פייר אמרי, במאי ותיק אך לא בולט במיוחד. היומרות שלו צנועות, והן מולידות דרמה צנועה וסימפטית, שלבה במקום הנכון. לואן ומישל בלאן מייצגים דורות שונים לחלוטין בקולנוע הצרפתי, ולמרות ואולי דווקא בגלל זה, יש ביניהם כימיה טובה. "אדוני השופט" הוא לא "משפחת בלייה", אבל הוא בהחלט חביב ולא מזיק, ואולי הכי חשוב בימים אלה - אופטימי, נאור, ומלא אמונה במין האנושי. פסק הדין: הוא זכאי!

פדרו אלמודובר הוא מזה עשרות שנים אחד הקולנוענים האהובים על הקהל הישראלי. באופן פרופורציונלי, הוא זכה אצלנו להצלחה גדולה יותר מאשר בכל מקום אחר, כולל מולדתו ספרד. בשנה האחרונה הוא ענה לאהבה הזו באפס אמפטיה כלפי הקורבנות של השבעה לאוקטובר ואף בתמיכה בחרם על ישראל, אבל זה כמובן כבר לא מפתיע אף אחד.

כך או כך, להיט חדש של אלמודובר הוא תמיד חגיגה, והפעם מדובר בחגיגה מיוחדת. "החדר הסמוך", סרטו הטרי שעלה אצלנו לאקרנים בשבוע שעבר, הוא הסרט הארוך הראשון שביים בשפה האנגלית (קדמו לכך שני סרטים קצרים ולא מפעימים). נוסף לכך, הוא גם זיכה אותו לראשונה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה.

כמובן שכל שחקן ושחקנית בתעשייה דוברת האנגלית היו שמחים לעבוד עם אלמודובר, וכך התאפשר לו ליצור כאן מפגש פסגה בין ג'וליאן מור וטילדה סווינטון. גם ג'ון טורטורו מופיע בצידם בתפקיד מביך למדי, וגם אלסנדרו ניבולה שמככב השנה אף ב"הברוטליסט".

בכל מקרה, "החדר הסמוך" מתבסס על ספרה של סיגריד נונז, שנקרא בשם אחר: What Are You Going Through. ג'וליאן מור וטילדה סווינטון מגלמות בו שתי חברות משכבר הימים, שהקשר בהן ניתק. הוא מתחדש כשאחת מהן לוקה בסרטן סופני, ומבקשת מן האחרת להיות בצידה בזמן התמודדותה ודעיכתה.

לשם הסרט משמעות מילולית וסמלית. מילולית - כשם החדר שבו נמצאת אחת החברות, בסמוך לחברתה הגוססת. סמלית: המרחב הזה הוא סמל לכך שהיכן שלא נהיה, תמיד תתרחש טרגדיה כלשהי מעבר לקיר, וזו בחירה שלנו אם להיות מודעים לה, ואם להושיט יד למי שנמצאים בחדר השני. אחרי הקרנת הבכורה בניו יורק, טילדה סווינטון קישרה כמובן בין האלגוריה הזו למתרחש בעזה. בחירה שלכם אם לקבל את המשל או לא.

"החדר הסמוך" הוא בוודאי לא אחד מסרטיו הטובים של אלמודובר. לא פלא שאחרי הזכייה בוונציה, הוא התחיל לדעוך בעונת הפרסים וגם לא תמצאו אותו ביותר מדי רשימות של מצעדי השנה. זו דרמה מינורית וקורקטית למדי, בלי יותר מדי פיתולים או ריגושים. ובכל זאת: היא במה לתצוגות משחק של שתיים מן השחקניות הטובות בדורנו; חלק מן הדימויים בה יפים כמו ציורים של אדוארד הופר; והיא הולכת ונבנית לקראת שיא רגשי יפה ומספק. כמעט כל סרט של הבמאי הספרדי היה להיט במחוזותינו. אין סיבה שזה ישתנה הפעם.

תנועות העליונות הלבנה בארצות הברית חזרו השנה לכותרות מסיבות ברורות. הסרט הזה חוזר ל-1983 כדי להתחקות אחר השורשים שלה, דרך סיפורה של תנועה קיצונית שהעקרונות שלה ממשיכים להשפיע גם בימינו, והיתה מעורבת בזמנו באחד מפשעי השנאה האנטישמיים הידועים בתולדות ארצות הברית - הרצח של שדרן הרדיו היהודי אלן ברג (דמות העומדת במרכז "שיחות לילה" המצוין של אוליבר סטון).

התנועה פעלה באיידהו בשנת 1983, והסרט מציג לנו את סיפורה דרך עיניו של סוכן FBI בשם ג'וד לאו, המגיע למקום. זו אמורה להיות משרה מנומנמת למדי עבורו, בעיר שקטה שלא קורה בה כלום, מה שיאפשר לו להתאושש מטראומות מקצועיות ומשפחתיות בעברו. אך אז הוא מתחיל לחשוד כי סדרה של שודים אלימים שמתרחשים באזור הם למעשה פעולה של קבוצה מסוכנת שמתכננת משהו גרוע בהרבה.

מאחורי הסרט עמד הבמאי האוסטרלי המוערך ג'סטין קורזל, אורח קבוע על השטיח האדום בקאן, שגייס צוות נהדר של שחקנים - לא רק ג'וד לאו, אלא גם טיילור שרידן, מארק מרון וניקולס הולט, שזו כבר הפעם השלישית שאנחנו מזכירים אותו כאן לאחרונה, שכן הוא מככב השנה גם ב"נוספרטו" ו"מושבע מספר 2". המוזיקה שמימית, הצילום יפהפה והבימוי מיומן, אלא מה? הסרט פשוט משעמם ומתפזר בין יותר מדי קווי עלילה. יחסית לסרט בשם "המסדר", הוא ממש לא מסודר.

מדובר בהחמצה. לנושא כל כך חשוב ואקטואלי, מגיע סרט טוב יותר. אך במקום לצלול לתוך האידאולוגיה שטופת השנאה של העליונות הלבנה, כפי שעשו בסרטים טובים בהרבה כמו "אמריקה X" ו"סקין", הרי ש"המסדר" הופך לסתם מותחן משטרה גנרי. מכעיס גם שהוא הופך את סוכן ה-FBI לקורבן האמיתי של הסיפור, אפילו שהקורבנות האמיתיים של תרבות השנאה הזו הם ממש לא גברים לבנים ונוצרים כמוהו.

באמריקה, "המסדר" זכה להפצה מסחרית לפני כמה שבועות, ואחרי שנכשל מסחרית, כבר עלה ב-VOD. גם בישראל, אפשר בהחלט היה לוותר על הפצתו הקולנועית ולשלוח אותו ישר למסך הקטן.