בעוד יומיים נציין את יום הזיכרון הראשון לטבח השבעה באוקטובר. למרבה הצער, בארצות הברית ייערכו אירועים רבים שיחגגו את הזוועה. גם בפסטיבל ניו יורק, מאירועי הקולנוע החשובים באמריקה, לא שקט. אמש (שישי בערב שעון ארצות הברית) התקיימה בו הבכורה האמריקאית של "The Room Next Door", סרטו החדש של פדרו אלמודובר שזכה הקיץ בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. לאחר ההקרנה, התקיימה שיחה עם הבמאי הספרדי ועם כוכבות הסרט, ג'וליאן מור וטילדה סווינטון, וכן עם ג'ון טורטורו שמופיע בצידם. מי שגנבו את ההצגה היו מפגינים פרו-פלסטינים, שהתפרצו בקריאות ביניים נגד הפסטיבל בטענה שהוא משתף פעולה עם "הישות הציונית" ב"רצח העם שלה בעזה".
המפגינים, שלושה במספר בסך הכל, הם חלק מתנועה רחבה יותר הקוראת להחרים את הפסטיבל. האם הם זועמים על כך שהאירוע מקרין סרטים ישראלים? כמובן שלא. הרי הפסטיבל הניו יורקי נוקט בחרם לא רשמי על הקולנוע הכחול-לבן. אף סרט ישראלי לא מוקרן בו השנה, מלבד הדוקו "אין ארץ אחרת" שיש לו במאי ישראלי (יובל אברהם) אך לא נעשה בהפקה ישראלית או במימון ישראלי, והמסרים שלו אנטי-ישראלים במובהק.
הסיבה אחרת. הפסטיבל מתקיים בלינקולן סנטר, מרכז לאמנויות הבמה הגדול מסוגו בתפוח הגדול, בארצות הברית ולמעשה בעולם כולו. כמה מן התורמים שלו מזוהים כציונים, למשל אילי ההון ביל אקמן ודיוויד גפן, ומבחינת המפגינים זו סיבה מספיק טובה לדרוש מן הפסטיבל לנתק איתם כל קשר. הלוגיקה היא כזו: ישראל מבצעת רצח עם, והפסטיבל מקבל כסף מאנשים שמשתפים פעולה עם ישראל, דהיינו הפסטיבל משתף פעולה עם רצח העם שמבצעת ישראל.
טענה נוספת של המפגינים: הפסטיבל מקבל מימון מן הקרן של מייקל בלומברג, השותפה למרכז בלומברג-סגול בתל אביב, שלדברי האקטיביסטים האנטי-ישראלים "מדריך מנהיגים מוניציפליים של התנחלויות לא חוקיות כמו מטה בנימין ומודיעין עילית ובכך שותף לפשעי מלחמה, טיהור אתני ואפרטהייד". עוד לפני ההפגנה בהקרנה, המוחים פרסמו מכתב פתוח ובו דרשו מן הפסטיבל לנתק כל קשר עם כל מי שמזוהה עם תמיכה כלשהי בישראל. על המכתב חתמו לא מעט קולנוענים שמשתתפים השנה בפסטיבל או השתתפו בו בעבר, בהם במאים בולטים וגם יהודים הידועים כשונאי ישראל, למשל מייק לי. גם יובל אברהם חתם על המכתב.
הדרישות של המפגינים
ובחזרה להקרנה: אלמודובר הוא אמנם אחד הבמאים האהובים בישראל, אחת המדינות הראשונות שגילו אותו, והסרטים שלו מופצים כאן באופן קבוע וזוכים באופן פרופורציונלי להצלחה גדולה יותר מאשר בכל מקום בעולם. כל זה לא מנע ממנו לתמוך במוחים וכשכמה מן הנוכחים שרקו להם בוז ואנשי ביטחון עמדו להוציאם מן האולם, הוא דרש לתת להם את זכות הדיבור. בהתייחס לביקורות כלפי התורמים הציונים, אמר ש"הניאו-ליברליזם הולך היום יד ביד עם הימין הקיצוני". בנימה מתלהמת פחות הוא הודה שלסרט שלו ולסרטים בכלל אין את היכולת לפתור את כל הבעיות בעולם ואיחל שהכוחות הגדולים באמת, למשל סין והודו, יעשו זאת במקומו.
טילדה סווינטון, מצידה, אף הודתה שוב ושוב למוחים על "דבריהם החשובים", וביקשה להאיר את תשומת לב הקהל לזוועות המתרחשות בסוריה ובלבנון. ג'וליאן מור הנשואה ליהודי וג'ון טורטורו הידוע כחבר אמת של הקולנוע הישראלי לא העזו כמובן להוציא מילה. אף אחד מן הנוכחים על הבמה לא הזכיר את החטופים או את הקורבנות הישראלים - אבל זה כבר לא מפתיע אף אחד.
רק תהייה אחת. שלוש בעצם: אם לאלמודובר וסווינטון כל כך מפריע שציונים תורמים לפסטיבל, למה הם משתתפים בו ומסתפקים במס שפתיים? ואם ישראל כל כך משוקצת בעיניהם, למה הם מרשים לסרטים שלהם לשבור אצלנו קופות? ואם האנשים שמוחים כפיים למוחים מסכימים איתם, למה הם מבלים ונהנים בפסטיבל שכל סנטימטר שלו נגוע בכסף ציוני? כך או כך, הפסטיבל הניו יורקי יימשך עוד שבוע, והתחושה היא שהרע מכל עוד לפנינו.