השבוע קיבלנו, באדישות מסוימת, את פניה של השנה האזרחית החדשה. במדינה שלוקה בעייפות מצטברת קולקטיבית, החלפת השנה היא אירוע מעולם המיסוי יותר מאשר סיבה להרים כוסית בהתרגשות. בהתאם, גם הפרק הראשון לשנה החדשה של "ארץ נהדרת" היה חגיגי בערך כמו הגשת דוח שנתי למס הכנסה. לא פרק רע בהכרח, אבל הכל בו הרגיש קצת מוכר מדי - ולא רק בגלל שסגמנט "עוד כותרות" שודר פעמיים בטעות. קשה להעביר ביקורת על מי שצריכים להמציא מדי שבוע דרכים חדשות לעקוץ ולפרשן את אותן הזוועות, אבל כשהשרים רגב, בן גביר וסמוטריץ' נכנסו לאולפן לצלילי We Are the Champions היה קשה שלא להרגיש שכבר היינו במשחק הזה. התחושה המוכרת - שלא נאמר ממוחזרת - התעצמה במערכון הסיום מסדרת "המושבה הישראלית ביוון", שהוקדש כולו לרעיון של חנוכה מנקודת מבטם של היוונים. בדיחה לא רעה בביצוע מוצלח, רק שראינו אותה כבר ב-2012 עם פרק טקס יום הזיכרון של פורים במערכוני הכור האיראני.
את הפרק פתח מערכון בו נתניהו מתעורר מניתוח ולדאבונו של ראש הסגל צחי ברוורמן (שרון טייכר) מתחיל לדבר על החזרת חטופים וביקור בניר עוז. הוא אפילו מציע לשלם מיוזמתו בכרטיס אשראי. כשברוורמן מתלונן על כך לצוות הרפואי, מתברר שבמקום הסרת ערמונית בוצעה בו השתלת לב (תחת ההסבר "כל הרופאים הטובים עשו רילוקיישן"). מאוחר יותר בפרק יגיח ראש הממשלה, מינוס הלב והערמונית, שוב באולפן, לאחר שבן גביר/שחר חסון יצהיר שהוא יכול לגרור אותו לכנסת גם עם אינפוזיה, כלומר, "העמוד של הטרופית". החיקוי של ראש הממשלה, כמו זה של מירי רגב, כבר התרחק שנות אור מדמותו של נתניהו האמיתי - כשהשוני העיקרי הוא מידת האנרגיה. נתניהו בגרסת מריאנו מאופיין במימיקות של דמות מצוירת וזז כמו שחקן תיאטרון שמנסה ללכוד את תשומת לב הצופים בשורות האחרונות. ראש הממשלה האמיתי עושה את אותם הדברים המוזרים שבן דמותו הטלוויזיוני עושה, אבל לאט ועם פרצוף של "יכולתי להיות עכשיו בשנ"צ". אפשר להבין אותו, אנחנו חיים בזמנים מעייפים.
אם מערכון הפתיחה לפחות הרגיש אקטואלי במידה, זה שהוקדש לציון שנתיים לממשלה כבר עורר תחושת דה ז'ה וו מסוימת. ואכן, קיבלנו סיבוב של בדיחות כמעט-אוטומטיות, מזעקות "דיציס" דרך גרנדמייזר ועד לשפיל המוכר מדי של סמו בתפקיד רגב. היו גם כמה הברקות, נניח הבדיחה על שרת התחבורה שמתקשרת לחברות תעופה זרות כדי לשכנע אותן לחזור לישראל אבל בסוף שוכחת ומזמינה לעצמה טיסה. ההצדקה למערכון הגיעה לבסוף בדמות גרסה מתבקשת של שר האוצר ל"תמיד אוהב אותי", מלווה בקליפ עם אנימציית AI גרוטסקית במכוון, כשה"עוד יותר טוב" מומר ב"עוד יותר חוב".
הקטע כלל גם חיקויים משעשעים אך חיוורים של עידית סילמן ויואב קיש - אבל כאן כבר קשה להאשים את "ארץ", שעשו כמיטב יכולתם כדי לסחוט משהו מצמד שרים שגם יחד מכילים פחות כריזמה מקיסם שיניים. המצב השתפר משמעותית כשלפאנל הצטרפה קבוצת שרים נוספת שנתבקשה להסביר את נחיצות משרדיה בימים של גזרות כלכליות. אלי פיניש הבריק כתמיד עם חיקוי מדויק ואכזרי במידה של דוד אמסלם, יניב ביטון כעמיחי שיקלי הזכיר ש"אנטישמיות זה ממש לא מגניב", אך מי שבלט לטובה במיוחד היה עומר ריבק בתפקיד שר המורשת עמיחי אליהו. בתור האידיוט המוחלט אליהו קיבל כמה מהאמירות הקשות והמצחיקות ביותר של הפרק, נניח "מה שמיותר זה לא המשרד שלי, זה החטופים. חטופים יש מאה אבל משרד המורשת יש רק אחד".
משתתף נוסף בפאנל, שנעדר מהתוכנית תקופה ארוכה, היה עמית סגל בגילומו של רועי בר נתן. לסגל ו"ארץ" יש יחסים מורכבים, כשהראשון האשים בעבר את קברניטי התוכנית שהם "לא מפסיקים לסמס לבכירי קשת" על דעותיו הימניות. בפרק הוצג סגל בעיקר כמי שלא מתנתק לרגע מהרשתות, הוא אפילו נתן לקיציס עצה לראות פחות חדשות ולהיות יותר בטלפון תוך כדי המהדורה. כנראה כדי לא להיראות חד צדדיים צוות לסגל ערן זרחוביץ' בתור גיא פלג - דמות ששוב גרמה לדה ז'ה וו קשה, הפעם בגלל שכל משפט כלל וריאציה של אחד משני קאצ'פרייזים לא מאוד מצחיקים: "אני שומע רוב קשב" ו"הוא X מבלי להעליב את האיקסים".
ומילא בדיחות בינוניות, יותר מבאס היה המסגור של פלג כקונספירטור אובססיבי שמחפש את נתניהו גם כשהדבר חסר בסיס - מסגור שאפשר לקבל אותו פעם אחת, אבל הופיע שוב במערכון שהוקדש לדסי ואסי מ"בקרוב אצלי". הרי אין פרק של "ארץ נהדרת" בלי קצת קידום מכירות לערוץ, בטח כשאפשר לדחוף במספר דקות קצרות גם את גיא פינס, גם את עדי חבשוש השחקנית וגם את עדי חבשוש המתחרה לשעבר ב"רוקדים עם כוכבים". שני כהן תפסה היטב את שפת הגוף וצורת הדיבור של חבשוש, מה שהצליח את הקטע היבש למדי הזה, אבל קאפון שוב ושוב משך אותו למטה כשחזר על אותן מניירות אנטי-ביביסטיות. כאמור, הפעם השנייה באותו פרק קיבלנו קריקטורה של שמאלן אנטי-ביביסט שסימן את ראש הממשלה ולא מסוגל לשחרר עד לרמת הניתוק מהמציאות. אבל "ארץ" יודעת בדיוק למה אנשים מבקרים את נתניהו - היא עשתה את זה בעצמה ממש בפתיחת הפרק - אז למה צריך את מס השפתיים הזה, ועוד פעמיים?
וזה לא שהתסריטאים של תוכנית הסאטירה הבולטת במדינה לא יודעים איך להיכנס בשמאל הישראלי - החיקוי של יאיר לפיד היה אחד מרגעי השיא של הפרק. בשילוב מושלם של ביצוע מדויק ותסריט מושחז, לפיד הוצג כמהפכן דמיקולו שמנכס את המאפיינים של יאיר גולן כדי לשרוד פוליטית ולגרוף קולות ממפגיני שמאל. מפגינים בתל אביב, כמובן, כי "לירושלים אין לנו כוח לנסוע". אאוץ'.