המעולה, המפתיעה וזאת שכדאי לפספס: שלושה מופעי ילדים שראינו בחנוכה

כהרגלם של מבקרי תרבות אני עומד לבזבז הרבה יותר מדי מילים, כשהאמת היא שאת הביקורת הזאת אפשר לסכם בשתי מילים בלבד: "רוצו לראות". אם בכל זאת תתעקשו לשמוע עוד פרטים על ההצגה של ציפורלה לילדים - סליחה, המופע של ציפורלה לילדים - אתם מוזמנים לקרוא. אבל באמת שזה מיותר, חפשו בגוגל "כרטיסים לציפורלה לילדים" ותרכשו. אגב זה נכון גם אם אין לכם ילדים אבל אם את לא רוצים להיות המוזרים שמגיעים למופע לילדים בלי ילדים, תבדקו אולי יש לכם אחייניות שישמחו ללכת לאחד ממופעי הילדים הכי טובים שהעלו פה.

ואולי עצם זה המופע הקומי האמיתי הראשון שהעלו לילדים פה? לא עוד "עקיצות שישעשעו מבוגרים" באמצע הפסטיגל או ניסיון להנגיש מופעים למבוגרים לציבור הקטנטנים - אלא מופע שמההתחלה ועד הסוף מנסה לפנות בגובה העיניים לבני 6-10 (כך לפחות לפי הפרסומים למופע. אני בטוח שגם ילדים בני 12 היו נהנים).

המופע מתחיל בשיר שמסביר כי מדובר במופע ולא בהצגה, בדיחת מטא נהדרת שמתכתבת עם זה שילדים רגילים ללכת להצגות ילדים. הפעם אין "עלילה" או "נרטיב" אלא פשוט אסופת מערכונים כחלק ממופע בידור שלם. אתם יודעים, כמו המופע הרגיל של "ציפורלה", שגם במקרה הזה אין מה להרחיב עליו מילים אלא פשוט להמליץ - לכו לראות.

אז מה יש במופע? מספר קומיקאים מוכשרים ובעיקר מצחיקים, עושים מערכונים קצרים שאין ביניהם קשר מעבר לעובדה שהם מתעסקים בנושאים שמעסיקים יותר ילדים בגיל בית ספר (אגב, רות וונדי סלונים נהנתה מאוד, למרות שהיא בגן חובה). יחס להורים, למורים, לחברים לבית ספר, הזמן שמותר להיות במסכים, חוסר התוחלת שבסידור החדר ועד לנושאים רציניים יותר כמו רצון לעסוק בדברים שאינם תואמים מגדר. כמו ילד שרוצה לשחק כדורגל, אבל גם לצבוע את הציפורניים. מסוג הדברים שיכולים לעבור רק בתל אביב, ואיזה מזל שיש מי שמתעקש לעסוק בכך. מעניין מאוד יהיה לראות את ההצגה יוצאת ממושבה בבית ציוני אמריקה ומגיעה למקומות אחרים בארץ, מעניין איך הסקיט הזה יתקבל שם.

יש גם לא מעט שירים בהופעה, שלא אעשה להם ספוילר אבל אומר שזמזמנו אותם באוטו בדרך הביתה. הייתה גם הפעלה מוזיקלית, בניצוחו של גל פרידמן - שיהיה מוכר לקהל ההורים מלא מעט סרטים וסדרות שהשתתף בהם - שמתחילה כקטע קורע מצחוק ונגמרת במסר חשוב, מחזק ומרגש לילדים ולהורים. באמת שאין לי עוד הרבה דרכים להגיד לכם שמיותר לקרוא את מה שאני כותב כאן והכרטיסים לרוב המופעים הקרובים כבר אזלו אז לכו להזמין כבר.

ובכל זאת אם אתם עדיין כאן אפרגן גם לתומר נהיר פטלוק שמגלם לאורך המופע את המורה הנוירוטית עם העיניים בגב והקלישאות של חדר המורים; אפרת אביב שמפגינה נגד סדר; תמרה קליינגון שמוכרת לנו מסרט הקאלט "אפס ביחסי אנוש" שמתחברת לילדה הפנימית שלה בקטע תמים-מתוק-כואב במיוחד; גל ברק הרכש החדש יחסית של האנסבל שנתן בראש עם כמה קטעים מוזיקליים קורעים מצחוק וכמובן לוטוס אתרוג בתפקיד הצופיפניקית הנלהבת ששואלת את שאלת השאלות: למה הורים אומרים לילדים לא להיות במסכים בזמן שהם במסכים? תעזבו את המסך ותזמינו כבר.

הגעתי בחשש קטן עם שתי ילדות בנות 4 ו-5 לראות את "פינוקיו", הסיפור המוכר כל כך בגרסה המי יודע כמה שלו. הליהוק של מיכל ינאי לתפקיד הפייה הטובה ואת צחי נוי לתפקיד סבא ג'פטו יכול להעיד על כך שניסו להביא שמות גדולים על חשבון שאר ההפקה, אלא שהתוצאה הייתה מפתיעה לטובה.

ברשותכם אנקדוטה קטנה: שכשהייתי ילד יצא הסרט "נשיקה במצ"ח" והלכתי לראות אותו בקולנוע "רינה" בחולון עם אמא שלי וסבתא רגינה (אמא של סבתא שלי). הסרט התפרסם זמן קצר לאחר העליה הגדולה של יהודי ברית המועצות, וזו הייתה פעם ראשונה שראיתי סרט עם תרגום לרוסית. לרגע אחד סבתא רגינה, שהראייה שלה כבר לא הייתה במיטבה, ממש התרגשה, כשחשבה שבמיוחד בשבילה שמו תרגום לבולגרית. זמן לא רב לפני הסיפור הזה הלכתי עם סבתא אחרת, סבתא ציפי המיתולוגית, לביקור אצל הפדיקוריסטית שלה שעבדה מביתה ברמת גן. אלה היו ימים אחרים נטולי טלפונים ונטפליקס והייתי צריך לשבת ולהקשיב לריכולים של הסבתא והפדיקוריסטית בזמן הטיפול. האחרונה סיפרה שבת השכנים הולכת להיות כוכבת גדולה והיא תשחק בסרט עם יהודה ברקן וצחי נוי. היא שאלה אותי אם שמעתי עליה. קראו לה מיכל ינאי. אמרתי שלא. היא לא האמינה. עכשיו, זה היה לפני המון שנים אז לא זוכר בדיוק איך זה קרה אבל מפה לשם היא הביאה מהשכנים את האישה הכי יפה שראיתי עד אותו רגע בחיים שלי, ואכן זו הייתה מיכל ינאי.

35 שנים אחרי ורוב גיבורי האנקדוטה הזאת כבר לא איתנו, אבל צחי נוי ומיכל ינאי ממש לא שכחו איך לבדר ולרגש ילדים, אפילו להפך. ההצגה היא עיבוד די נאמן למקור של הספר של קרלו קולודי, כולל כמה עדכונים מודרניים שנועדו להקליל את הצפייה לילדים (במקור, למשל, הדמויות של הנבלים - השועל והחתול - היו יותר מורכבות. החתול גם היה עיוור למי ששכח).

הבמאי בר קדמי לא ניסה להמציא את הסיפור מחדש, וזה ניכר, לטוב ולרע. מצד אחד אפשר היה לדמיין את אותה הצגה בדיוק עולה לפני חמישים שנה בתיאטרון עברי בלי שום שינוי, ומצד שני - למה לא בעצם? פיני עדן שאחראי על הכתיבה המחורזת, כולל של השירים, ואילן גלבוע שאחראי על הלחנים, מוסיפים צבע מוזיקלי נעים לכל ההצגה שמוציאה את כולם עם טעם טוב של פנטזיה על הגשמת חלומות, בתקופה שבה יש מעט מאוד דברים טובים במציאות שלנו. וקשה שלא להתרשם עדיין מהכישרון של מיכל ינאי, שרוב ההורים בקהל זכו לגדול עליה ככוכבת ילדים, ולא יכלו שלא להשוות אותה לכוכבי הילדים של היום.

התלבטתי רבות אם להתייחס בכלל להצגה החדשה, בכיכובם של מיכל הקטנה, עומר דרור וחנה לסלאו. אני לא נוהג "לקטול" הצגות ילדים, ומעדיף פשוט להתעלם מהן. זה גם מה שהתכוונתי לעשות במקרה הזה. אלא שאחרי שדמותה של חנה לסלאו כ"קפטן הוק" הגיעה לארץ נהדרת (איזה גאון רועי בר נתן יא אללה) הייתי חייב להתייחס בקצרה: מדובר באחת מהצגות הילדים הפחות טובות שראיתי בישראל, אם לא הרעה שבהן.

זו הצהרה די גדולה לאור שתי עובדות: 1) צפיתי בהמון הצגות ילדים בשנים האחרונות; 2) פיטר פן הוא סיפור הילדים האהוב עליי. כמה אהוב עליי? כבר ציינתי בראשית הכתבה שלבתי הקטנה קוראים רות וונדי, על שם הדמות האהובה מהסיפור המוכר.

"פיטר פן & וונדי" בבימויו של עומר זימרי לוקח את הסיפור המוכר של פיטר פן, הילד המעופף שלא רוצה לגדול, ופשוט יונק ממנו את כל התמימות, הכיף והשובבות ומחליף אותו במין דידקטיות ילדותית חסרת פשר. מעל למאה שנים שילדים בכל העולם מבינים שקפטן הוק הוא הרוע המוחלט (אפשר להציג אותו בצורה טראגית, אפשר בצורה אפלה ואפשר בצורה קומית - אבל תמיד הוא רע) בעוד פיטר פן הוא הטוב (יכול להיות שהוא ילד מעצבן, חסר גבולות ועם בעיות אמון קשות - אבל עדיין ילד טוב). בהצגה החדשה נגזר עלינו למצוא איזה טשטוש בין הדברים. זה מגיע לשיא בסוף שקפטן הוק בוחר להיות טוב וכך במקום שפיטר פן יזרוק אותו לתנין, הוא יעשה איתו שלום. נדמה לי שקוראים לזה טרלול פרוגרסיבי.

אבל אפילו זה לא מה שבאמת הפריע לי, אלא הרמה של ההצגה עצמה. יש לזכור שממש כרגע מציג בתיאטרון הקאמרי גרסה מאוד יפה וחדשנית של המחזה הקלאסי כך שהסטנדרט קיים לא רק כלפי העבר אלא כלפי ההווה. בזמן שבקאמרי תצפו במיה לנדסמן המופלאה בתפקיד וונדי, כאן תוכלו לראות את מיכל הקטנה ממלאת את התפקיד. ליהוק שנראה שכולו מסחרי, במטרה למכור בובות של מיכל הקטנה במזנון.

פיטר פן זה סיפור פשוט. טובים נגד רעים. ילדים פרועים שלא רוצים להתבגר מול ילדים בורגנים שמבינים את המציאות. פיראטים רעים (המבוגרים) שהם הסכנות שעומדות לכולנו עם ההתבגרות, בין אם נרצה ואם לא. איכשהו הכל הלך בגרסה הזאת לאיבוד. וזה מילא. המשחק בתפקידים הראשיים פשוט לא טוב, וגם חנה לסלאו שהיא ללא ספק שחקנית גדולה והברקת ליהוק פשוט לא מנוצלת טוב, אפילו לא מבחינה קומית. ובעיקר חסר הקסם. ילדים עפים מעל לונדון. פיות ממלאות את השמיים באבקת קסמים. מחשבות טובות על אמא, געגועים לאבא ולננה הכלבה. בקיצור, איזה פספוס. אפשר לוותר. ואם עוד לא ראיתם את הגרסה הנהדרת של "הקאמרי" זה הזמן.