ב"אולפן שישי" מזועזעים מאבי דיכטר. אבל מה עם כל הכשלים שלהם?

אחרי ה- 7 באוקטובר ערכה גם התקשורת הישראלית, בהכללה כמובן, חשבון נפש. מעטים מהמדווחים על כמה צה"ל "ערוך לכל תרחיש" הניחו את המפתחות, אבל לפחות אצל חלקם התבטאה לקיחת האחריות (העקיפה כמובן - העיתונאים הם לא השומרים, אבל הם נרדמו בשמירה על השומרים) בהטלת ספק במקורות שלהם, קציני צה"ל הבכירים ומערך הדוברות הצבאי.

הימים חלפו והיו לשבועות, השבועות לחודשים, החודשים הצטברו כבר לשנה ורבע של לחימה - ונדמה כי מה שטוב לח"כים מהקואליציה, שהבטיחו ועדת חקירה ממלכתית ואילו עתה פנו לפלפולים על מהי בעצם ועדה שכזאת (בחוק, אגב, יש לה רק פירוש אחד), טוב גם לתקשורת: אז מה אם אתמול דיווחנו שטויות שעזרו להרדים את הציבור ערב התקפת הטרור האיומה? כך נסחפת התקשורת שוב למדורת ההבלים שיש בה אינטרסים פוליטיים ואישיים של מקורותיהם, אבל אין בה שום רצון להגיע לחקר האמת בשם האינטרס הציבורי.

עיתונאי אמיץ היה מטיל ספק בהודעות של דובר צה"ל, עיתונאי אמיץ היה מפקפק בגרסה הרשמית של מדינת ישראל בנוגע ליחס לאוכלוסייה האזרחית בעזה (ולא, אני לא מאלה שסבורים שבעזה יש רק חמאס מזה ואזרחים תמימים מזה - השניים שלובים זה בזה באופן שמצדיק גם פגיעה באזרחים, כל עוד היא בבחינת נזק היקפי ולא המטרה עצמה).

עיתונאי אמיץ היה שואל אם אחרי שנכנסנו ללבנון, אנחנו עומדים להפקיר את השטח המטוהר שוב לידי יורשי חיזבאללה, עיתונאי אמיץ היה שואל איך זה שחמאס, זה שהיה אמור כבר לזחול על גחונו ולהתחנן לעסקת חטופים שבה נפשו תהיה לו לשלל, מצליח לגייס עוד ועוד מחבלים ולחזור לייצור ושיגור של טילים.

מה קיבלנו במקום זאת מהתקשורת הישראלית? שלדג בעורף האויב.

גם אני מעריץ את לוחמי שלדג על היוזמה, התכנון והביצוע, אבל אי אפשר להלל את הצבא ששלח אותם, בלי לשים לב שמדובר באותו צבא שמצד אחד מוציא לפועל פעולות נועזות במרחק של מאות קילומטרים מגבול ישראל, ומצד שני לא מצליח להשיב 100 חטופים חיים ומתים שנמצאים במרחק של כמה קילומטרים מגבול ישראל.

חזקה על עמיתיי בתקשורת שהם נבונים דיים, חכמים ממני, לדעת שלא רק המערכת הפוליטית חזרה לסורה ולקודים הנפסדים שלפיהם פעלה לפני ה-7 באוקטובר, אלא גם הזירה התקשורתית נבהלה מכל מיני כינויים כמו "ערוצי התבהלה", "התרעלה", "אל-ג'זירה" ואולי אף חמור מכך, פשוט נכנעה למפרסם הכי גדול שלה (מדינת ישראל באמצעות משרדי הממשלה).

על כן היא מדווחת על עסקת חטופים דמיונית שכביכול נרקמת מאחורי הקלעים או שרה שיר הלל ללוחמים, מבלי לציין כי רוב המפקדים עליהם הם אלה שאחראיים לטבח ה-7 באוקטובר ועל כן לא ראויים לאמון, מעתה ועד עולם, אפילו אם ינחלו איזה הישג צבאי כזה או אחר. מה עושים במקום? מכים על חטאם של האחרים, כמו למשל אבי דיכטר.

שלא תבינו לא נכון: אבי דיכטר ראוי לקלון שהמיטה עליו הכתבה המרכזית של "אולפן שישי". כן, הוא מכר את נשמתו, אולי לא לשטן (לבל נחטא גם כאן בחזרה לשיח ההוא ש"לפני"), אבל לבטח משכן אותה לטובת עתידו הפוליטי, כדרך שעשה למשל חברו לממשלה, גדעון סער.

אז פעם הוא היה נחרץ בנוגע להמשך תמיכה בראש ממשלה שנאשם בפלילים (אולמרט) ואילו היום הוא מיישר איתו קו. פעם הוא היה בעד ועדת חקירה ממלכתית והיום הוא מסביר שצריך ועדה שמסקנותיה ידועות מראש. פעם הוא לא ראה אף אחד ממטר - ואילו היום הוא מקלס, מהלל ומפאר את רעייתו-של. מה המשותף לכל אלה? כולם משרתים אותו פוליטית.

כן, דיכטר מבין שאם הוא חפץ חיים פוליטיים, כמו שהגדיר זאת אריק שרון בשעתו: "להישאר על הגלגל", הוא צריך לבלוע אלף צפרדעים ולעשות כאילו זה טעים לו. זה לא ראוי לשבח, כמובן, אבל הוא לא הראשון ולא האחרון לדגמן תכונות של זיקית.

הנה לכם בתמצית כתבה של כ-16 דקות, לא כולל דיונים באולפן. מבחינת המבנה, הרי שהוא שמר על כללי הפורמט: קודם כל מחמיאים לדיכטר על שהיה לוחם ומפקד מהולל בסיירת מטכ"ל, משבחים את כהונתו כראש השב"כ, מביאים עד אופי אחד שיעיד לטובתו - ואז מרסקים את הכל.

מה הסיבה של דיכטר? זה הרי הופיע בכתבה עצמה: דיכטר מכוון לראשות הממשלה - ולא משנה כמה החלום הזה נראה מופרך, העיקר שהוא עצמו מאמין בו. לפיכך הוא יהיה מוכן לקבל בחיבוק כל טוויסט נבזי בעלילה שכותב נתניהו, רק כדי להישאר מועמד (בעיקר בעיני עצמו) לתפקיד.

מה האינטרס של חדשות 12 בשבתן כ"אולפן שישי" לייצר כתבה שכזאת? ובכן, לא ברור - ומה שמפחיד עוד יותר הוא שבאותה חברת חדשות שכחו אפילו להתמקד בעיקר - איך אדם שנדמה שהערכת המציאות שלו כה מופרכת, עד שהיא גורמת לו לדמיין שיוכל לגמוא את הפער שבין משרד החקלאות לראשות הממשלה (כמו פטרונו הפוליטי הראשון, אריאל שרון), עמד בראש אחד מגופי ההערכה החשובים ביותר שלנו?

כי הרי את השאיפות של דיכטר עוד אפשר להבין: הוא לא הפוליטיקאי הראשון שהביט במראה ובמקום לראות בה סמרטוט רצפה, ראה ראש ממשלה. אבל מה יש במערכת שמאפשר לאנשים מסוגו (אפשר גם לעיין בערך "גלנט", שהפך לאתרוג רק בגלל שהעז פנים נגד נתניהו) להתקדם עד כדי סכנת חיים גדולה לציבור הישראלי, כפי שבאה לידי ביטוי לא בימי כהונתו של דיכטר, אלא בימי רונן בר?

ב"אולפן שישי" מזועזעים מהשחתת המידות, כביכול, של דיכטר. אבל מה עם מידותיהם שלהם?

למה אני חושד שנפל פגם באלה? כי האייטם המרכזי במהדורת השבת היה ריאיון (ניר דבורי) עם מאו"ג 91, תא"ל שי קלפר שבה אמר מפקד האוגדה הפורש את כל המשפטים הנכונים למי שחפץ בקריירה ציבורית עתידית: דיבר על אומץ הלב של התושבים, על איך שהלך לפגוש אותם למרות שידע שיחטוף צעקות ובעיקר הצדיק את האיחור בן השנה בכניסה ללבנון בכך ש"קשרו לי את הרגליים באזיקונים לכיסא".

דימוי ציורי שהיה חייב להביא לשאלה מיידית של המראיין: "אז למה שתקת?". כלומר, למה אתה נזכר עכשיו לספר לנו שכבלו את רגליך, ולא זעקת בזמן אמת שצה"ל, בהנחיית הדרג המדיני, מפקיר את הצפון?

כן, חברים - בזמן שהתקשורת עסוקה בלהלבין את פניו של דיכטר (בפעם המאה: בצדק!) או לפאר את שי קלפר (בצדק או שלא, לא נפסוק כאן מחוסר ידיעה), התחדש הטפטוף לעבר יישובי הנגב המערבי. למה הוא התחדש? לפי ניר דבורי למשל, הוא התחדש בגלל שחמאס מאבד שליטה בשטח על חלוקת משלוחי המזון. הנה לכם צה"ל שמוכן לכל תרחיש ממש כשם שהיה ערב ה-7 באוקטובר... מה הלאה, להזמין לאולפן את אביו של קמ"ן אוגדת עזה, כדי להתדיין אם צריך ועדת חקירה ממלכתית או לא? שיט, דוגמה לא מוצלחת.

כן, דיכטר ראוי לכל בוז, על שהפך לשישיסט-באוקטובר על מלא. הוא ראוי לגנאי מיוחד בקרב מי שציפו ממנו לנהוג אחרת, בגלל עברו שחלק ממנו מפואר. רק שההתקפה עליו היא ביטוי לחוסר היכולת לערוך חשבון נפש.

דנה ויס וירון אברהם למשל, מדווחים כבר למעלה משנה דיווחים על עסקאות חטופים שנרקמות כביכול מאחורי הקלעים, בשעה שאין בדיווחים האלה גרם אחד של מידע אמיתי שאינו אלא ספינים של פוליטיקאים באזרחי או על מדים. ניר דבורי שב לדברר את צה"ל, עמית סגל את נתניהו - וכך הלאה, אבל היי תראו, דיכטר קרנף!

התרגלנו כבר לכך ש"אולפן שישי" עושה נעים בגב לצופיה, חילונים-רל"ביסטים. אני מודה שמפתה להתמכר לצמרמורת הנעימה הזאת שגורמת לי להרגיש צודק וחכם, לצקצק בלשוני ולשאול איך המדינה הולכת פייפן. ובכן, בין היתר היא הולכת פייפן כיוון שההלקאה העצמית של התקשורת פינתה מהר מאוד, מהר מדי, את מקומה להלקאה של הילד הכי חלש בכיתה. גם אם "מגיע לו", זה לא פייר.