הרבה שחקניות ושחקני קולנוע חצו בשלב מסוים את הקווים לצידה השני של העדשה. למועדון הזה משתייך גם ג'סי אייזנברג ("הרשת החברתית", "פליישמן בצרות"), שבנוסף לקריירת המשחק שלו מטפח כבר שנים קריירה נאה כמחזאי תאיטרון. ב-2022 הוא הפך לבמאי ותסריטאי קולנוע עם "When You Finish Saving the World", ועכשיו מגיע למסכי הקולנוע בישראל סרטו השני - "כאב אמיתי", שעוסק בנושא שעשוי לעניין את הישראלים במיוחד.
הסרט עוסק בצמד בני דודים יהודים-אמריקנים שיוצאים לטיול שורשים בפולין כדי להתמודד עם מותה הטרי של סבתם. דיוויד הוא איש משפחה בורגני, מקובע ולחוץ, בעוד בנג'י הוא ילד נצחי ואבוד שחי לגמרי בהווה. השניים היו חברים קרובים בילדותם אבל השנים הרחיקו ביניהם, מה גם שכמבוגר, בנג'י הוא טיפוס שלא קל להתמודד איתו. הוא כאוטי ואקצנטרי, חברותי ורגיש מאוד, גם בלתי צפוי, כזה שמסוגל לנצל את אותה הרגישות לאחר כדי לכוון עקיצות בדיוק לאן שהכי יכאב. אייזנברג מגלם את דיוויד, בעוד לתפקיד המאתגר של בנג'י לוהק קירן קאלקין, שזכה עליו השבוע בפרס גלובוס הזהב.
אייזנברג חשב לשחק את בנג'י בעצמו, אך מפיקת הסרט והשחקנית זוכת האוסקר אמה סטון הניאה אותו מכך. בריאיון וירטואלי שלו ושל קאלקין לעיתונאים ממדינות שונות בעולם, הוא סיפר: "אמה הייתה על הרבה יותר סטים ממני, והיא הזהירה אותי שלנסות לשחק דמות כל כך מעורערת ובמקביל לביים ולנהל את הסט יהיה קשה מדי. דיוויד כנראה יותר מזכיר אותי במציאות, לטוב ולרע, אז יותר קל לי לקפוץ פנימה והחוצה מהדמות הזו כדי לביים מבלי שהמעבר יהיה משוגע מדי. בסוף הדבר הכי טוב שיצא מזה היה לראות את קירן עושה את התפקיד הזה בצורה כל כך מדהימה".
ההבדל בין שני השחקנים ניכר גם דרך החלונית הקטנה של הזום, ולגמרי הולם את הדמויות שגילמו בסרט. אייזנברג יושב זקוף בכיסאו וחושב ברצינות על כל תשובה בעודו משלב את אצבעות הידיים כמו פוליטיקאי או מגיש חדשות. קאלקין, לעומת זאת, תמיד נמצא באמצע תנועה כלשהי ובקושי יושב לרגע בשקט בכיסא. כשאייזנברג משוחח עם עיתונאי הוא מספר לו על ביקור מוצלח בעיר מגוריו או על מכר שמגיע מאותו המקום. קאלקין מעדיף בדיחות על סמול טוק - כשהמנחה מציג שאלה של עיתונאי מפרו הוא זורק באגביות "לא הייתי שם", וכשהוא רוצה להחמיא למישהו על שאלה מוצלחת הוא מוסיף גם "אין לי תשובה בשלוף. תן לי לחשוב על זה קצת ולא לחזור אליך עם זה לעולם".
אשתו ואחותו של אייזנברג העלו את קאלקין כליהוק אופציונלי כבר בשלב התסריט. בין השניים לא היתה היכרות קודמת, מלבד מפגש משונה אחד מהעבר. "הוא עשה אודישן לסרט שלוהקתי אליו. עשינו סצנה ביחד ופתאום הוא תפס לי את החזה ממש חזק וצבט. אפילו כשהבמאי כבר אמר קאט הוא לא שיחרר", מספר אייזנברג על שותפו. השחקן-במאי מציין שעוד לפני שקאלקין הסכים לקחת את התפקיד, ההבנה שמצא את האדם הנכון הורידה לו אבן מהלב. "יש בו משהו יוצא דופן, הוא גם בוטה להפליא אבל גם מאוד נחמד ופתוח רגשית. זה תפקיד שמצריך יותר מסתם שחקן טוב, צריך מישהו שממש יביא איתו את הרוח של הדמות. מישהו שיכול להיות מעורר רתיעה וגם מתוק, מרושע וגם מלא אהבה, חד וזריז וחכם אבל גם עם איזשהי נקודת עיוורון במה שנוגע לחיים שלו עצמו. זה היה תפקיד ממש קשה לליהוק, ולא יכולתי להיות יותר בר מזל", הוא אומר.
בנג'י הוא אכן כל הדברים האלה בו זמנית - מסמר הערב שהופך ברגע אחד למישהו שאי אפשר לסבול. אחד הרגעים הזכורים בסרט, וכזה שמציג בו זמנית את הצדדים היפים והקשים שבו, מתרחש כשהוא שואל חברת קבוצה "למה את הולכת לבד כמו פאקינג לוזרית ענקית?". קאלקין מספר שהשורה לא הופיעה בתסריט המקורי ונוצרה באלתור של רגע. "ג'סי לא התכוון שיהיה סאונד בסצנה הזאת, כל המטרה הייתה להראות שבנג'י מתיידד עם מרשה. אז אמרתי 'רגע, אני יכול להגיד מה שבא שלי? אוקיי, מעולה'. כנראה שהוא ראה מה שאמרתי בעריכה והחליט לשמור את זה. יש עוד כמה רגעים כאלה, שדברים שסתם יצאו לי מהפה נשארו בסרט", הוא נזכר.
"זה מצחיק, ביום הראשון של הצילומים ג'סי אמר שיש לי טייק מיוחד על הדמות, אבל מבחינתי זה מה שראיתי על הדף, זה מי שהבחור הזה היה", קאלקין משיב לשאלת וואלה על תהליך העבודה שלו. "לעיתים רחוקות אני קורא משהו ומיד מבין מה לעשות, בלי שאני אצטרך לחשוב על זה יותר מדי. כאן זה פשוט הקליק. אולי זה משהו שאני צריך לבדוק עם פסיכולוג, כי אני לא מזהה בבנג'י כלום מעצמי אבל היה לי קל למצוא אותו. לא יודע. אבל לשחק מישהו כמוהו היה מאוד משחרר".
"האמת שבהתחלה הוא באמת נראה לי מעצבן ודווקא בגלל זה חיכיתי לשחק אותו, שפשוט מתבריין על אנשים לפעמים ותמיד צריך להיות ביתרון בכל שיחה", הוא יוסיף בהמשך על הדמות. "אבל אז, כשאתה עושה את זה, אתה מצדיק אותו. פתאום מה שהוא עושה הגיוני לגמרי. כשראיתי את הסרט הגמור שוב חשבתי 'שמישהו ירביץ לו', הוא נראה לי כל כך מרושע ואגרסיבי, אבל תוך כדי הצילומים הרגשתי כמוהו, שאנשים צריכים להיות יותר כנים ופשוט להגיד מה שעובר להם בראש".
קאלקין החל לשחק כשהופיע לצד אחיו, ילד הפלא מקולי קאלקין, בסרטי "שכחו אותי בבית". בהמשך הוא הופיע ב"אבי הכלה", "יש לה את זה", "איגבי", "סקוט פילגרים נגד העולם" וסרטים נוספים, אך הפריצה המשמעותית באמת הגיעה עם הסדרה "יורשים". קאלקין גילם את רומן, האח הציני, הכאוטי והכי חסר טקט במשפחת רוי, תפקיד שקנה לו מעריצים רבים וזיכה אותו באמי ובגלובוס הזהב.
על הדמיון בין רומן לבנג'י הוא אומר: "שניהם מדברים הרבה, אני מניח. יש להם קול ופנים דומות. שניהם מאוד תלויים במשפחה שלהם. הייתי צריך לסמן איזשהו גבול ביניהם, כשחקן, וחשבתי על זה שרומן הוא מישהו שאף פעם לא היה צריך ממש להתמודד עם השלכות. הוא תמיד יכול לשלם כדי להיחלץ מכל בעיה, או להימלט ממנה בדיבורים. זה לא ככה בשביל בנג'י. הוא מדבר כל הזמן כי אין לו פילטרים, הוא חייב להגיד מה שהוא מרגיש. אם כואבת לו הבטן הוא יגיד לך וזו תהפוך להיות גם הבעיה שלך. יש לו הרבה אישיוז, אבל הוא גם מאוד אוהב אנשים ורוצה להכיר אותם מעבר לרמה השטחית. הוא תמיד מייחל לאיזשהו רגע אמיתי איתם. רומן יכול להקסים אנשים כשהוא רוצה, אבל רק אם הוא מרוויח מזה משהו. אחרת מה יש לו לדבר איתם? ביי".
לסיפור ההיסטורי מאחורי הסרט הוא לא נערך יותר מדי. "יש סצנה בסרט שדיוויד מציע לבנג'י לעבור על הלו"ז והוא ממש לא מבין למה לעשות דבר כזה, הוא רוצה לחוות את הדברים בזמן אמת בלי לתכנן או לחשוב על זה יותר מדי. רציתי להיות באותו המצב, אז לא התכוננתי או קראתי כלום על המקומות שנהיה בהם מראש. רציתי לחוות הכול בפעם הראשונה, איתו", הוא מסביר. אייזנברג, מצידו, מספר שהעבודה עם קאלקין דרשה ממנו לוותר על הרבה מהתכנון המוקדם שלו לקראת הסרט. "הוא פשוט הגיע לסט ואמר 'למה אני צריך לעמוד דווקא כאן? למה על הסימן הזה? אני אלך לשם במקום'. הרבה דברים שעשינו פשוט נזרקו מהחלון. אז ביום השני לקחתי מצלמה ודולי, פשוט נתנו לקאלקין להתרוצץ בסט והלכנו איתו. שינינו לגמרי את הגישה תוך יומיים. זאת הייתה מתנה שהוא נתן לנו", הוא מספר.
הסרט אמנם מתאר מסע שורשים בפולין, אבל אייזנברג החל לעבוד עליו בעקבות טיול מודרך ביעד שונה לגמרי - גואטמלה. "פשוט החלפתי את האתרים שביקרנו בהם, אבל זאת הייתה אותה דינמיקה קבוצתית. הייתי בפולין עם אשתי ב-2008, אבל כתבתי את התסריט בתקופת הקורונה לא יכולתי לחזור לשם בשביל תחקיר. בניתי את המסלול דרך גוגל סטריט וויו, לרמת הפארק שהם יגיעו אליו או הדוכן שבנג'י יקנה בו מים לכולם", הוא מסביר.
"בחרתי לכתוב על פולין כי משום מגיעה המשפחה שלי ויש בסרט הרבה פרטים אוטוביוגרפיים. המלחמה ניתקה את המשפחה שלי מפולין לגמרי, ועל הדרך גם מההיסטוריה שלה, ורציתי להתמודד עם זה. זה גם איפשר לי לחקור איזה מתח בין החיים של הדמויות, הבעיות שלהן, על רקע של משהו הרבה יותר גדול, ההיסטוריה והטרגדיה. בנג'י ודיוויד מדברים על סבתא דורי שלהם, שמתה לאחרונה והייתה דמות מאוד משמעותית עבורם. היא מבוססת על הדודה הגדולה שלי, דוריס, שהייתה כנראה האדם הכי חשוב בחיים שלי. מצולם בסרט הבית שהמשפחה שלי חיה בו עד שהיא גורשה משם ב-1939".
אייזנברג מתאר את דוריס, שהלכה לעולמה לפני מספר שנים בגיל 106, כחברתו הקרובה ביותר. "אפילו גרתי איתה בתחילת שנות ה-20 שלי, כשהתחלתי לשחק. היא תמיד עזרה לקרקע אותי כשהרגשתי שאני מאבד את הדרך. היא הייתה מאוד מיוחדת והיא הייתה קשוחה איתי", הוא מספר. "עניין אותי להכיר יותר את המקום שממנו היא הגיעה. הלוואי שהיא הייתה בחיים לראות שחזרנו לחדר הקטן שהיא חיה בו פעם, לפני מאה שנה - אבל יצא לי להראות לה תמונות שלו אחרי הביקור הקודם שם".
"הסרט הזה שינה לי את החיים"
כשאני שואלת אותו על החשיבות של היהדות בחייו, הוא מספר שהתחנך על יהודות רפורמית, התרחק מהדת עם ההתבגרות אך בהמשך חזר אליה - דווקא דרך סרט בשם "הולי רולרס" שבו נכנס לנעליו של גבר חרדי. "למדתי על העולם הזה במרכז חסידי גדול בברוקלין, ותוך כדי התחקיר הם גילו שלא עליתי לתורה באופן רשמי, אז הם עשו לי בר מצווה מאוחרת. כשאשתי, אנה, איבדה את ההורים שלה, היא התחילה ללכת לבית כנסת יותר והצטרפתי אליה, וזה הפך לחלק מהחיים שלנו", הוא מספר.
כמו יוצרים יהודים רבים, ובפרט יהודים-אמריקנים, ההתמודדות של אייזנברג עם הרקע המשפחתי שלו מגיעה עם כמות נדיבה של הומור. "במשפחה שלי הומור הוא כמו מטבע, אז זה משהו שתמיד מתבטא בכתיבה שלי. קשה לי עם קולנוע מאוד רציני שאין בו שום מידה של אירוניה, כשזה המצב אני נוטה לאבד עניין. אני מקווה שהפן הקומי הזה לא מפריע לקהל להתחבר רגשית, בטח כשמדברים על נושאים רגישים כמו בסרט הזה", הוא אומר. "אני מקווה שהסיפור הזה הוא משהו שכולם יכולים להזדהות איתו, אנשים מתרבויות שונות, כי בסוף זה סיפור אישי מאוד של אנשים שחוזרים להיסטוריה המשפחתית שלהם. יש לי חבר שקרא את התסריט וזה הזכיר לו את החוויה שלו ממסע שורשים שהוא עשה להאיטי. זו מה שקיוויתי להשיג. לקלוע לחוויה אוניברסלית מתוך החוויות האישיות שלי".
אותה האישה שצועדת "כמו פאקינג לוזרית" ומתחברת עם בנג'י, מגולמת בידי ג'ניפר גריי ("ריקוד מושחת", "שמתי ברז למורה") שזוכה כאן למעין הופעת קאמבק. "היא שחקנית פנטסטית", אומר אייזנברג. "הדמות שלה כיפית ומצחיקה, היא מתחברת עם זו של קירן ונהנית מהצורה שבה הוא פשוט אומר מה שהוא חושב. מצד שני, זו גם דמות עם צד דרמטי ומלנכולי, כי היא מתמודדת עם גירושין שגורמים לה להרגיש חוסר משמעות. זה מה שמביא אותה לפולין, היא רוצה לראות איך אמא שלה חייתה במלחמה. אין מישהי שמתאימה לזה יותר מג'ניפר והיא היה כל כך כיף לעבוד איתה".
"צילמנו סצנה במחנה השמדה וג'ניפר נותנת שם מבט שלא כיוונתי אותה אליו ולא יכולתי אפילו להעלות על דעתי. היא מסתכלת לתוך תא גזים עם בלבול מוחלט על הפנים. זה מקום שמוציא דברים שונים מכולם, אבל התדהמה הטהורה שהיא הצליחה לשדר מול הדבר הזה, כאילו היא שואלת: 'איך דבר כזה יכול להתקיים?'. זה הדהים אותי", הוא מוסיף.
נושא מהותי נוסף שהסרט מתמקד בו הוא הדרכים השונות של אנשים להתמודד עם מה שקורה בנפשם - כאב וקושי שמתבטאים באופן מוחצן או מופנם. "דיוויד מתמודד עם הפרעת טורדנות כפייתית ועם חרדה, כמוני במציאות", אומר אייזנברג. "הוא מדבר על טיפול תרופתי ועל ג'וגינג כדרכים להישאר בשליטה על הבריאות הנפשית שלו, אבל מה שהוא באמת אומר זה שהכאב שלו לא מיוחד מספיק כדי שיגיע לו להיות עול על אחרים. בנג'י חי את האבל והכאב שלו כל הזמן, וכשהוא בוכה מול הקבוצה כולם צריכים להתמודד עם הקושי שהוא חווה בעצמם".
"זה מתחבר גם לשאלה לא פתורה בשבילי, על המקום של הכאב האישי ושל קשיים רגשיים ונפשיים מול הקושי שדורות קודמים במשפחה שלי חוו, שכמובן היה הרבה יותר גרוע, אובייקטיבית", הוא מוסיף. "האם בכלל יש לו מקום? או שזה משהו שאני צריך לסבול בשקט וזהו, כאמריקני פריווילג? אין לי איזו פרשנות לזה או מסר גדול שאני מנסה לקדם, אני פשוט מציג את הדברים שאני רואה בעולם או את התחושות שלי. זה סרט שהוא הרבה יותר סשן תרפי עבורו משהוא עיסוק אקדמי ביהודים מהדור השלישי לשואה".
"זה מוזר להגיד את זה בגיל 40, אבל אני מרגיש שלעשות את הסרט שינה לי את החיים", הוא מסכם. "הוא הפך אותי למבוגר סוף סוף. כשחקן אתה תמיד נתון לחסדיו של מישהו אחר, אתה תלוי בזה שמישהו יבחר בך, וזה יכול גם להיות משפיל. בעבודה על הסרט הזה הרגשתי בפעם הראשונה ממש בשליטה על הצד המקצועי בחיי, ועל הדרך זכיתי לעסוק בהיסטוריה המשפחתית שלי".