החלמה ומסכות: קראו פרק ראשון מתוך "היררכיה של כאב"

שירה

את ההחלטה לעזוב אותו קיבלתי בפעם הראשונה לפני שלוש שנים בדיוק, כשסתיו שפיר קראה לצדק חברתי. הבעיה היא שהרבה דברים יכולים להשתנות אחרי שמחליטים משהו. החלטה היא חמקמקה, נכונה רק לרגע שבו התקבלה. כמו צורה של ענן — אם הרשית לעצמך למצמץ, השוליים שלו כבר נוזלים לצורה אחרת או מתאיידים כאילו לא היו מעולם. והחלטה בסדר גודל שאני קיבלתי צריכה להתבצע מיד כשרואים את התמונה המדויקת, כי זה קשה כל כך, לפעמים הכול מיטשטש והגבולות לא ברורים. ולפני שלוש שנים ראיתי הכול בבירור, בלי ערפל.
ובאותו הבוקר, לשתינו נמאס, לסתיו שפיר ולי.
ג'וני אמר שלא נוכל לעשות רילוקיישן כי הוא לא יכול לעזוב את נטלי. באותו הרגע לא חשבתי על זה שמה שקרה לאחותו — בגללי קרה, כי אם לא הייתי מבקשת מג'וני להתעכב הוא לא היה מאחר לפגוש את נטלי, ואם הוא לא היה מאחר אליה היא לא הייתה יושבת להמתין לו בתחנת האוטובוס בדיוק כשקו חמש התפוצץ בה. זו אשמה שאני נושאת בשקט ובהשלמה, ולרוב אני לא מתעסקת איתה, כי אני משתדלת להניח לדברים שאני לא יכולה לשנות.
ואם לא עושים רילוקיישן אז זה אומר שני דברים — שנישאר בדירת השניים וחצי חדרים שלנו במעונות בשיכון 'עמק האלה', למרות הצפיפות ואפילו שגלי כבר היתה בת שלוש וסיכמנו שנעבור לשנתיים לניו יורק, ששם הייתי אמורה לנהל את אגודת הידידים של בית החולים. וזה גם אומר שאני והמחשבות שלי לא נזוז לשום מקום, וזה לא טוב.
לבשתי שמלה קצרה, היה יום חם ולח במיוחד. חיכיתי שג'וני יעלה הביתה לפני שאצא לחתום על ההסכם של התפקיד החדש והתנאים הנלווים לו. כבר כששמעתי אותו עולה במדרגות הכנתי לו קפה שחור רותח על אף החום הנורא, כמו שהוא אוהב. הוא נכנס הביתה, שטף ידיו ונישק אותי בלחי בלי להסתכל לי בעיניים. הוא התיישב בכבדות ופתח את העיתון. הגרוגרת שלו עלתה וירדה בגרונו, אבל הוא לא אמר כלום.

הוא לחלח אצבעו בלשונו והעביר ברשרוש דף ועוד דף. בשני הדפים הראשונים שרשרשו עוד הייתי אופטימית, אבל לפי הקצב הקבוע שהוא המשיך לעלעל, ידעתי שהוא רוצה לומר לי משהו שאני לא אוהב לשמוע והוא דוחה את זה כי קשה לו.
התיישבתי בכיסא לידו. "ג'וני?"
"חשבתי על זה," עיניו נותרו ממוקדות בעיתון. בהיתי בכותרת הראשית — אותיות אדומות זעקו את מחאת יוקר המחיה של 2011 ובישרו שהעם דורש צדק חברתי. באינסטינקט חיפשתי את כותרת המשנה, ידעתי שהכותרת הבולטת היא רק מה שהציבור רוצה לשמוע, לאו דווקא מה שנכון.
"חשבת על מה?"
"שירה, אני לא רוצה לעזוב. לא עכשיו," הוא הרפה יד אחת מהעיתון כדי לאחוז בספל הקפה, חושף את כותרת המשנה שציטטה את סתיו שפיר שאמרה שהתפכחנו מהאשליה שהממשלה הזו תעשה משהו. היא לא תעשה כלום ואין ברירה אלא לצאת לרחובות.
"אתה לא היית אמור לחשוב על זה שוב. כבר החלטנו," הנחתי על השולחן חזק מדי את הספל שלי, וטיפות חלביות של קפה פושר ניתזו על העיתון. "אנחנו עוברים בקיץ, בחופש הגדול. דיברנו על זה כל כך הרבה. ג'וני, כבר מצאנו בית ספר מתאים ליהלי וגן לגלי."
"אני יודע שסיכמנו שנעבור. את כל כך רצית, ואני משתדל לרצות את מה שאת רוצה," ג'וני הביט בי בדריכות ואמר שהוא מצטער ושהוא אוהב אותי, אבל הוא לא מסוגל. הוא לא ישאיר את נטלי לבד בארץ. שהוא באמת חשב שזה יעבוד, אבל הוא מבין כעת שהוא השלה את עצמו ושהיא לא תעמוד בזה. גם ככה אמא שלהם בלונדון, אז מה אנחנו נתרחק ממנה גם.
"אבל גם על זה דיברנו," אילצתי את עצמי לדבר בסבלנות. "היא תבוא לבקר, יהיה לנו חדר אורחים, במיוחד בשבילה. מה קרה, ג'וני, היא אמרה לך משהו?"
"היא לא אמרה כלום. אני דואג לה. זה הכול."
"היא כבר בת שלושים ושבע. כמוני," הזכרתי לו. הוא פתח את פיו וסגר אותו, בלי לומר לי את מה שהתכוון. שאין מה להשוות, היא סוחבת פוסט־טראומה, ואני לא סוחבת דבר, לא פוסט ולא טראומה.
"נטלי תסתדר," אמרתי. "אולי דווקא משום שהיא תהיה לבד. אתה ממעיט מהחוסן שלה."
הוא גלגל עיניו. "איזה חוסן, שירה. על איזה חוסן את מדברת."

אז עוד לא הבנתי למה הוא רוצה להישאר, למה הוא התעקש שטוב לנו בשיכון. הוא אמר שזה גם כי אני עובדת בבניין ההנהלה, במרחק הליכה של רבע שעה מהבניין שלנו, והמרפאה שלו היא במרחק הליכה של עשרים דקות בלבד. בבקרים הוא מקפיץ את יהלי לבית הספר, נסיעה של חמש דקות מבית החולים, וגלי ממילא בגן המיועד לילדי הסגל ואני לוקחת אותה בדרך. הוא מדד הכול בדקות ובמרחק, אז הוא לא מצא היגיון בכך שזוג שעובד במקום עבודה שמאפשר לו להתגורר בו, יעזוב. אבל אני לא רוצה את מה שנוח או הגיוני.
הייתי צריכה לנסח במדויק את מה שאומר. להישמע נחושה בלי להיות גלויה מדי. לא להסגיר את העובדה שאם אהיה עסוקה בלעבור למקום חדש, אז אולי, רק אולי, זה יסיח את דעתי מהאפשרות האחרת שמקננת בי כבר שנה. ובלי לומר שאני צריכה לצאת מהמרחב הזה, שאף על פי שהוא בית החולים הגדול בישראל, הוא צר מלהכיל את שנינו.
בסוף רק גמגמתי שכבר סגרנו הכול, ואני עוד שעה כבר חותמת על ההסכם, ומה אני אמורה להגיד לאיתן, שהוא מנכ"ל בית החולים ובמקרה גם הבוס הישיר שלי, שהפך עולמות כדי שאקבל את המינוי, אפילו שהמשמעות של זה היתה ששנתיים לא אדברר אותו ואת בית החולים. הייתי לא רהוטה, ולהיות לא רהוטה מכאיב לי בגוף, והכאב טיפס במעלה הגרון עד שהתפצל לרקות בראש.
"אני אתייעץ עם נטלי ונבדוק מה המשמעות של אי־חתימה על ההסכם בשלב הזה," אמר.
"כבר סיפרת לנטלי? דיברת על זה עם אחותך לפני שדיברת על זה איתי? ואל תגיד לי שזה כי היא עורכת דין."
"מה פתאום. עוד לא אמרתי לה כלום," התגונן. "בסך הכול רציתי שלא תדאגי מהאפשרות שהייעוץ המשפטי של בית החולים יתבע אותך על הפרת הסכם או משהו כזה."
לא דאגתי בכלל. הרי עוד לא חתמתי על כלום, ובכל מקרה איש לא היה מעז להתעסק איתי כי אני מקורבת לאיתן, ועם המנכ"ל איש לא מתעסק, אבל לא אמרתי לו שזה תרחיש לא סביר בעליל, כי באותו הרגע חשבתי שזו אני שהפרו איתה את ההסכם, ומי לעזאזל יפצה אותי.
ג'וני הלך להתקלח ואני נותרתי במטבח הקטן שלנו, וממנו השקפתי אל שאר הדירה. היא לא נשאה בחובה שום הבטחה לשינוי בשבילי. להפך, הכרתי כל פינה שבה החלטתי מחדש שעכשיו זו אינה העת לעזוב אותו. שמתישהו יהיה איזה אחרי, אפשרי וריאלי יותר. אחרי שגלי ויהלי יגדלו קצת. אחרי שגלי תיכנס לגן. אחרי.
עיניי נחו על העיתון המוכתם. סתיו שפיר, ג'ינג'ית כמוני ומתולתלת כמוני, הביטה בי נחושה. היא התעקשה שהקמת ועדת טרכטנברג נועדה למרוח את הזמן, כמו ועדות רבות לפניה.
ידעתי שאני צריכה ללכת מכאן, לחתום על ההסכם החדש, כי אומנם זה יהיה קשוח מאוד, אבל רילוקיישן אני יכולה לעשות גם לבד עם שני ילדים קטנים. אולי זו הזדמנות בשבילי לעזוב אותו.
קמתי לאט כי המחשבות עברו לי מהר בראש. ללכת מפה עכשיו, לחתום על ההסכם ולהודיע לג'וני שאני נפרדת ממנו.
ידעתי שאני צריכה לאחוז ברגע המדויק הזה ולא לשחרר כדי שלא יאבד, לא למצמץ. יצאתי במהירות לחדר המדרגות תוך כדי שאני מקלידה את מספר הטלפון של היועצת המשפטית של בית החולים, לעדכן אותה שאני מאחרת מעט. אבל כן מצמצתי, בגלל תהילה.

"היררכיה של כאב" / שרון שפיר. 232 עמודים. הוצאת שתיים.