בסולם שבין 1 לבין "תלינו בכניסה לבית ציור שמן של המשפחה בגודל שלוש על שלוש שצייר אמן שהזמנו מחו"ל", פרק המחווה לבוגרי "כוכב נולד הבא" (איחוד של שמות התוכנית מאז ועד היום, אין צורך בקרדיט) הצליח לשבור שיאים חדשים של נרקיסיזם. ציניות בצד (אבל רק לרגע), כמות הזמרות והזמרים המצליחים שיצאו מהתוכנית במהלך שני העשורים האחרונים בהחלט מזכה את טדי הפקות באפשרות להרים לעצמם. רשימת בוגרי התוכנית שהמתמודדים ביצעו ויבצעו קאברים לשיריהם נראתה על הנייר כאילו הורכבה בעיקר מתוך אילוצי ימי צילום (איפה עידן עמדי?), אבל על סמך חמשת הנאמברים ששודרו אתמול, זה לא באמת הפריע. להיפך - זה הוליד, לצד ביצועים טובים, גם לא מעט רגעים משעשעים. וב"משעשעים" אני כמובן מתכוון ל"באנו לשחק לשירי מימון על העצבים".
למרות שיש לנו רקע דומה - התבגרות בקריות בשנות השמונים, מימונה פעם בשנה, ושנינו היינו שמחים להיות גבוהים יותר - שירי מימון היא עדיין אחת האניגמות הגדולות ביותר בעיניי בפופ הישראלי. מצד אחד, ווקאלז שאין להם כמעט תחרות בארץ ואולי אפילו בחו"ל, יכולת הופעה מטורפת שמראה שהיא לקחה את כל מה שאפשר מהכוכבות הבינלאומיות ששמעה בילדותה, ולא מעט הומור עצמי. מצד שני, תמיד נדמה שלמרות כל הישגיה המרשימים, יש בה עדיין משהו שלא התגבר על ההפסד ההוא לנינט על החוף לפני יותר מדי שנים. איך אופי של דיווה גדולה מהחיים מתיישב עם אישיוז של נערה חסרת ביטחון? יש דברים נסתרים, כמו שאומרים.
ואולי הבעיה היא אחרת: כשצוחקים על משהו יותר מדי פעמים - ומי אם לא אסי עזר יודע לחזור על שטיק עד שגם הצופים בבתי הדיור המוגן יגידו "מספיק ודי" - מתגנבת התחושה שיש בו משהו מן האמת. אתמול, בזמן שהשופטים העמידו פנים שהם מנסים לנחש מי מבין בוגרי התוכנית יגיע לאולפן, המשחק סביב מעמדה של שירי כאחת הבוגרות המצליחות של הפורמט נראה כאילו הוא מתחיל להשפיע עליה. אולי כפיצוי על הטיזינג הבלתי נגמר, היא קיבלה את הזכות לראיין את מרבית המתמודדים בקטעים שקדמו לביצועים - או שאסי ורותם פשוט היו ביום סידורים.
ג'קו אייזנברג, זוכה העונה הרביעית ונער הפוסטר של "לראיונות עדיף להגיע בליווי יחצ"ן" (מוזמנים לחפש את ריאיון סוף השבוע שחיסל לו את הקריירה עוד לפני שהתחילה), הגיע לאולפן כדי לקבל מעט מהקרדיט שמגיע לו. הביצוע של יובל גולד ל"קשה לי לא להתרגש" היה נהדר - רוק ישראלי כפי שהוא נשמע באוזני בחור שגדל כאן בשנות האלפיים. זה היה כבוד ראוי לשיר הבאמת טוב הזה, שכבר קצת נשכח. עם זאת, היה קשה להתעלם מהשאלה חסרת הרגישות של שירי, ששאלה את ג'קו "ומה קרה איתך בשמונה עשרה השנים שחלפו?", כאילו היא לא מודעת לקשיים שהאיש עבר.
הביצוע של מורן אהרוני ל"הוריקן" של מארינה הזכיר למי ששכח באיזו מבצעת מחוננת מדובר. לא רק שהוא לא נופל מהשיר בעל אותו השם של עדן גולן, הוא אף מתעלה עליו. יחד עם זאת, הוא הוכיח בפעם המי יודע כמה שלצד העובדה שהיא ווקאליסטית יוצאת דופן, היכולת של אהרוני להפסיד בתחרות כריזמה לבובה סגולה וחסרת הבעות היא עניין בעייתי, במיוחד בתחרות כמו האירוויזיון.
הערב נבנה כולו סביב המתח של המפגש המחודש בין שירי ונינט. השתיים כבר חלקו מקום בשולחן השופטים, אך גם אז ניכר שהן כנראה לא יושבות לשתות יחד צ'אי בהפסקות. האם מדובר בחוסר כימיה אמיתי, או שאולי אנחנו, בתקשורת, גרמנו ליריבות הזאת בין שתי נשים כה מוכשרות? לעולם לא נדע. ניתן רק לומר שגם אתמול, יצא שממש במקרה, כשנינט הגיעה לדבר עם יובל רפאל לפני הביצוע שלה ל"היא יודעת", שירי לא הייתה בחדר הראיונות, ואת מקומה תפסו אסי ורותם. חובבי הפופ אוהבים לעקוץ את נינט על הבחירה לקחת את הקריירה למחוזות מוזיקליים פחות נגישים, אך אתמול קיבלנו תזכורת נוספת לכמה שירים מעולים היא הוציאה בעשרים השנים האחרונות.
בנוסף, ולמרות שבדרך כלל אני נוטה להסכים עם הביקורות המקצועיות של אמדורסקי, הביצוע של יובל אמש היה הפעם הראשונה בה השתכנעתי שמדובר בכישרון גדול. אם כך היא מבצעת את "היא יודעת" אחרי שעד לפני מספר חודשים היא הכירה במות רק מצד הקהל, ייתכן מאוד שהיא הזמרת שצריכה לייצג אותנו בתחרות.
בקטנה
למרות שלא הצליח בהקשר של התחרות, הביצוע של אודי ל"שלג בשרב" היפהפה של שירי היה אחד הרגעים המוצלחים שהיו בתוכנית העונה. מעבר לאומץ שנדרש כדי להציג סיפור אהבה בין שני גברים באקלים הפוליטי השמרני הנוכחי, הקול שלו שנשמע כמו מאש-אפ בין אביב גפן לשחר טבוך - חיבור שנשמע כמו ניסוי של בינה מלאכותית - הופך אותו לאחד המתמודדים המסקרנים שיצאו מהתוכנית העונה.