חשבתי שסיכמתי את סוגיית נירמול הטרגדיות בעונה הזו של "הכוכב" בתוכנית ששודרה לאחר פרסום אות החיים קורע הלב של לירי אלבג - אז חשבתי. חלפו דקות ספורות בלבד מאז ה"הותר לפרסום" אמש, בסוף "חדשות השבת", שבו נודע לנו על נפילתם של ארבעה לוחמי צה"ל בבית חאנון, שהצטרפו לעוד 396 לוחמים ולוחמות שנהרגו מאז שצה"ל נכנס לרצועת עזה, ועד שהתחילה עוד תוכנית שבה נבחר את הנציג/ה/ים שלנו לאירוויזיון. הלא-נורמלי שלנו הפך כל כך נורמלי, שהתוכנית אמש אפילו לא נפתחה בשקופית, כוכבית או הקלטה של אסי ורותם מדברים על המצב - פשוט המשכנו הלאה.
אולי עוד היה אפשר להעמיד פנים שהדחקנו, לולא הביצוע הראשון של הערב, כהמשך לספיישל בוגרי "הכוכב הנולד הבא", היה של מלכה שביצע את "אמצע הלילה בכפר" של הראל מויאל - שיר שנכתב על ידי לוחם, בוצע על ידי לוחם, ושאפילו הביא איתו חברים מהיחידה, במדים ועם טשטוש פנים, כדי להיות בקהל. לא הרגשתי ככה מאז המסך המפוצל לפני יותר מעשרים שנה - אז טלעד שידרה במקביל את הפיגוע הרצחני בשכונת בית ישראל בירושלים ואת הסנסציה של מכבי קריית גת נגד מכבי חיפה. שילוב של הלם וחוסר נוחות. האכזבה היא לא מתוכנית ריאליטי שלא פותרת את המצב, אלא מאיתנו - שפשוט הפכנו לקהי חושים.
זה היה רק עניין של זמן עד שוואלרי חמאתי תעמוד להדחה. במסע של כל פייבוריט/ית בתוכנית ריאליטי חייב להיות הרגע שבו כולנו מרגישים שאולי "פג הקסם", כדי שהקתרזיס בסוף ירגיש משמעותי יותר. אבל האמת צריכה להיאמר - הביצוע שלה אתמול ל"בדידות", שהראל סקעת ביצע בעונה השנייה (שכולנו קוראים לו בכלל "שלכת" והוא בעצם עיברות לשאנסון המופלא "Je suis malade"), היה נפלא. היא אולי לא הגיעה לשיאים של "יוניקורן", אבל הוכיחה שבכל הקשור להגשה קולית, נוכחות על במה ובגרות של מבצעת, היא נמצאת בליגה משל עצמה. האדומים שקיבלה מעדן ואיתי נראו כמעט דווקניים, אבל הגדיל לעשות האחרון כשהסביר לה שניכר שהיא לא מבינה על מה היא שרה ואפילו הדגים לה איך - לדעתו - היא הייתה צריכה לבצע את השיר. זה היה רגע של יהירות כל כך גדולה, כי מבלי לגרוע מההצלחה הענקית של לוי, ואלרי חמאתי זמרת טובה ממנו בעשרות מונים.
מה שהחזיר אותי לאחת הבעיות הגדולות של "הכוכב הבא לאירוויזיון" - מאז שהתוכנית הפכה לכרטיס הכניסה הבלעדי למי שחולמים לייצג את ישראל בתחרות, והחלה להביא שמות מוכרים וגדולים לצד פרצופים חדשים ורעננים, ובמקביל לכך שבניסיון למשוך את הקהל הצעיר שולחן השופטים מתמלא בזמרים מצליחים עם קריירות קצרות למדי - מתקבלת לא פעם התחושה שלא ברור איזה מהצדדים צריך לבקר את מי. אני לא אומר את זה רק בגלל שבמהלך התוכנית חזרו שוב ושוב על העובדה שאיתי לוי בעצמו לא עבר אודישנים כמתמודד. לא חסרות דוגמאות לזמרים פנטסטיים שלא התקבלו לריאליטי, אבל ניכר שחלק מהשופטים לא מחזיקים ביתרון בימתי משמעותי על פני המתמודדים. נשאלת השאלה: מה הם יכולים לתרום להם.
וזה מחזיר לסוגיה נוספת שבולטת בעונת "פוסט האסון הגדול בתולדותינו" - החזרה להתמקדות בסיפור של כל מתמודד על פני היכולות המקצועיות. רוב המתמודדים שהגיעו לשלב הזה הם טובים, חלקם אפילו טובים מאוד (ואלרי חמאתי, דניאל וייס, מורן ורד, יובל רפאל). מה שנראה שמשאיר את השופטים והצופים עם בחירה באיזה סיפור אנושי הם ירצו לבחור שייצג אותנו באירוויזיון, במקום להתמקד ביכולות המקצועיות נטו. אתמול זה בלט, למשל, כאשר עמית שדה ביצעה גרסה באנגלית ל"חלק ממך" של שירי. לטעמי, זה היה הביצוע הבינוני של הערב, אבל הוא זכה למחמאות מקיר לקיר שהרגישו קשורות יותר למסע שהיא עוברת בתוכנית, ופחות למה שהיה על הבמה. לעומתה, נתי ליויאן - מתמודד שחלף מתחת לרדאר שלי במהלך העונה - נתן ביצוע נהדר ל"לילות וקללות" של עומר אדם ומצא את עצמו בבית. זו לא טרגדיה בשום צורה, כי לא מדובר בשניים שהיו מועמדים להגיע לגמר. אבל זה עוד תזכורת לכך שבריאליטי הסיפור תמיד יהיה חזק יותר מהמקצועיות.
הביצוע של דניאל וייס ל"רק שלא תיפול הרוח" של נינט (כבר אמרתי שיש לה אינסוף שירים יפים?) היה כנראה הביצוע הכי מרגש על במת התוכנית העונה. הקול שלו, שהזכיר לי דווקא את בועז מעודה (זוכרים?), ביחד עם הרגליים היחפות והמילים הכנות האלה ששזורות היטב בטרגדיה האישית שלו, גרמו לי לבכות כמעט כמו קרן פלס (רק שבניגוד אליה, אני לא בוכה בכל תוכנית). עם זאת, כשהגמר כבר ממש מעבר לפינה, נראה שווייס מיועד לקריירה גדולה בישראל, ופחות מתאים לתחרות כמו האירוויזיון.