"סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

נדיר למצוא על מסכי הקולנוע המסחריים שלנו סרטים תיעודיים בהפצה רחבה, בטח כאלה שהעשייה הקולנועית שלהם די סטנדרטית ובכיף אפשר גם היה לפגוש אותם בסטרימינג. לכן, קצת מפתיע לגלות כי בין שלל הסרטים שעולים אצלנו לאולמות היום לרגל יום הקולנוע, נמצא גם "סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב". אולי הסיבה לכך היא ש"סופרמן" בכיכובו של ריב היה להיט עצום ברחבי העולם ובישראל במיוחד - משה אדרי בנה עליו את הקריירה, כפי שסיפר באחד מאלף הראיונות שנתן בנושא. אף אחד מן הסרטים שצפויים לקבל השנה מועמדות לאוסקר בקטגוריית הדוקו לא זכו להפצה מסחרית בישראל (חלק כי עלו ישירות בנטפליקס או בדיסני פלוס), אבל במקרה הזה, המפיצים חשבו שיש פה פוטנציאל מסחרי. היום נדע אם צדקו.

למרות הטון הציני בפסקת הפתיחה, אנחנו ממליצים לצפות במסמך התיעודי הזה, בטח אם זה תמורת עשרה שקלים בלבד. את הסרט ביימו איאן בונהוט ופיטר אטדגי, שכבר יצרו יחדיו דוקו על מעצב האופנה אלכסנדר מקווין, והם מיומנים ביצירה דוקומנטרית על איקונים שמתו באופן טרגי. ב"סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב" הם מתמקדים בטרגדיה הפואטית שפקדה את הכוכב: כזכור, מי שגילם את איש הפלדה נותר משותק ברוב גופו בגלל תאונה בזמן רכיבה על סוס, ובסופו של דבר מת בטרם עת בשל סיבוכים כתוצאה מן השיתוק.

הסרט מתאר כיצד ריב התמודד עם השיתוק, והפך לאקטיביסט שקידם את המחקר על פגיעות עמוד שדרה, וגם כקולנוען שהתאים את עצמו למציאות החדשה: בין השאר, הוא הופיע בעיבוד מחודש ל"חלון אחורי" של היצ'קוק, בו הגיבור נמצא כמוהו על כיסא גלגלים; וביים סרט על ברוק אליסון, שהיתה במצב דומה לשלו ובכל זאת הצליחה להתקבל להארוורד, ולמרבה הצער מתה בעצמה לפני כשנה.

נוסף לכך, הדוקו עוסק גם בראשית הקריירה של השחקן ובאחורי הקלעים של "סופרמן"', מן הסרטים המשפיעים בתולדות הקולנוע המסחרי העכשווי שתמיד מרתק לשמוע עליו. ההמשכונים, כפי שמתואר כאן, היו מוצלחים פחות, בעיקר "סופרמן 4" הקטסטרופלי אותו הפיקו גולן וגלובוס - למרבה המזל, השמות שלהם לא מוזכרים פה.

הסרט עוסק גם באסונות נוספים שהתרחשו במשפחתו ובסביבתו הקרובה של הכוכב - חברו הטוב ביותר היה רובין וויליאמס, שהתאבד לפני כעשור. גלן קלוז מתראיינת פה ואומרת שאילולא מותו של ריב, ייתכן מאוד שוויליאמס היה היום בחיים. הצפייה אמנם מדכדכת, אבל גם מעוררת השראה ומתאימה במיוחד לימים האלה, כי היא מזכירה לנו שאסור לקחת שום דבר כמובן מאליו - כל שנייה שבה אנחנו הולכים ונושמים היא מתנה משמים. הוא גם מראה כיצד אנשים יכולים להיוולד מחדש, לפחות עד שלב מסוים, ואיך משפחות מתמודדות עם יגון קשה מנשוא.

אין פה הרבה - רק קטעי ארכיון וראיונות עם מי שהכירו את ריב, בעיקר בני משפחתו. אלה מדברים בפתיחות, שהיא הנכס העיקרי של הסרט. מצד אחר, שיתוף הפעולה עם משפחת המנוח חייב מן הסתם את הדוקו הזה לגישה מסוימת. אין בו מילת ביקורת על מושא התיעוד, והתוצאה לפעמים גובלת בפולחן אישיות. אם מקבלים את זה, נהנים מיצירה תיעודית מאירת עיניים ונוגעת ללב. כפי שכתב מישהו בלטרבוקס, "סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב" מרגש יותר מרוב סרטי גיבורי-העל של השנים האחרונות.

מדורי חדשות החוץ בישראל מתמקדים בדרך כלל בשמחה לאיד. השבוע הם שמחו לאידם של הצרפתים, בעקבות הסיפור הבא: תיאטרון פריזאי רדיקלי הזמין מאות מהגרים אפריקאים לערב אחד, אבל הם מסרבים להתפנות כבר זמן מה, מה שהביא אותו לפשיטת רגל. חה חה חה, צחקו פה כולם, הפרוגרסיביים הללו ילמדו עכשיו את הלקח! אין ספק שאנחנו בישראל יודעים טוב מכולם ויכולים ללמד את העולם איך להימנע מהסגות גבול.

מי שמוכן למבט עם קצת יותר חמלה, מוזמן לצפות ב"הסיפור של סולימאן", אחד הסרטים הצרפתיים המדוברים והמוערכים של השנה, שעולה בסוף השבוע לאולמות הקולנוע בישראל, כתשעה חודשים אחרי שהיה אחד השמות הבולטים של פסטיבל קאן. כל הכבוד לדניאל מלמד, המפיץ המסור של הדרמה הזו, שבחר להעלות אותה כאן לאקרנים למרות שמן הסתם היא לא תשחזר את ההישגים הקופתיים של "מרשעת", וגם לא של "הצמה".

את הסרט כתב וביים בוריס לוז'קין, צרפתי לבן מרקע פריבילגי, ומככב בו אבו סנגארה, שחקן לא מקצועי ובעצמו מהגר מגיניאה. הוא מגלם כאן את האיש שבשמו נקראת הדרמה הזו, מבקש מקלט שמנסה להתפרנס כשליח אובר, ומתכונן לריאיון שיכריע אם יוכל להישאר על אדמת צרפת או שיגורש.

לוז'קין מקבל כמה החלטות מעניינות. למשל, הסרט לא מצייר את סולימאן כקדוש מוחלט. הוא היגר לצרפת מסיבות כלכליות אבל כדי להציג קייס משכנע, מתחזה לפליט פוליטי, ואנחנו חוזים בו מתאמן על השקר שלו ומשייף אותו. כמעט אף אחד פה לא שה תמים, אבל גם כמעט ואין רעים מוחלטים. אפילו בנציגי הרשויות, אותם קולנוע מסוג זה מתאר בדרך כלל כערלי לב, אנחנו מוצאים טיפה של חמלה.

גם המבנה מעניין: הסרט בנוי מסצינות קצרות, פיסות חיים קטנות, אבל במרכזו עומדת סצינה שנמשכת כמעט רבע שעה, והמתח בה מורט עצבים.

בניגוד לרוב "סרטי האיכות" האחרים שיש כרגע באולמות, "הסיפור של סולימאן" נמשך פחות משעה וחצי, והוא סוחף ומותח לאורך רוב הדרך. אבו סנגארה מצליח לעורר הזדהות עם הדמות שלו, בתצוגת משחק שעושה בית ספר לשחקנים מנוסים בהרבה ממנו.

ובכל זאת, עולה השאלה - האם הסרט לא מנצל מצד אחד את מצוקתו של גיבורו, ומצד אחר את תחושת האשמה של הקהל הבורגני, שהוא בדרך כלל מי שצופה בסרטים כאלה? הרי כפי שאמרו פעם - קולנוע אינדי הוא סרטים שעשירים עושים על עניים כדי שעשירים יצפו בהם.

הסרט מתמקד בתלאותיו של סולימאן כשליח אובר, וכך אנו צופים בו סופג רצף של השפלות: נהג שנכנס בו, לקוחה שמסרבת לקבל את המשלוח וכיוצא בכך. הוא תמיד מקבל בהכנעה את ההשפלות, ואף פעם לא עומד על שלו ולא מאיים על אף אחד, בטח לא על הסטטוס-קו ובטח לא על הקהל, שמן הסתם מרחם עליו, מצקצק בלשונו, ואומר לעצמו משפטים כמו "איזה מסכן...איזה סרט חזק...אוי איזה מסכן...איך אנחנו נותנים לזה לקרות" בזמן שהוא כבר חושב על המשלוח הבא שיזמין באובר (או בוולט, במקרה הישראלי). למרות איכויותיו, אפשר לומר כי "הסיפור של סולימאן" חוטא במבט מתנשא ומניפוליטיבי, ולא באמת מעצים את גיבורו ומאתגר את הקהל. איפה הוא ואיפה "אנורה", שלקח חומרים דומים ועשה בדיוק ההיפך.

לא בטוח אם "הסיפור של סולימאן" הוא חלק מן הפתרון או חלק מן הבעיה, אבל אם אפילו צופה אחד יגלה קצת יותר חמלה בזכותו בפעם הבאה שהוא נותן טיפ לשליח או בפעם הבאה שהוא קורא משהו על המהגרים בצרפת, זו כבר התקדמות. ובקיצור, נמליץ על הסרט, גם עם קורטוב של מלח, ושוב נודה למפיץ שלו על כך שאיפשר לנו להרהר בכל השאלות האלה ולהיחשף לכישרון של אבו סנגרה. ויש גם חדשות טובות לגביו: השבוע, אחרי המתנה ארוכה, הוא סוף כל סוף קיבל אישור עבודה ויוכל להישאר על אדמת צרפת באופן חוקי. הוא מוסכניק בהכשרתו ומתכוון להמשיך לעבוד במקצוע, אבל לאור יכולותיו, לא אתפלא אם בכל זאת יום אחד נראה אותו משחק בסרט נוסף.

זה לא חדש שהקולנוע אוהב לעסוק בשואה. מה שחדש הוא שבשנים האחרונות אנחנו עדים לטרנד טרי, שרלוונטי גם לקולנוע הישראלי וגם לזה האמריקאי: סרטים העוסקים בדור שני או שלישי הנוסעים למזרח אירופה בעקבות הסיפור המשפחתי שלהם. ראינו את זה ב"בטיול שורשים", "חדר משלו" ו"המשלחת", ועכשיו זה קורה בלא פחות משלושה סרטים שמציגים בו זמנית על המסך הגדול שלנו: "הנכס" של דנה מודן; "הטבעת" של אדיר מילר ו"כאב אמיתי" של ג'סי אייזנברג, היוקרתי והמדובר שבחבורה, שרק השבוע זיכה את קירן קאלקין בפרס גלובוס הזהב ובשבוע הבא צפוי לקבל שלל מועמדויות לאוסקר. בינתיים, הוא עלה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע.

קאלקין מככב בסרט בצד ג'סי אייזנברג, שגם כתב וביים - זה סרטו העלילתי הארוך השני כתסריטאי ובמאי אחרי "כשתסיים להציל את העולם" המצוין גם כן. הם מגלמים שני בני דודים, שסבתם המשותפת, האהובה ושורדת השואה הלכה לעולמה והשאירה להם כסף ובקשה - להשתמש בו כדי לנסוע לפולין, ולבקר במחנות ובעיירת הולדתה. המשלחת כוללת גם זוג ניו יורקי יהודי וקלישאתי; אישה יהודייה הנוסעת בגפה, בגילומה של ג'ניפר גריי, מי שפרצה בזמנו בסרט היהודי האולטימטיבי "ריקוד מושחת" ואביה ג'ואל כיכב ב"קברט" על עליית הנאצים; בחור שחור שחמק מרצח העם ברואנדה, היגר לקנדה ושם התגייר; וגם לא יהודי אחד - מדריך הטיולים, שכמו נוצרים רבים בימינו כרך את גורלו בזה של העם היהודי ומקדיש את חייו להיסטוריה שלהם, אבל עם הזמן יבין שהוא עושה בשכלתנות יתר, ולא עם מספיק רגש.

בני הדודים חולקים את שם המשפחה קפלן, אבל מעבר לכך הם הפכים מוחלטים. דיוויד, בגילומו של אייזנברג, מיושב בדעתו. יש לו עבודה של גדולים ומשפחה משלו, והוא גם מתנהג כמו ילד גדול. לעומת זאת, בנג'י בגילומו של קאלקין הוא סטלן לוזר שעדיין לא התבגר, וגם בטיול שואה לא מסוגל להפסיק להשתטות, מה שגורם לקרוב משפחתו לדפוק את הראש בקיר מרוב בושה.

פה טמון אחד הטוויסטים של "כאב אמיתי". הוא משתייך לז'אנר סרטי "אבא עושה בושות", בהן אחת הדמויות יוצאת למסע עם קרוב משפחה שמביך אותה ללא הרף, אלא שבדרך כלל מדובר באבא, כפי שקרה למשל ב"טוני ארדמן". כאן, זה הבן דוד. ההורים של הגיבורים לא נמצאים בתמונה, ועל הסבתא המנוחה הם מדברים כל הזמן אבל היא מן הסתם לא נוכחת, כך שכל הבמה היא של בני-הדודים, ומזמן לא ראינו סרט שעוסק בצורה כל כך מעמיקה בקשר המשפחתי הזה.

"כאב אמיתי" שובר גם את חוקי הז'אנר בדרך נוספת. בדרך כלל, בסרטים כאלה מתגלה איזשהו סוד אפל בעברה של המשפחה. כאן, זה לא קורה. בני הדודים מלכתחילה לא מתחקים בעקבות אוצר כלשהו או אמת כלשהי. אין פה שום מתח מלאכותי, והתסריט לא מסתמך על התערבות חיצונית כדי לשמור על עניין. באף נקודה לא נכנסת איזו הפתעה לא צפויה כדי לטלטל את הספינה. תחת זאת, אייזנברג מסתמך על הדינמיקה בין בני הדודים ושאר חברי המשלחת, שמתפתחת באופן אורגני וראו זה פלא, מצליחה לרתק ולרגש גם בלי שפתאום איזה פולני ירדוף אחריהם עם מעדר ויתברר שסבתא שלהם היתה נזירה והחביאה מטמון מתחת לאדמה.

הסרט נאמן לשמו. בשלב מוקדם מתברר כי בנג'י מתמודד עם אתגרים נפשיים ונטיות אובדניות, ועולה השאלה - מה זה כאב אמיתי? האם מותר להשתמש במושג הזה רק בהקשר של טרגדיות כמו השואה, או שגם למישהו שסתם סובל כי הוא לא מוצא את עצמו מותר להגיד שכואב לו? והאם הוא מפונק רק בגלל שהוא לא מצליח להתגבר על המצוקה הקיומית שלו בשעה שסבתו שרדה זוועה בסדר הגודל של השואה?

"כאב אמיתי" מעלה את השאלה הזו ומשאיר אותה פתוחה, מה שהופך אותו לכואב יותר ולאמיתי יותר. נוסף לכך, הוא נוגע בשלל קושיות נוספות הקשורות בזהות יהודית. רק מילה אחת לא נאמרת בו: ישראל כמובן. קצת מצחיק לעשות סרט שעוסק בסיפורו של העם היהודי בין שנות הארבעים ל-2024 ולא להזכיר אפילו את אחד הדברים הכי משמעותיים שקרו לו, לטוב ולרע, אבל מן הסתם אייזנברג נמנע מזה כדי שלא יבטלו אותו. ככה זה: כמו שלחרדים אסור להסתכל בנשים זרות או לשמוע אותן שרות, ליהודים אמריקאים אסור להגיד את המילה שמתחילה בי' ומסתיימת בל'.

הפחדנות הזו היא אולי הפגם היחיד פה. מפתה להגדיר את "כאב אמיתי" כ"סרט קטן", אבל זה כל כך לא נכון. כראיה לכך, צפיתי בו לראשונה על מסך קטן לפני שנה, אז הוקרן בפסטיבל סאנדנס, בו זכה בפרס התסריט, ולא נפלתי ממנו - אבל כשצפיתי בו השבוע שוב, והפעם על המסך הגדול, הכל השתנה כבר מהשוט הראשון. חובה לראות אותו בקולנוע.

אייזנברג מיטיב לעבוד עם הצלם הפולני הצעיר והמצוין מיכאל דימק, מן הכוכבים העולים בשמי הקולנוע האירופאי. הם יוצרים אינטימיות וקרבה עם הדמויות, אבל מנגד גם משתמשים בצילומי החוץ כדי להמחיש את המשא של המסע.

התסריט רהוט, שנון ומשכנע, ומיטיב לצייר את הדמויות הראשיות והמשניות - התחושה היא שאנחנו מכירים את האנשים הללו ונמצאים יחד איתם. תצוגות המשחק מעולות כולן. מי שמצטיין במיוחד הוא כמובן קאלקין. זהו תפקידו הקולנועי הטוב עד כה של השחקן, שבתחילת דרכו הופיע כילד בסרטי "שכחו אותי בבית" בצד אחיו מקולי, ונכנס לפנתיאון בשנים האחרונות בזכות תפקידו בסדרה "היורשים". הדמות שלו בקלות היתה יכולה להפוך לזעופה, מפונקת ובלתי נסבלת, אבל הודות לתצוגה שלו היא מעוררת סימפטיה ולא עוינות. התחושה היא שאנחנו לא צופים בשחקן מגלם דמות, אלא כיאה לשם הסרט, באדם אמיתי. איזו הופעה פנומנלית.

קאלקין הרוויח ביושר ובצדק את גלובוס הזהב בקטגוריית שחקן המשנה, ונראה שגם יזכה באוסקר. מדהים לחשוב איזה דרך הוא עבר: מלהיות אח של מקולי, שמופיע בתפקיד קטנטן בסרטי "שכחו אותי בבית", משחקן צעיר שהשיא שלו היה היה בפנינת האינדי המצוינת אך הנישתית "איגבי", לאחד משחקני האופי הבוגרים, השלמים, המדוברים והמוערכים בהוליווד. איזה מסע זה בטח היה מבחינתו - ארוך, מתגמל, מרגש ומן הסתם גם מהול בכאב, בדיוק כמו המסע שהדמות בגילומו עוברת בסרט הזה.

"אמיליה פרז" עלה על המסכים שלנו כבר לפני כחודשיים, ואם עוד לא ראיתם אותו, עכשיו יש סיבה טובה להשלים פערים - הסרט היה המנצח הגדול של טקס גלובוס הזהב בתחילת השבוע, עם לא פחות מארבעה פסלונים, יותר מכל סרט אחר. הוא זכה בפרס הסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר (הוא לא קומי בכלל, אבל מוזיקלי מאוד); בפרס הסרט הטוב ביותר בשפה שאינה אנגלית (הוא דובר ספרדית), בפרס שחקנית המשנה (זואי סלדנה) ובפרס השיר המקורי הטוב ביותר. כל אחד מן הפרסים הללו מוצדק בהחלט, ואפילו הגיעו לו פסלונים נוספים. ועכשיו, כל העיניים לאוסקר. בינתיים, הוא עדיין מציג אצלנו באולמות.

ועל מה כל המהומה? הסרט מציג את סיפורו של ברון סמים מקסיקני השוכר עורכת דין צעירה כדי שתעזור לו להשלים את תהליך ההתאמה המגדרי שהוא עובר, ולחיות כפי שתמיד הרגיש שהוא נולד - אישה בשם אמיליה פרז. את כל זה הסרט מתאר באמצעות שירים וריקודים אבל גם ביריות ופיצוצים, מה שהופך אותו לשילוב יוצא דופן בין מיוזיקל, דרמת פשע מחוספסת ודרמה קווירית על זהות ורגשות.

מאחורי הדרמה המקסיקנית הטרנסית עומד דווקא גבר צרפתי סטרייט - ז'אק אודיאר, הבמאי הצרפתי הנפלא שחתום על פנינים כמו "גיבור בזכות עצמו", "לבי החסיר פעימה" ו"דיפאן" זוכה דקל הזהב. הוא מוציא את הגיבורה שלו למסע חובק עולם, שעובר דרך בנגקוק וגם תל אביב, שם היא פוגשת רופא בגילומו של מרק איווניר, ושם היא גם צופה במערכון אייקוני של שאולי ואירנה מ"ארץ נהדרת". לזה דווקא יש אולי הסבר: הבמאי ביקר בארץ לא פעם לאורך השנים, כולל בשלהי העשור הקודם. היו ימים!

גם צוות השחקניות אקלקטי למדי: מצד אחד, את עורכת הדין מגלמת זואי סלדנה, הזכורה בעיקר משני הפרקים שוברי הקופות של "אווטאר" ומסדרת "שומרי הגלקסיה", ואת זוגתה של הגיבורה מגלמת סלינה גומז, שעדיין מזוהה בתור כוכבת נוער. את אמיליה פרז מגלמת קרלה סופיה גסקון, שחקנית ספרדייה אלמונית למדי שהפכה לטרנסית הראשונה הזוכה בפרס המשחק בפסטיבל קאן, ואולי תשחזר את ההישג בעוד מקומות. כך או כך, שלושתן יוצאות מן הכלל. מעבר לעיטורים אינדיבידואליים, מגיע להן פרס האנסמבל.

אודיאר גדל בצלו של אביו, מישל אודיאר, תסריטאי צרפתי אגדי, ובצל מותו של אחיו בתאונת דרכים. הוא אדם קשוח, עם ראיית עולם מחוספסת ומורכבת, ועם זאת יש בו גם סקרנות ואנושיות. הוא תמיד מיטיב להביא לידי ביטוי את החזון הזה, וכך קורה גם הפעם. "אמיליה פרז" הוא סרט על חיים ועל מוות. ובהתאם לכך יש בו אש ויש בו קרח.

"אמיליה פרז" הוא מסוג הסרטים שקורה בהם כל כך הרבה, שבסופם אתה כבר שוכח מה היה בהתחלה. התסריט שלו לא סתם הולך מנקודה א' לנקודה ב' - אין מספיק אותיות באלף־בית כדי לתאר כל מה שקורה בו. נאמר רק כך: זמן מה אחרי שהניתוח הושלם בהצלחה, הגיבורה פונה לעורכת הדין עם בקשה נוספת, ומשם אלוהים גדול. דבר אחד בטוח: הסרט סוחף כל הזמן ולא משעמם לרגע. המשחק פנומנלי, עבודת הבימוי מפעימה, המוזיקה נהדרת, והתלבושות מעדן לעיניים.

כרגיל בימינו, בטח בנוגע לסרט מדובר ובטח בטח כשהוא עוסק בנושאים כאלה, "אמיליה פרז" שנוי במחלוקת. אפשר להבין חלק מהביקורות. בגלל שהוא מחוספס, אפשר לטעון שהוא מכוער. הוא מציג את רוב המקסיקנים כפושעים צמאי דם, ומה שאולי מקומם את שונאיו יותר מכל - בסופו של דבר, הוא לא בהכרח מציג את ההתאמה המגדרית כתהליך עם השלכות חיוביות. אך כאן טמונה המורכבות של הסרט - מורכבות שהקולנוע הצרפתי מסוגל לה, ומבקרי קולנוע בוגרי אוניברסיטאות עילית מניו יורק פשוט לא כשירים להכיל.

היה קל וגם בנאלי מצד הסרט לצאת בהכרזות חד־צדדיות על אישיות ועל נשיות, אך הוא אומר דברים עמוקים הרבה יותר - שאהבה היא בריאה, תרתי משמע, כשם שהיא הכחדה, ולידה מחדש כרוכה גם בהרס. שקט, כפי שאנחנו יודעים היטב, הוא אשליה. מעבר לכל הז'אנרים שמתערבבים בו, "אמיליה פרז" הוא טרגדיה יוונית - טרגדיה גדולה מהחיים, שחובה לראות על המסך הגדול.

המותחן האירוטי הזה עלה לאקרנים ברעש גדול לפני שבוע. לפחות בארצות הברית הוא נהנה מביקורות מעולות וגם מהישגים קופתיים, וכוכבתו ניקול קידמן זכתה עליו בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה. הלוואי שיכולתי להצטרף לחגיגה, אבל אותי הוא בעיקר שיעמם והביך. נראה שגילדת השחקנים חושבת כמוני שהדיבור סביב הסרט מוגזם, כי אמש (רביעי) היא הכריזה על המועמדויות שלה, וקידמן שהיתה פייבוריטית מובהקת נותרה בחוץ. ואכן, לא מגיע לה - היא שחקנית נהדרת אבל זו בטח לא אחת ההופעות הטובות שלה.

את הסרט כתבה וביימה הקולנוענית ההולנדית הלינה ריין, שעשתה את טבילת האש האמריקאית שלה לפני כשנתיים עם "Bodies Bodies Bodies", שלא הופץ בישראל אבל עורר תהודה בארצות הברית. העלילה שלו מתכתבת עם שני תתי-ז'אנרים ספציפיים שפורחים לאחרונה: סרטים על יחסים מיניים בין אישה לגבר צעיר ממנה, כפי שראינו ב"הרעיון שהוא אתה" ו"פרשה משפחתית", שגם בו כיכבה קידמן; וסרטים וסדרות על סקס בעולם התאגידי, כמו למשל "משחק הוגן" ו"התעשייה".

קידמן מגלמת פה מנכ"לית של חברת רובוטיקה, שכמאמר הקלישאה, נראה שיש לה הכל: היא זוכה להצלחה מקצועית מרשימה, עובדת במשרדים מפוארים בניו יורק ויש לה בית מפואר לא פחות, עם בן זוג מסוקס בגילומו של אנטוניו בנדרס ושתי ילדות חמודות. אלא מה - מתברר שהיא מעולם לא חוותה אורגזמה במסגרת הזוגיות שלה.

ההזדמנות לתיקון מגיעה כשלמשרדה של הגיבורה צועד מתמחה צעיר ויפה תואר, בגילומו של האריס דיקינסון. הוא לא הולך סחור-סחור, וחיש-קל חוצה את הקווים ומתחיל לחלק לבוסית שלו הוראות, שרבות מהן נושאות אופי מיני. מכאן קצרה הדרך לאותה סצינת חלב מפורסמת, וגם לסצינות אחרות שעוסקות בשליטה ובתשוקה, ועושות זאת בצורה בוטה.

צפיתי ב"בייביגירל" באולם מלא, וזו היתה חוויה. הקהל שרק, צעק וצחק, ונראה שהוא צוחק עם הדמויות ולא עליהן. עם זאת, אותי באופן אישי הסרט בעיקר הביך. תסריט רדוד, תצוגות משחק איומות, עשייה קולנועית שהיא דאווין ותו לא, פרובוקציות שנועדו בעיקר לטיק-טוק, ופסקול שעושה את העבודה בשביל שאר המחלקות.

הבעיה הגדולה ביותר היא הפער בין היומרה לביצוע. "בייביגירל" מוכר את עצמו כסרט קינקי, נועז, חצוף ומה לא - אבל בסופו של דבר, מתברר כי אינו אף אחד מן הדברים האלה. הוא יותר שלווה ברטי מאשר פרוורטי.

לא ניכנס למה שקורה או לא קורה בסרט, כי זה ספוילר וזה גם לא רלוונטי לדיון. העניין הוא כזה: לאורך הצפייה ב"בייביגירל", לרגע אין תחושה שמשהו אפל באמת יכול לקרות כאן, שהדמויות יאבדו שליטה, או שיקרה משהו שיסיט את חייהן ואת העלילה מן המסלול. כוס החלב בידיה של קידמן לא באמת משקשקת, והכל נע על מי מנוחות.

ב-1987, "חיזור גורלי" ריסק קופות כשהמציא מחדש את המותחן האירוטי. כזכור, הוא הגיע לשיאו בסצינה בה המאהבת של הגיבור מבשלת את השפן שלו למגינת לבו. פה, לעומת זאת, ברור שכל השפנים יחזרו הביתה בשלום, וזה מה שהופך את התוצאה לכל כך משמימה.

"בייביגירל" מתיימר להיות עכשווי וחתרני, אבל למעשה הוא פחות מורכב ומסעיר מאשר מותחנים אירוטיים משנות השמונים. כיאה לשמו, הוא מתגלה בסופו של דבר כסרט די ילדותי, אפילו תינוקי, ולא יותר קינקי מאשר "בייבי מוצרט".