בימים האחרונים, כשהסכם לסיום המלחמה הולך ונרקם, זה מורגש ביתר שאת: במשך רוב שנות קיומה, ישראל חיה בתפר שבין הטראומה לפוסט-טראומה, בין אסון לתקווה, בין העבר המצלק וחלום על עתיד אחר, נורמלי. כל מי שחי כאן מרגיש את זה. זהר שטראוס, מהשחקנים הבולטים בישראל ואחד מכוכבי הסרט החדש "סודה", מזהה בנקודת התפר הזאת גם אפשרות לצמוח.
"במובן מסוים כולנו עוברים טראומה, אנחנו עדיין מדינה בטראומה", אומר שטראוס בריאיון מיוחד לוואלה תרבות לרגל צאתו לקולנוע של הסרט. "הטראומה רודפת אותנו ומשפיעה על חיינו עד היום, והיא תמשיך לעשות זאת להמשך חיינו ביתר שאת - ואלה חדשות רעות מאוד, מפני שאנחנו נצטרך להתמודד ולטפל בקושי, אך אנחנו יכולים לראות שיש פה גם הזדמנות לטיפול, לשינוי, להתפכחות".
אתה חושב שזה משהו אפשרי באמת?
"לדעתי כן, כי פשוט לא תהיה לנו ברירה. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אבל אני חושב שמי שלא שינה את דעתו באופן מחשבתי מאז פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', לא משנה מה היא הייתה לפני כן, הוא בן אדם שנמצא בבעיה, בן אדם אטום וזחוח. מבחינתי, לכולנו יש אחריות לשנות את דעתנו בעקבות המלחמה. אנחנו צריכים קצת להתמרכז, קצת לאזן, קצת צניעות, קצת יכולת להכיל את הצד השני, ובעיקר להבין אחד את השני".
ומה איתך, אתה עברת איזשהו שינוי במלחמה הנוכחית?
"אני דור שלישי לשואה, ואני חושב שהעובדה שאנחנו עם של ניצולי שואה נותנת לנו המון דרייב לעשות דברים באומץ, ברוחב לב וגם בצורה מפוארת. אנחנו צריכים למצוא איזושהי יכולת התגמשות, זה דבר שבעיניי הוא חשוב מאוד עבור עם ישראל בעת הזו, אבל הטראומה רודפת אחריך ומשפיעה על חייך. ולמרות זאת, אני רוצה להאמין שהשתניתי מאוד".
הטראומה של השואה, רצח העם היהודי וכאבם של הניצולים עומדת גם בבסיס "סודה", סרטו החדש של הבמאי-תסריטאי ארז תדמור ("סיפור גדול", סרטי "בחורים טובים", "ארץ פצועה" ועוד רבים אחרים), שמבוסס באופן חופשי על חיי סבו. הסיפור יוצא לדרך בשנותיה הראשונות של ישראל, כשהמונים עלו ארצה מאירופה שסועת הקרבות לאחר ששרדו את השואה. רבים מהם מצאו את עצמם בבתיהם החדשים, כשהם לוקחים איתם צלקות נפשיות כבדות (ולעיתים אפילו פיזיות) שליוו אותם לכל המשך חייהם. שטראוס מגלם בו את דמותו של אשר, ניצול שואה שסוחב איתו טראומה קשה מימי המלחמה.
הסרט מתרחש כמה שנים לאחר קום המדינה ביישוב שנמצא בסמוך לשפת הכנרת, שיום בהיר אחד השלווה בו מופרת כאשר תופרת יפהפייה בשם אווה (אותה מגלמת רותם סלע בתפקיד מפתיע) מגיעה לשכונת ניצולי השואה במקום יחד עם ביתה הצעירה. אווה מעוררת סערה כשהיא פותחת במערכת יחסים עם שלום גוטליב הנשוי (המשוחק על ידי ליאור רז), מנהיג השכונה שהוביל בעברו חבורת פרטיזנים שפעלה נגד נאצים ביערות אירופה, שכיום משמש כמנהל ייצור במפעל הסודה המקומי.
אחד מהחברים באותה קבוצת פרטיזנים היה אשר עצמו, שהלך לאורך כל הדרך ובמעין עיוורון עם שלום, לפעמים אפילו מבלי ששאל אותו כמה שאלות שמכבידות על ליבו, כמו מה עלה בגורלה של אשתו ההריונית, שהוא מאמין שהצליחה לשרוד את השואה, על אף שחלפו לא מעט שנים מאז סיום המלחמה - ומבלי שנוצר עימה קשר לאורך כל התקופה הזו.
התסריט לסרט נכתב זמן רב לפני המלחמה הנוכחית, אבל בעיני שטראוס, הכאבים של הדרמה התקופתית מתכתבת היטב עם הטראומה הקולקטיבית של היום, בישראל הקרועה והמותשת מיותר משנה של מלחמה. "יש משהו בסרט הזה שאפשר לקשר אותו למצב כיום בארץ, עם כל ניצולי הטבח, שורדי השבי, והחיילים שהיו או שעדיין נמצאים ברצועת עזה או בלבנון", הוא אומר.
כמו רבים אחרים מתושבי ישראל, "חרבות ברזל" הותירה גם בשטראוס ובבני משפחתו את החותם שלה. "זו הייתה מלחמה על השפיות של עצמי, גם ביחס למה שקורה סביבי", תיאר. "אמרתי לעצמי שאני לא נופל לתוך הדבר הזה, אבל הייתי מודאג מאוד מהילדים. הבת שלי שירתה ביחידת לוט"ר כתומכת לחימה, והיא נחשפה לכל הבלבול והכאוס שהיה בתחילת המלחמה, אבל גם לכל ההתגייסות של עם ישראל בהמשכה".
"בשבוע-שבועיים הראשונים של המלחמה, היא הלכה להמון לוויות של חברים מהכיתה ומהשכבה שלה, אפילו של חבריה מהיחידה. פתאום הבת שלי מצאה את עצמה מתמודדת עם נגחות לראש, משהו בסקאלה בינלאומית, ובתפקיד שהיא הייתה בו דאז היא הייתה אוזן קשבת ללוחמים, לאנשים שנלחמו ונחשפו לכל המראות הכי קשים", הסביר. "גם שאר בני המשפחה שלי לא לקחו את הסיפור הזה בקלילות. אני זוכר שאמרתי לעצמי, 'אם אתה לא תרוץ בפארק, למרות שאתה בוכה - כל המשפחה תשקע'. כבר למחרת התחלתי לרוץ".
הרגשת שהריצה יכולה להציל את ה"ביחד" המשפחתי שלכם?
"בוודאי. שאר בני המשפחה שלי לא לקחו את המלחמה הזו בקלות, ובהתחלה הייתה חרדה מאוד-מאוד גדולה, אז הרגשתי שהכול עליי. כל הסביבה שלנו הייתה על סף חרדה נורא גבוה, עם מחשבות שליליות מאוד ובמצב רוח קודר ורע. בן אדם צריך לצייר את איך שהוא רואה את החיים שלו, אבל צריך לגרום להם גם להיראות ככה, והעובדה היא שהמשכתי לסוגי ספורט נוספים ואפילו הפסקתי לעשן".
את הגישה החיובית הזו הוא מצא לנכון לשנות גם בזמן המלחמה, כאשר הוא התאים את שיטת הטיפול אותה ייסד ("אמנדה") להשגת מטרות, למצב המשוגע שמדינת ישראל נמצאת בו. "פיתחתי את השיטה הזו בשביל אנשי עסקים, ופתאום מצאתי את עצמי אחרי 7 באוקטובר מרצה בבתי מלון בים המלח מול סבתות שפונו מבתיהן, ומתחיל להסביר להן איך לפעול בצורה יותר אפקטיבית בתחומים שונים. זו הייתה חוויה מאוד יוצאת דופן".
לפני שתכנן להיכנס לתוככי תעשיית הבידור, שטראוס, שיחגוג בחודש מרץ הקרוב את יום הולדתו ה-53, בכלל חלם להיות עורך דין, ואפילו טס עד ללונדון, לא פחות, כדי ללמוד משפטים בבירת הממלכה הבריטית. למזלו של הקהל, שטראוס החליט לעשות הסבת מקצוע (הוא אף למד לשם כך בבית ספר למשחק), והשאר, כפי שאומרת הקלישאה הידועה, היסטוריה.
כיום, כמה עשורים לאחר שפרש כנפיים והלך עם האמת שלו עד הסוף, הוא אוחז בידו פרס אופיר שבו זכה על משחקו בסרט "לבנון" (הוא קיבל שלוש מועמדויות נוספות, אחת מהן על תפקידו ב"סודה"), וגם ברשימת תפקידים מרתקים אותם ביצע, בין אם בטלוויזיה (בסדרות כמו "שטיסל", "אחת אפס אפס" ו"זגורי אימפריה"), בקולנוע ("בופור" ו"עיניים פקוחות" הם רק חלק מהרשימה), ובתיאטרון - וכן, הוא אפילו השתתף בריאליטי ("הישרדות" ו"רוקדים עם כוכבים").
"אני לא יודע איך זה נוצר, אבל יש לי תדמית של בן אדם שעושה דמויות אנטגוניסטיות, רועשות וקולניות מאוד. לפעמים אפילו מלהקים אותי לתפקידים של מאפיונרים, אבל אני די חננה בחיים הפרטיים שלי", הוא צוחק. "חשבתי שאשר שונה מאותן דמויות. כשקראתי את התסריט בפעם הראשונה, הבנתי שהוא בן אדם גמור, חסר תקווה ומאוד אגרסיבי, כזה שסוחב איתו טראומות ומשקעים משמעותיים מאוד, שהאוכל משחק תפקיד משמעותי מאוד בחייו. האתגר שלי היה להבין אותו דווקא ממקום אנושי, כי הרגשתי שבמובן מסוים הוא כבר מת ברמה המנטלית, אבל אני רציתי שהוא דווקא ישאף לחיות".
"לשחקן יש אחריות לבצע את הדמויות אותן הוא מגלם בצורה אמינה, ולכן הרגשתי שיש לי אחריות כלפיו. לא הייתי יכול לשחק אותו בצורה פשטנית, ולכן ניסיתי לצבוע אותו בהרבה גוונים. אמרתי לעצמי שאני אנסה בכל הכוח לצקת בו חמלה, לתת לו רוח וחום שיסייעו לו להילחם על החיוּת שלו, ואפילו לתת לו לרצות לאהוב", הוא מסביר. "ארז סמך עליי ונתן לי להשפיע על הדמות הזאת מאוד, עד כדי כך שהוא הפך אותו לאדם שמכין ריבות, מאמין באהבה ומקווה לטוב דווקא ממקום אנושי. האידיאל שלי הוא שבכל דמות שאני מגלם יהיה חלק ממני, ומשהו בדמות הזו בהחלט הזכיר לי את עצמי".
אשר הוא דמות בולטת בחבורה, אבל לא המנהיג שלה - אתה חושב שאם היית במקומו, היית מובל כמוהו?
"שלום הוא המנהיג הבלתי מעורער של החבורה, ואשר נמנע מלהתעמת איתו או לשאול אותו את השאלות הקשות באמת במשך שנים רבות. אולי הוא פוחד לקבל תשובה שלא תמצא חן בעיניו או שישקרו לו, אבל כשנוצר בין השניים קונפליקט משמעותי במהלך הסרט, אשר עושה צעד גדול שדווקא מאוד מתאים לי. אני בן אדם שחשוב לו להיות ביחד ולהרגיש חלק מקבוצה, אבל יש לי עקרונות וערכים משלי, וכשאלה מופרים לא אהסס לצאת בכל הכוח כדי להגן עליהם, גם אם המחיר הוא שאעמוד על כך לבדי".
זה גורם לך לוותר על תפקידים?
"אני חושב שאני יכול להתמודד עם רוב הזוועות, אבל אני לא יכול להתמודד עם טורפים מיניים, מתעללים, אנסים וכאלה. זה מוציא ממני זעם גדול, ולכן אלה דמויות שאני אומר להן לא".
היית מוכן לגלם דמות מסביבתו של אייל גולן?
"אני יכול לעשות את זה, אבל האם אני רוצה? לא. כשאתה בן אדם מבוגר ואתה מכניס לסביבה שלך ילדה צעירה, נדרש ממך לתת לה 20 שקלים - ולהעלות אותה על מונית חזרה להורים. לא עשית את זה? אתה לא בן אדם מוסרי, נקודה, וזה לא קשור לשום חוק. אם אייל גולן לא נתן לילדות האלה 20 שקלים, ולא אכפת לי בנות כמה הן היו, הוא לא בן אדם מוסרי, והוא צריך לקחת על כך אחריות".
ישנם אנשים שכשמדברים איתם על השואה, בשלב מסוים ישאלו "איפה אלוהים היה?". ומה חושב שטראוס? "מה זה אלוהים בישראל של שנת 2025?", הוא אומר. "אחרי השואה, משפחות חיפשו אחת את השנייה, אנשים התרחקו מאלוהים אחרי הדברים שעברו, אז איך אפשר להגיד לניצולי שואה שיש אלוהים? בסופו של דבר, כל אחד מחליט מהו אלוהים בשבילו, אפילו הדתיים".
ומה גיבורי הסרט יכולים ללמד אותנו היום? "גיבורי הסרט הם אנשים עצמאיים שלקחו את גורלם בידיהם, כמו שאשר, שהוא לוחם, מרגיש. אני חושב שאשר הוא מסוג האנשים שיעשו הכול על מנת לשרוד, ועובדה שבסרט אנחנו רואים אותו גונב אוכל ועוסק בו לא מעט. עבורי, השואה זה גם יזמות, יצירה, חיים, הזדמנות לחיות ולצאת מהבוץ - וזה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות, לשרוד. הוא לוחם אמיתי, גיבור של ממש".