קשה להאשים את מערכת החדשות של קשת 12, זו שרק בתחילת השבוע זכתה לרייטינג פנומנלי עת שבו שלוש החטופות לחיק משפחותיהן, בכך שפתחה את המהדורה עם הידיעה הדרמטית של הערב.
התפטרות רמטכ"ל בישראל היא בהחלט כותרת ראשית. התפטרות רמטכ"ל שאחראי, ברמה הפיקודית, למחדל 7 באוקטובר, היא "עוד יותר כותרת ראשית". התפטרות של בכיר, לא משנה מאיזו מערכת, שהבטיח להתפטר לאחר סיום המלחמה ואשכרה עשה את מה שהתחייב לו, היא כבר בגדר תופעת טבע. טוב שהנימה הזאת חלחלה אל בין השורות של כמעט כל מי שהתייחס לידיעה: לא רק שרא"ל הרצי הלוי פורש, אלא איך זה יכול להיות שהמחדל הזה שאחראים לו גם ראש המערכת הצבאית וגם ראש המערכת המדינית, מסתיים רק בהתפטרות של אחד מהם.
עוד יותר קשה להאשים את חדשות 12 בכך שסיימו את המהדורה עם דיווחים ישירים מזירת פיגוע הדקירה בלב תל אביב, בטח שאני - שישבתי לא אחת הן בחנות "יין בכרם" - לא אעשה כן. אמנם ההתכה בין מראות אנשים נסים על נפשם לבין הפתיח הסכריני של רותם סלע ואסי עזר, זו שכרכה בנשימה אחת חטופות משוחררות, מתמודדים עטופים בדגלי ישראל ושלמה ארצי, הייתה כמעט בלתי עבירה, אבל זו כבר לא טענה לחברת החדשות.
כלומר, העובדה שהמילוי בסופגנייה, התחקיר שצריך להילמד בשיעורי אזרחות, נארז בחופזה באריזת טייק אווי ושודר רק אחרי תשע בערב, הבטן הרכה של מהדורת החדשות, היא לא ממש באשמתם של עורכי המהדורה. ובכל זאת, היא גרמה לצופים פוטנציאליים רבים להחמיץ את הפנינה הזאת.
היציע המזרחי
תכף נצא לטיול קטן עם יוסי מזרחי ("המבקר") בסמטאות עכו, אבל קודם כל כמה מילים על האיש, לפני שנעבור לאישיו: במערכת חדשות שבה על כל עיתונאי אמיתי יש שלושה פרשנים, מזרחי הוא שמורת טבע של עיתונות.
מאחר שזו לא הפעם הראשונה שאני מחמיא לו כאן, אציין שמעולם לא נפגשנו פנים אל פנים, לא שוחחנו בטלפון, אין לנו (ככל שידוע לי) מכרים משותפים ואפילו מסרון מעולם לא הוחלף בינינו. מה שכן, מזרחי ראוי לכל שבח בדין: הוא אבן חצץ קטנה בנעליהם של פוליטיקאים מושחתים-לכאורה, ומהווה תזכורת, נדירה למדי למרבה הצער, של איך נראית עיתונות חוקרת קלאסית.
ואחרי כל התשבחות, לעכו: על פי התחקיר מתעורר חשד (לפחות על פניו מגובה בכל הצילומים, ההקלטות ואף עדות ממקור ראשון) שמא ראש העיר הנבחר של עכו, עמיחי (עמי) בן שלוש, קנה קולות בכסף.
תאמרו בהתנשאות: "נו, טוב, עכו", ניחא. תזכירו שלא מדובר בהמצאה של מתמודד מקומי אלא בשיטה ותיקה כימי מפא"י ההיסטורית? סבבה לגמרי - ובכל זאת התחקיר הזה שיקף, לכאורה ולפעמים אפילו מבלי משים, את מנגנון הסיאוב והשחיתות של הפוליטיקה הישראלית - מהמוניציפלית ועד לארצית.
על פניו נדמה לאור החשד (הדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה בעניין כבר החל) שהבחירות בעכו, אלה שהתקיימו תחת איום הטילים, צריכות להיפסל ולהיערך מחדש. רק שהסיפור גדול בהרבה: המועמד המפסיד-במפתיע הוא נציג הליכוד המחובק על ידי ראש הממשלה, המועמד שזכה מחובק על ידי שר בכיר בליכוד, שר הכלכלה ניר ברקת - ומהשסע בתווך עולה כל המוגלה שמאפיינת את הפוליטיקה הישראלית.
כך עושות כולן
שלא אובן לא נכון: המעשה המיוחס לאנשיו של בן שלוש הוא חמור מאוד (וההתפרצות שלו בשפת ביבים, תוך שהוא משווה עצמו לדונלד טראמפ, בין קללה לקללה, מבטאת עד להיכן התדרדרנו), אבל חמורה לא פחות מכך היא השיטה שבה קבלנים זוכים במכרזים, שנחשפת על הדרך - לא רק בעכו אלא כמעט בכל רשות מקומית אחרת בישראל.
מדובר בטרגדיה. היא מדגימה מה עושים בכספי המיסים שלנו לא רק ברמה הלאומית אלא גם ברמה המוניציפלית, ואיך מקבל מנגנון רקוב (בלי קשר למי שנבחר לעמוד בראשו) החלטות שנוגעות לחיי כולנו. אבל זו לא הטרגדיה היחידה. זה היה יכול להיות סיפור מקסים, על צעיר שגדל בשכונות עכו, בן לאב (על פי עדותו המצולמת של בן שלוש) שהסתבך בסמים, איש שאפתן ופעלתן שרוצה לשנות את המציאות עבור כלל תושבי עירו, חלקם בעלי אופי דומה. במקום זה קיבלנו סיפור על שחיתות חמורה (לכאורה כמובן, בית המשפט טרם פסק בעניין).
גם התלונות של מנכ"ל העירייה בדימוס, זה שהיה אמור לקחת את הבחירות בהליכה, עם תמיכה של ראש העיר הקודם ושל ראש הממשלה בפועל, משקפות יותר הפתעה מהתוצאות ופחות מהשיטה: אילו הוא היה נבחר, האם יזמים לא היו צריכים לעבור דרך מאכרים וקומבינטורים כדי לזכות במכרזים עירוניים? אשרי המאמין.
שחיתות כאיום קיומי
מהסיבה הזו אפשר לטעון שברקע נשמע צחוק הגורל: הליכוד, שבפריימריז שלה שולטים קבלני קולות שחלקם נציגיהם של משפחות פשע, היא זו שמועמדה נפל קורבן לשיטה שגם אם לא היא המציאה, הרי שהיא בוודאי "שכללה", קלקלה והרקיבה עד ליסוד.
לכן התחקיר של יוסי מזרחי הוא לא רק עבודה עיתונאית מצוינת אלא גם משל - הליכוד היה צריך להיות כל מה שבן שלוש הבטיח, והיה לכל מה שהוא (לכאורה) מייצג.
כלומר, זה לא רק הסיפור של עכו, זה אפילו לא רק סיפורה של מפלגת השלטון, זהו סיפורה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים, מדינה שהמערכת הפוליטית שלה רקובה עד ליסודות. הנה לכם שחיתות כאיום קיומי.
חבל רק שהסיפור הזה נבלע בין חדשות על רמטכ"ל שהיה צריך לכתוב את מכתב ההתפטרות שלו כבר בשעה הראשונה למלחמה, לראש ממשלה שהיה צריך לעשות את אותו הדבר בדיוק, אבל אפילו לא חושב לעשות כן, לבין פיגוע דקירה בתל אביב, שמשקף (לפחות על פניו) שלא רק בסביבת ראש הממשלה לא למדו כלום, אלא גם בשב"כ.