אין הרבה רגעים בחיים שבו אדם קולט בזמן אמת שהוא נמצא ברגע יוצא דופן, גדול מהחיים, היסטורי, כזה שחייב תיעוד ועוד תיעוד ועוד תיעוד. פעמים רבות שאנחנו כבר נמצאים בתוך רגעים כאלו, אנחנו מבינים את המשמעות שלהם רק בדיעבד. מופע האיחוד של הכבש השישה עשר, שהתקיים אתמול בהיכל התרבות בתל אביב ובהמשך ינוע לערים נוספות בישראל, היה רגע כזה. יעידו על כך הדמעות של הבחורה שישבה מלפניי, רעד ההתרגשות בגופה של האישה שישבה מימיני, העיניים הפעורות של המשפחה שישבה שתי שורות מאחוריי - והחיוך שלא ירד מהפנים שלנו לכל אורך המופע.
המופע של הכבש השישה עשר, שעלה אתמול בפעם השנייה, התעלה מעל כל הציפיות האפשריות. הושקעה בו מחשבה על כל שיר שנבחר, על כל מילה, על כל תו, על כל פריים בוידאו-ארט המרהיב, על כל עיבוד. המופע ארך שעתיים שעברו ביעף, והוא כלל כשלושים שירים, כשבחלק הראשון שרו ארבעת המופלאים - יהודית רביץ, דויד ברוזה, גידי גוב ויוני רכטר (שגם ניהל מוזיקלית את הערב) - את שירי "הכבש השישה עשר" ובחלק השני שרו את מיטב להיטיהם מקריירות הסולו המוצלחות של כל אחד מהם. ברוזה, לדוגמא, שר את "יהיה טוב", "סיגליות" ו"מתחת לשמיים"; גוב שר את "אין עוד יום", "אני שוב מתאהב" ו"יש אי שם"; רכטר (שכמובן גם הלחין את כל שירי הכבש השישה עשר) שר את "עטור מצחך", "שיר נבואי קוסמי" ו"שוב היא כאן"; ורביץ שרה את "מילה טובה", "לקחת את ידי בידך" ו"באה מאהבה".
נכון, הזמן עושה את שלו. הקולות בחלקם נסדקו. השנים נותנות את אותותיהן. למי אכפת? לאף אחד שישב בקהל. כי לראות את האנשים האלה שרים יחד את הקלאסיקות האלה, כמו שהמשורר התכוון, זה 95% מהחסד. וחסד גדול הורגש בערב הזה. תארו לכם: לראות את "עטור מצחך", בהרכב הזה, בשילוב הקולות האלה, ולדעת - זה הדבר הכי קרוב לגביע הקדוש שמאזינים ישראלים יכולים לבקש.
השפה היהונתן-גפנית של "הכבש השישה עשר" כמעט לא הזדקנה באמת. היא עדיין מלאת קריצות וחיוכים. אבל הילדים שגדלו עליה - מי מלפני 46 שנה כשהאלבום יצא ומי קצת אחרי כן - דווקא כן התבגרו. הם הורים, חלקם אפילו סבים. היו אמנם לא מעט ילדים בקהל, אבל חלקם של המבוגרים ששרו "היי, אני כבר לא תינוק" היה גדול יותר. אולי זה קשור גם בשעה: מופע כזה, שראוי שגם ילדים קטנים יראו, צריך להתקיים בשעות יותר מוקדמות. כך או כך, הילדים שזכו להגיע למופע - זכו בכל הקופה: לא רק בקלאסיקות הנצחיות של הכבש, אלא גם באלו של אריק איינשטיין, שגם לו היה שיתוף פעולה בלתי נשכח בתחום שירי הילדים עם רכטר באלבום "כמו גדולים". וכך, הילדים שהגיעו נהנו גם מ"שבת בבוקר", "קילפתי תפוז", "גברת עם סלים", "מה עושות האיילות" ו"אדון שוקו".
במובן מסוים, רוכשי הכרטיסים קיבלו כאמור שני מופעים במחיר של אחד. האחד, אותו איחוד מדובר של הכבש השישה עשר שממנו נהנו המבוגרים והילדים כאחד. השני, מופע שהורכב כאמור מלהיטי גוב-ברוזה-רביץ-רכטר, ובאופן מופלא נדמה היה שאיכשהו גם חלק מהשירים "המבוגרים" של הערב הלמו את הטון הנאיבי של המופע כולו, וכמה כיף היה להתמסר לזה לערב אחד. באותו מופע "שני" של הערב, ראינו לא מעט ילדים שנוטשים את הוריהם לטובת הברול-סטארס בטלפון הנייד או לטובת תנומה עמוקה. זה מובן וזה מקסים.
ויש דבר נוסף שחשוב להתעכב עליו בערב הבלתי נשכח הזה. אם יש דבר שכל אחד מתוך 2,500 האנשים שגדשו את היכל התרבות יסכים עליו הוא הכמות העצומה של הגעגוע שהקהל חש כלפי יהודית רביץ. המוזיקאית האדירה הזו, שלקחה פסק זמן של שמונה (!) שנים מהופעות, חזרה לבמה. כרגע לא לבד. כרגע רק כחלק מחבורה. זה פתרון נכון עבורה כנראה. היא עדיין זקוקה לגידי, דויד ויוני לידה לפני שהיא מתחייבת להופיע רק היא לבדה. זה מובן. היא הרי צריכה איזו דקה להתרגל אלינו שוב. לקהל זה לא שינה. הוא מאוהב בה וצמא אליה. מספיק היה שתשיר "יוסי יוסי" כדי שהקהל יעמוד על רגליו, ישאג בטירוף ויריע לה ממושכות. לאורך המופע זה קרה פעם אחרי פעם וניכר היה שרביץ נהנית מהאהבה הזו. היא רקדה, חייכה, התענגה על אהבת הקהל. וגם מבחינת המופע שלה, השנים שבהן לא הופיעה לא פגעו ביכולות שלה: היא שרה מצוין, היא מדויקת, היא מפוצצת בכריזמה, וכשהיא שרה בצוותא עם דויד, גידי ויוני - הקסם מתממש במלואו.
כשנודע על איחוד הכבש השישה עשר והחלה ההסתערות המטורפת על הכרטיסים, רבים דיברו על תחושת נוסטלגיה שאופפת את המדינה ושבעטיה אנשים מסתערים על הכרטיסים. במופע עצמו הבנו שזה כנראה הרבה יותר עמוק והרבה יותר מורכב מסתם נוסטלגיה. זה געגוע לנורמליות, געגוע לתמימות. הרי למה אנשים מתגעגעים יותר מהכול? לבן משפחה, לזיכרון משפחתי, לרגע תמים של הורים וילדים צוחקים, נהנים ומבלים בלי כל העולם המפחיד והמאיים שמסביב. לפעמים "רק מילה טובה או שתיים, לא יותר מזה", כמו ששרה אתמול יהודית רביץ, עושה את העבודה. "תמיד השארתי פתח לתקווה, אפילו כשכבתה האהבה. חלמתי על ימים יותר יפים, אפילו בלילות שינה טרופים", המשיכה רביץ לשיר בזמן שהדמעות מסביב זורמות. כולנו חולמים בימים האלו על שביב של אופטימיות. יותר מזה באמת שלא צריך כלום.
ובכל זאת קצת ביקורת: ההחלטה לוותר על הבית הפוליטי של "יהיה טוב" ("רק תצאו מהשטחים") תחת איזו אמתלה מוזרה של "לשיר הזה יש הרבה בתים והתבקשתי לקצר", לא הולמת את רוחו של הפזמונאי המנוח שלכבודו התכנסנו. אם זה נעשה מתוך רצון שלא להרגיז בערב ששואף להיות מנחם - זה תירוץ לא מספיק טוב. זה השיר, זה המשורר, אלו המילים, זה מה שיש.
אנשים שאוהבים מוזיקה רואים הרבה הופעות. טובות יותר, טובות פחות, הרבה מהן נשכחות. יש מקרים בודדים שבהם אתה יודע: את ההופעה הזו לא תשכח. מה שאתה רואה - העיניים והאוזניים ינצרו לשנים, הפה יספר לילדים. האיחוד הבלתי נשכח של הכבש השישה עשר שייך לקטגוריה הזו. ההתרגשות שלנו ושל כל מי שהיה שם באולם תעיד שזו תחושה קולקטיבית: זו בהחלט הייתה אחת המתנות הכי גדולות שאנשים שאוהבים מוזיקה ישראלית יכולים לקבל.