"סחורה יקרה מכל" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

אם לשפוט לפי טבלת שוברי הקופות בישראל, יש רק שני דברים שישראלים אוהבים כרגע: שואה ושואה. במקום הראשון במצעד הסרטים הכי נצפים באולמות: "הטבעת", שבו אדיר מילר חוזר לאירופה בעקבות סיפורה של משפחתו במלחמת העולם השנייה. במקום השני: "סודה", שבו ליאור רז מגלם פרטיזן לשעבר המנהל רומן עם קאפו לשעבר בגילומה של רותם סלע.

עכשיו, מגיע למסכים סרט שואה נוסף: "סחורה יקרה מכל" הצרפתי, שינסה גם כן למשוך קהל לאולמות. במקרה שלו זה יהיה קשה יותר, שכן מדובר בסרט אנימציה הפונה לקהל המבוגר, סוג עשייה שתמיד מתקשה מסחרית, והוא איטי, מהורהר וחמור סבר. אין לו את הבדיחות של אדיר מילר או את העוקבים של רותם סלע באינסטגרם, אבל יש לו הרבה איכויות אחרות וגם שני שמות גדולים מאחוריו: ביים מישל הזנוויציוס, מי שזכה באוסקר בתחילת העשור הקודם עם "הארטיסט"; וז'אן-לואי טרנטיניאן, מגדולי השחקנים הצרפתיים בכל הזמנים, שתורם כאן את קולו לדמות המספר, במה שנרשם כתפקידו האחרון לפני מותו.

הסרט מתבסס על ספרו בשם זהה של ז'אן קלוד גרומברג, ולמרות שהעלילה שלו מופשטת למדי ואין בו כמעט דיאלוגים, ברור שהוא מתרחש במלחמת העולם השנייה. ה"סחורה" שבשמה הוא נקרא באירוניה היא תינוקת יהודייה, שאביה משליך אותה מן הרכבת למחנות בניסיון להצילה. אשתו של חוטב עצים מוצאת אותה ומחליטה לקחת אותה תחת חסותה, למרות שבעלה אנטישמי, ומכאן העלילה תמשיך להתגלגל. למרות שהיצירה הזו נמשכת רק כשמונים דקות והקצב שלה לא תזזיתי בכלל, כל הזמן קורה בה משהו, ובסופו כבר שוכחים מה קרה בתחילתו מרוב אירועים.

לא נספר מה קורה - נאמר רק כי כפי שאולי ניחשתם, התינוקת מרככת את לבו של חוטב העצים, ומשנה את יחסו ליהודים. "סחורה יקרה מכל" הוא סרט על שנאה, אבל גם על הדרך בה אפשר ללמוד להיגמל ממנה, ועל אהבה.

רוב סרטי האנימציה שמציגים אצלנו עוסקים בסנאים חמודים שגם מדברים, ולא שיש משהו רע בכך. "סחורה יקרה מכל" ממש אינו כזה. הוא עוסק בפרידה כפויה בין הורים וילדיהם, בהפיכתם של בני אנוש למטען עודף, ובדה-הומניזציה. בשלב מסוים שלו, הזנוויציוס מציג בו דימויים קשים ביותר של יהודים שאיבדו כל צלם אנוש. בדיוק לכן הוא החליט לביים את הסרט באנימציה - כיוון שאם היה יוצר אותו עם שחקנים בשר ודם, הדימויים הללו היו קשים מנשוא. האנימציה יוצרת הזרה שהופכת אותם לניתנים לעיכול.

הזנוויציוס מתאר כאן את השפל שאליו האנושות יכולה להידרדר ואכן מידרדרת שוב ושוב, אבל גם את הנדיבות ועוצמות הנפש שלפעמים מתגלות בה. הבמאי סיפר כי קרא מחדש את "הזהו אדם?" של פרימו לוי כשכתב את התסריט, והדבר בהחלט ניכר.

זה סרט האנימציה הראשון של הזנוויציוס, שמלבד "הארטיסט" פעל לאורך הקריירה שלו על מנעד רחב ויצר קומדיות ריגול, קומדיות אימה, פנטזיות לכל המשפחה, דרמות מלחמה ומה לא. טבילת האש עברה בהצלחה - כרגיל אצלו, זה סרט מצוין. האנימציה יפהפייה והשימוש בה מוצדק, והסיפור עוסק בצורה מקורית ומעוררת מחשבה בסוגיות הכי עמוקות שאפשר להעלות על הדעת.

צריך גם לציין את אומץ הלב של הזנוויציוס, צרפתי יהודי שמוצאה של משפחתו מזרח אירופאי. בניגוד לרוב חבריו הקרנפים, הוא העז לפרסם בעיתון הנפוץ והיוקרתי לה-מונד מאמר נוקב נגד אנטישמיות, ואפילו הגיע לארץ לאחרונה לרגל הקרנות הבכורה של "סחורה יקרה מכל". זה כמובן לא מעלה או מוריד מאיכותו האובייקטיבית של הסרט, אבל זו בהחלט סיבה נוספת להשקיע בו מכספנו ומזמננו.

נדיר למצוא על מסכי הקולנוע המסחריים שלנו סרטים תיעודיים בהפצה רחבה, בטח כאלה שהעשייה הקולנועית שלהם די סטנדרטית ובכיף אפשר גם היה לפגוש אותם בסטרימינג. לכן, קצת מפתיע לגלות כי בין שלל הסרטים שעלו אצלנו לאולמות לאחרונה, נמצא גם "סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב". אולי הסיבה לכך היא ש"סופרמן" בכיכובו של ריב היה להיט עצום ברחבי העולם ובישראל במיוחד - משה אדרי בנה עליו את הקריירה, כפי שסיפר באחד מאלף הראיונות שנתן בנושא. אף אחד מן הסרטים שצפויים לקבל השנה מועמדות לאוסקר בקטגוריית הדוקו לא זכו להפצה מסחרית בישראל (חלק כי עלו ישירות בנטפליקס או בדיסני פלוס), אבל במקרה הזה, המפיצים חשבו שיש פוטנציאל מסחרי.

למרות הטון הציני בפסקת הפתיחה, אנחנו ממליצים לצפות במסמך התיעודי הזה, בטח אם זה תמורת עשרה שקלים בלבד. את הסרט ביימו איאן בונהוט ופיטר אטדגי, שכבר יצרו יחדיו דוקו על מעצב האופנה אלכסנדר מקווין, והם מיומנים ביצירה דוקומנטרית על איקונים שמתו באופן טרגי. ב"סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב" הם מתמקדים בטרגדיה הפואטית שפקדה את הכוכב: כזכור, מי שגילם את איש הפלדה נותר משותק ברוב גופו בגלל תאונה בזמן רכיבה על סוס, ובסופו של דבר מת בטרם עת בשל סיבוכים כתוצאה מן השיתוק.

הסרט מתאר כיצד ריב התמודד עם השיתוק, והפך לאקטיביסט שקידם את המחקר על פגיעות עמוד שדרה, וגם כקולנוען שהתאים את עצמו למציאות החדשה: בין השאר, הוא הופיע בעיבוד מחודש ל"חלון אחורי" של היצ'קוק, בו הגיבור נמצא כמוהו על כיסא גלגלים; וביים סרט על ברוק אליסון, שהיתה במצב דומה לשלו ובכל זאת הצליחה להתקבל להארוורד, ולמרבה הצער מתה בעצמה לפני כשנה.

נוסף לכך, הדוקו עוסק גם בראשית הקריירה של השחקן ובאחורי הקלעים של "סופרמן"', מן הסרטים המשפיעים בתולדות הקולנוע המסחרי העכשווי שתמיד מרתק לשמוע עליו. ההמשכונים, כפי שמתואר כאן, היו מוצלחים פחות, בעיקר "סופרמן 4" הקטסטרופלי אותו הפיקו גולן וגלובוס - למרבה המזל, השמות שלהם לא מוזכרים פה.

הסרט עוסק גם באסונות נוספים שהתרחשו במשפחתו ובסביבתו הקרובה של הכוכב - חברו הטוב ביותר היה רובין וויליאמס, שהתאבד לפני כעשור. גלן קלוז מתראיינת פה ואומרת שאילולא מותו של ריב, ייתכן מאוד שוויליאמס היה היום בחיים. הצפייה אמנם מדכדכת, אבל גם מעוררת השראה ומתאימה במיוחד לימים האלה, כי היא מזכירה לנו שאסור לקחת שום דבר כמובן מאליו - כל שנייה שבה אנחנו הולכים ונושמים היא מתנה משמים. הוא גם מראה כיצד אנשים יכולים להיוולד מחדש, לפחות עד שלב מסוים, ואיך משפחות מתמודדות עם יגון קשה מנשוא.

אין פה הרבה - רק קטעי ארכיון וראיונות עם מי שהכירו את ריב, בעיקר בני משפחתו. אלה מדברים בפתיחות, שהיא הנכס העיקרי של הסרט. מצד אחר, שיתוף הפעולה עם משפחת המנוח חייב מן הסתם את הדוקו הזה לגישה מסוימת. אין בו מילת ביקורת על מושא התיעוד, והתוצאה לפעמים גובלת בפולחן אישיות. אם מקבלים את זה, נהנים מיצירה תיעודית מאירת עיניים ונוגעת ללב. כפי שכתב מישהו בלטרבוקס, "סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב" מרגש יותר מרוב סרטי גיבורי-העל של השנים האחרונות.

מדורי חדשות החוץ בישראל מתמקדים בדרך כלל בשמחה לאיד. השבוע הם שמחו לאידם של הצרפתים, בעקבות הסיפור הבא: תיאטרון פריזאי רדיקלי הזמין מאות מהגרים אפריקאים לערב אחד, אבל הם מסרבים להתפנות כבר זמן מה, מה שהביא אותו לפשיטת רגל. חה חה חה, צחקו פה כולם, הפרוגרסיביים הללו ילמדו עכשיו את הלקח! אין ספק שאנחנו בישראל יודעים טוב מכולם ויכולים ללמד את העולם איך להימנע מהסגות גבול.

מי שמוכן למבט עם קצת יותר חמלה, מוזמן לצפות ב"הסיפור של סולימאן", אחד הסרטים הצרפתיים המדוברים והמוערכים של השנה, שעולה בסוף השבוע לאולמות הקולנוע בישראל, כתשעה חודשים אחרי שהיה אחד השמות הבולטים של פסטיבל קאן. כל הכבוד לדניאל מלמד, המפיץ המסור של הדרמה הזו, שבחר להעלות אותה כאן לאקרנים למרות שמן הסתם היא לא תשחזר את ההישגים הקופתיים של "מרשעת", וגם לא של "הצמה".

את הסרט כתב וביים בוריס לוז'קין, צרפתי לבן מרקע פריבילגי, ומככב בו אבו סנגארה, שחקן לא מקצועי ובעצמו מהגר מגיניאה. הוא מגלם כאן את האיש שבשמו נקראת הדרמה הזו, מבקש מקלט שמנסה להתפרנס כשליח אובר, ומתכונן לריאיון שיכריע אם יוכל להישאר על אדמת צרפת או שיגורש.

לוז'קין מקבל כמה החלטות מעניינות. למשל, הסרט לא מצייר את סולימאן כקדוש מוחלט. הוא היגר לצרפת מסיבות כלכליות אבל כדי להציג קייס משכנע, מתחזה לפליט פוליטי, ואנחנו חוזים בו מתאמן על השקר שלו ומשייף אותו. כמעט אף אחד פה לא שה תמים, אבל גם כמעט ואין רעים מוחלטים. אפילו בנציגי הרשויות, אותם קולנוע מסוג זה מתאר בדרך כלל כערלי לב, אנחנו מוצאים טיפה של חמלה.

גם המבנה מעניין: הסרט בנוי מסצינות קצרות, פיסות חיים קטנות, אבל במרכזו עומדת סצינה שנמשכת כמעט רבע שעה, והמתח בה מורט עצבים.

בניגוד לרוב "סרטי האיכות" האחרים שיש כרגע באולמות, "הסיפור של סולימאן" נמשך פחות משעה וחצי, והוא סוחף ומותח לאורך רוב הדרך. אבו סנגארה מצליח לעורר הזדהות עם הדמות שלו, בתצוגת משחק שעושה בית ספר לשחקנים מנוסים בהרבה ממנו.

ובכל זאת, עולה השאלה - האם הסרט לא מנצל מצד אחד את מצוקתו של גיבורו, ומצד אחר את תחושת האשמה של הקהל הבורגני, שהוא בדרך כלל מי שצופה בסרטים כאלה? הרי כפי שאמרו פעם - קולנוע אינדי הוא סרטים שעשירים עושים על עניים כדי שעשירים יצפו בהם.

הסרט מתמקד בתלאותיו של סולימאן כשליח אובר, וכך אנו צופים בו סופג רצף של השפלות: נהג שנכנס בו, לקוחה שמסרבת לקבל את המשלוח וכיוצא בכך. הוא תמיד מקבל בהכנעה את ההשפלות, ואף פעם לא עומד על שלו ולא מאיים על אף אחד, בטח לא על הסטטוס-קו ובטח לא על הקהל, שמן הסתם מרחם עליו, מצקצק בלשונו, ואומר לעצמו משפטים כמו "איזה מסכן...איזה סרט חזק...אוי איזה מסכן...איך אנחנו נותנים לזה לקרות" בזמן שהוא כבר חושב על המשלוח הבא שיזמין באובר (או בוולט, במקרה הישראלי). למרות איכויותיו, אפשר לומר כי "הסיפור של סולימאן" חוטא במבט מתנשא ומניפוליטיבי, ולא באמת מעצים את גיבורו ומאתגר את הקהל. איפה הוא ואיפה "אנורה", שלקח חומרים דומים ועשה בדיוק ההיפך.

לא בטוח אם "הסיפור של סולימאן" הוא חלק מן הפתרון או חלק מן הבעיה, אבל אם אפילו צופה אחד יגלה קצת יותר חמלה בזכותו בפעם הבאה שהוא נותן טיפ לשליח או בפעם הבאה שהוא קורא משהו על המהגרים בצרפת, זו כבר התקדמות. ובקיצור, נמליץ על הסרט, גם עם קורטוב של מלח, ושוב נודה למפיץ שלו על כך שאיפשר לנו להרהר בכל השאלות האלה ולהיחשף לכישרון של אבו סנגרה. ויש גם חדשות טובות לגביו: השבוע, אחרי המתנה ארוכה, הוא סוף כל סוף קיבל אישור עבודה ויוכל להישאר על אדמת צרפת באופן חוקי. הוא מוסכניק בהכשרתו ומתכוון להמשיך לעבוד במקצוע, אבל לאור יכולותיו, לא אתפלא אם בכל זאת יום אחד נראה אותו משחק בסרט נוסף.

"אמיליה פרז" עלה על המסכים שלנו כבר לפני כחודשיים, ואם עוד לא ראיתם אותו, עכשיו יש סיבה טובה להשלים פערים - הסרט היה המנצח הגדול של טקס גלובוס הזהב בתחילת השבוע, עם לא פחות מארבעה פסלונים, יותר מכל סרט אחר. הוא זכה בפרס הסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר (הוא לא קומי בכלל, אבל מוזיקלי מאוד); בפרס הסרט הטוב ביותר בשפה שאינה אנגלית (הוא דובר ספרדית), בפרס שחקנית המשנה (זואי סלדנה) ובפרס השיר המקורי הטוב ביותר. כל אחד מן הפרסים הללו מוצדק בהחלט, ואפילו הגיעו לו פסלונים נוספים. ועכשיו, כל העיניים לאוסקר. בינתיים, הוא עדיין מציג אצלנו באולמות.

ועל מה כל המהומה? הסרט מציג את סיפורו של ברון סמים מקסיקני השוכר עורכת דין צעירה כדי שתעזור לו להשלים את תהליך ההתאמה המגדרי שהוא עובר, ולחיות כפי שתמיד הרגיש שהוא נולד - אישה בשם אמיליה פרז. את כל זה הסרט מתאר באמצעות שירים וריקודים אבל גם ביריות ופיצוצים, מה שהופך אותו לשילוב יוצא דופן בין מיוזיקל, דרמת פשע מחוספסת ודרמה קווירית על זהות ורגשות.

מאחורי הדרמה המקסיקנית הטרנסית עומד דווקא גבר צרפתי סטרייט - ז'אק אודיאר, הבמאי הצרפתי הנפלא שחתום על פנינים כמו "גיבור בזכות עצמו", "לבי החסיר פעימה" ו"דיפאן" זוכה דקל הזהב. הוא מוציא את הגיבורה שלו למסע חובק עולם, שעובר דרך בנגקוק וגם תל אביב, שם היא פוגשת רופא בגילומו של מרק איווניר, ושם היא גם צופה במערכון אייקוני של שאולי ואירנה מ"ארץ נהדרת". לזה דווקא יש אולי הסבר: הבמאי ביקר בארץ לא פעם לאורך השנים, כולל בשלהי העשור הקודם. היו ימים!

גם צוות השחקניות אקלקטי למדי: מצד אחד, את עורכת הדין מגלמת זואי סלדנה, הזכורה בעיקר משני הפרקים שוברי הקופות של "אווטאר" ומסדרת "שומרי הגלקסיה", ואת זוגתה של הגיבורה מגלמת סלינה גומז, שעדיין מזוהה בתור כוכבת נוער. את אמיליה פרז מגלמת קרלה סופיה גסקון, שחקנית ספרדייה אלמונית למדי שהפכה לטרנסית הראשונה הזוכה בפרס המשחק בפסטיבל קאן, ואולי תשחזר את ההישג בעוד מקומות. כך או כך, שלושתן יוצאות מן הכלל. מעבר לעיטורים אינדיבידואליים, מגיע להן פרס האנסמבל.

אודיאר גדל בצלו של אביו, מישל אודיאר, תסריטאי צרפתי אגדי, ובצל מותו של אחיו בתאונת דרכים. הוא אדם קשוח, עם ראיית עולם מחוספסת ומורכבת, ועם זאת יש בו גם סקרנות ואנושיות. הוא תמיד מיטיב להביא לידי ביטוי את החזון הזה, וכך קורה גם הפעם. "אמיליה פרז" הוא סרט על חיים ועל מוות. ובהתאם לכך יש בו אש ויש בו קרח.

"אמיליה פרז" הוא מסוג הסרטים שקורה בהם כל כך הרבה, שבסופם אתה כבר שוכח מה היה בהתחלה. התסריט שלו לא סתם הולך מנקודה א' לנקודה ב' - אין מספיק אותיות באלף־בית כדי לתאר כל מה שקורה בו. נאמר רק כך: זמן מה אחרי שהניתוח הושלם בהצלחה, הגיבורה פונה לעורכת הדין עם בקשה נוספת, ומשם אלוהים גדול. דבר אחד בטוח: הסרט סוחף כל הזמן ולא משעמם לרגע. המשחק פנומנלי, עבודת הבימוי מפעימה, המוזיקה נהדרת, והתלבושות מעדן לעיניים.

כרגיל בימינו, בטח בנוגע לסרט מדובר ובטח בטח כשהוא עוסק בנושאים כאלה, "אמיליה פרז" שנוי במחלוקת. אפשר להבין חלק מהביקורות. בגלל שהוא מחוספס, אפשר לטעון שהוא מכוער. הוא מציג את רוב המקסיקנים כפושעים צמאי דם, ומה שאולי מקומם את שונאיו יותר מכל - בסופו של דבר, הוא לא בהכרח מציג את ההתאמה המגדרית כתהליך עם השלכות חיוביות. אך כאן טמונה המורכבות של הסרט - מורכבות שהקולנוע הצרפתי מסוגל לה, ומבקרי קולנוע בוגרי אוניברסיטאות עילית מניו יורק פשוט לא כשירים להכיל.

היה קל וגם בנאלי מצד הסרט לצאת בהכרזות חד־צדדיות על אישיות ועל נשיות, אך הוא אומר דברים עמוקים הרבה יותר - שאהבה היא בריאה, תרתי משמע, כשם שהיא הכחדה, ולידה מחדש כרוכה גם בהרס. שקט, כפי שאנחנו יודעים היטב, הוא אשליה. מעבר לכל הז'אנרים שמתערבבים בו, "אמיליה פרז" הוא טרגדיה יוונית - טרגדיה גדולה מהחיים, שחובה לראות על המסך הגדול.

יש הרבה סיבות להיות מדוכא, וזו אחת הקטנות שבהן: תמיד מדכא לחשוב איזה סרטים לא זוכים להפצה מסחרית בישראל, ואיזה כן. אז בזמן שכל מיני פנינים מסתפקים בסיבוב פסטיבלים במקרה הטוב, סרט תמוה וזניח כמו "בעלים לשעבר" עולה כאן בסוף השבוע. כמובן שהוא עוד לא הופץ במולדתו ארצות הברית ולפחות לפי הנתונים ברשת, עלה מסחרית רק במדינה אחת חוץ מאיתנו. למה זה מגיע לנו?

בכל מקרה, את הסרט כתב וביים האמריקאי-היהודי האלמוני נואה פריצקר. הוא הצליח לגייס כמה שחקנים שבעבר נהנו מתהילה מסוימת: גריפין דאן, רוזנה ארקט וריצ'רד בנג'מין. כולם כבויים ונראים הרבה אחרי שיאם. בכל מקרה, אין להם עם מה לעבוד פה.

עלילת הסרט נשמעת כמו התחלה של בדיחה של דידי מנוסי: אדם מתגרש מזוגתו אחרי 65 שנה, ובנו מתרגש מזוגתו אחרי 35 שנה, בזמן שהנכד שלהם נוסע למסיבת רווקים לפני חתונתו.

בתקציר הרשמי של הסרט בעברית כתוב ש"הבמאי מצליח ליצור קולנוע סוחף ומפתיע השואב ללא ספק מהמסורת של במאים כמו וודי אלן, נואה באומבך וג'ון קסאווטס". אתם רואים מה קורה בגלל שאילון מאסק ומרק צוקרברג ביטלו את בדיקת העובדות? רצף כזה של שטויות לא שמעתי מזמן, לפחות לא בהקשר קולנועי. למעשה, "הבעלים לשעבר" הוא קולנוע משעמם להפליא, נטול כישרון וברק, שהוא במקרה הטוב חיקוי עלוב של האילנות הגבוהים שהוזכרו, אם בכלל ראוי להזכיר אותו בנשימה אחת איתם.

למעשה, הסרט מתחת לכל ביקורת. אם בכלל יש טעם למתוח ביקורת, זה על המפיצים שהחליטו להפיץ אותו, וגם על סינמטק תל אביב שבחר להקרין אותו. בכל העולם, סינמטקים הם תו איכות לקולנוע איכותי. רק אצלנו, החוק הוא שאם סינמטק תל אביב בוחר להקרין משהו - מדובר באשפה. ובכל זאת נאמר דבר אחד לזכותו: בדרך כלל, ה"סינמטק" מקפיד להקרין זבל צרפתי. הפעם הוא מגוון עם זבל אמריקאי.