"הכל סדוק כאן, כל דבר, וכך חודר האור". כך תרגם קובי מידן את מילותיו החכמות של לאונרד כהן מתוך השיר "המנון". אפשר לתרגם את זה בצורה מילולית יותר: "יש סדק, סדק בכל דבר - כך האור נכנס". באנגלית זה כמובן נשמע טוב יותר. לחובבי החריזה אפשר להציע תרגום חדש: "בכל דבר יש בקיע - ודרכו האור מופיע". המשמעות זהה. הסדקים הם לא תקלה, הם חלק מהותי מהאור עצמו. הכהן הגדול מתכתב כאן עם פילוסופיה יהודית עתיקה. בראיון על השיר הסביר כהן שהפזמון שלו מתכתב עם סיפור החטא הקדמון. "שכחנו את המיתוס המרכזי של התרבות שלנו", אמר, "הגירוש מגן עדן".
לדבריו, דווקא בשבר הזה, בסדקים האלה, טמונה האפשרות לתיקון, לתשובה, לתחייה. הדברים האלה מהדהדים את תורת האר"י הקדוש - הבריאה כתהליך של שבירה ותיקון. הכלים שנועדו להכיל את האור האלוהי התנפצו מעוצמתו, והתיקון הוא איסוף הניצוצות שהתפזרו. רעיון זה התפתח מאוחר יותר בחסידות. בספר התניא מתואר איך גם בחשכה העמוקה ביותר נמצא ניצוץ של אור אלוהי, שאי אפשר לכבות אותו. כהן, שהיה מחובר אינטלקטואלית למסורת היהודית, לקח את הרעיונות המיסטיים העמוקים האלה והפך אותם לשיר אוניברסלי על המצב האנושי - על היופי שבאי-השלמות, על האור שמפציע דווקא דרך הסדקים.
נזכרתי במילים היפות האלה של כהן, כששמעתי את עמית סוסנה מתראיינת לבן שני בתכנית "עובדה". סוסנה, שנחטפה לעזה ב-7 באוקטובר, לא רק גורשה מגן עדן, אלא חוותה על גופה את הגיהנום. בעבר כבר חשפה בניו יורק טיימס את הפגיעה המינית שעברה בשבי, אך לשמוע אותה מספרת על כך לראשונה בעברית הופך את הסיטואציה לאפילו מצמררת יותר. למרות, ואולי דווקא, בגלל שהיא לא אומרת את המילים המפורשות.
יותר משנה אחרי ששוחררה מהתופת החמאסית, האימה של סוסנה מצטמצמת לסדק קטן בחלון, שמכניס לתוכו אור קלוש מתוך הרחוב החשוך ממילא של שכונת שג'אעיה במזרח העיר עזה. המשמעות המילולית של שם השכונה היא "אומץ", אבל מפלצות האדם שהחזיקו אותה היו ההפך מאמיצים. לא צריך אומץ בשביל לאזוק אישה ברגליה ובידיה ולהחזיק אותה בתת-תנאים. להפך, האמיצה בסיטואציה הזאת הייתה סוסנה עצמה - שנלחמה במשך 40 דקות בחוטפים שלה, בתודעת שווא תמימה שזה יספק מספיק זמן לצבא החזק בעולם כדי להציל אותה.
הפגיעה המינית, העובדה שהוחזקה לבדה, הנאומים בטלוויזיה של נתניהו וגלנט שלא התייחסו בכלל להחזרת החטופים כיעד של המלחמה - כל אלה לא הפחידו אותה כמו סגירת הסדק הקטן בחלון. אור גדול לא נכנס מהסדק, ובכל זאת הוא היה כל ההבדל בין עלטה מוחלטת לבין טיפה של אור. בין שביב של אופטימיות לבין קהות חושים. לפעמים יש סדקים גם בחושך. יש ימים של צרה ומצוקה. שואה ומשואה. חושך ואפלה. ענן וערפל. זה קרה לעם היהודי בעבר, זה קרה לו גם ב-7 באוקטובר.
אין פרוטוקול לריאיונות כאלה. בבתי הספר לעיתונות לא מלמדים איך לראיין אזרחית שנחטפה מביתה יחפה והוחזקה בשתי דירות שונות, לפני שהועברה למנהרה ללא אוויר. מזל שיש מראיינים כמו בן שני, שיודע איך לגשת לנושאים האלה בצורה עדינה, מקצוענית וסקרנית - בלי להיות צהובה אפילו לרגע. המעטפת של "עובדה" מספקת את התחקיר המושלם, ואת הפריימים הכי יפים שטלוויזיה יכולה לייצר - אבל בסוף אלה השאלות של בן שני, ולעתים אפילו רק הבעות הפנים שלו, שהופכות את השיחה הזאת לסוחפת כל כך, ועמוקה כל כך.
דווקא ברגעים הכי אפלים בתולדות המדינה שלנו, גילינו מחדש את העוצמות שטמונות באזרחיה. עמית סוסנה היא דוגמה לעוצמה הזאת. יש מילים טכניות שמתארות את עמית סוסנה - "קורבן", "נפגעת", "פדויית שבי". אבל כששומעים את הסיפור שלה במלואו - שמתחיל יומיים לפני המלחמה כששכבה על הספה של אמא שלה עם חום גבוה - המילה היחידה שעולה בראש היא "גיבורה". היא לא שרדה בזכות תפילות או הישג צבאי - היא שרדה כי הייתה חזקה מספיק להתמודד עם החושך. היא נכנסה לעזה עם שברים באף ובארובת העין, ויצאה כשהיא עומדת על רגליה. מי שנחטפה כעורכת דין עם מומחיות בתחומי הקניין הרוחני, מדברת היום על רצונה לעבוד עם בעלי חיים. זה משפט שנאמר בצניעות, בלי להבין כמה אור משתקף ממנה כשהיא מדברת על רצונה לטפל בחסרי ישע.
בעזה, מספרת סוסנה, "אתה פותח את העיניים וחושב שהן עדיין עצומות". אבל גם בתוך העלטה הזו, ניצוצות האור מתגלים במקומות בלתי צפויים. כשהועברה למקום מעצר חדש ופגשה חטופים אחרים, האור הגיע בדמותה של לירי אלבג. דווקא ברגעים הקשים ביותר - כשסוסנה הייתה אזוקה בידיה וברגליה, מוכה במקל בכפות רגליה, עם דוקרן מאיים מול עיניה ואקדח מכוון לראשה - לירי הצילה את חייה.
"יש לך 40 דקות להגיד את האמת, אם לא אני הורג אותך", איים המחבל על עמית. לירי, ששוחררה בשבת האחרונה, גילתה תבונה ואומץ לב יוצאי דופן. היא הכינה את סוסנה בעדינות לגרוע מכל ("את רוצה שנמסור משהו להורים?"), ואז ניגשה למחבלים והצליחה לשכנע אותם שטעו. "לירי היא כוח, היא משהו מיוחד", אומרת סוסנה. לפתע זה לא היה רק סדק בחלון, אלא צוהר שלם של תקווה - בדמותה של ילדה בת 18.
כשהגיע רגע השחרור, אחרי 55 ימים של חושך, סוסנה ראתה מהמסוק את מאור הלבנה. אור טבעי, שלם, שמאיר את הלילה כולו - לא רק דרך סדק בחלון. יש משהו סמלי בכך שדווקא הירח, שבסך הכל מחזיר את אור השמש, היה הדבר הראשון שראתה בדרך הביתה. כמו הכלים השבורים בקבלה, שמשקפים את האור האלוהי, גם הירח מזכיר לנו שלפעמים האור החזק ביותר מגיע דווקא דרך השתקפות, דרך שבר, דרך סדק.
בקטנה
אחרי שידור הכתבה המרגשת של בן שני, התפנתה אילנה דיין לריאיון טלפוני קצר עם אלי אלבג, אביה של לירי. הזמן היה מוגבל, ולכן במקום לדבר על הסיפורים המדהימים שהתגלו על בתו בריאיון עם עמית סוסנה, אלבג נאלץ לנצל את הזמן שניתן לו בפריים טיים של ערוץ 12 כדי להתנצל על משהו שהוא בכלל לא אמר. ותודה למכונת הרעל, שניסתה להציג אותו כאילו הוא תקף משפחות שכולות או משפחות חטופים אחרות. מדובר כמובן בשקר מתועב כלפי אדם שעבר מסע השמצה מטורף במשך למעלה משנה, כשהחטא היחיד שלו היה שהוא ביקש להחזיר הביתה את בתו - שגם בגיהנום של עזה הציגה יכולות מנהיגות טובות יותר משל רוב נבחרי הציבור שלנו.