"אין ארץ אחרת" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

לפני 12 שנה, "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" היו מועמדים ביחד לאוסקר בקטגוריית הדוקו, ושניהם הפסידו את הפסלון ל"מחפשים את שוגרמן". השנה, "דוקו-הכיבוש" עשה קאמבק לקטגוריה הזו, ובגדול, עם המועמדות של "לא ארץ אחרת" ("No Other Land"). הפעם, זה כנראה ייגמר בפסלון. הסרט נחשב לפייבוריט מובהק לזכייה ולפי כל המהמרים והחזאים יש לו סיכויים של 99.99 אחוז לקטוף את הפרס. למעשה, בכל התחרות אין מנצח ודאי כמוהו.

מאחורי הסרט עומדים באסל אדרה ויובל אברהם - האחד פלסטיני והשני ישראלי, לאחד אין זכויות מלאות ולשני יש, ושניהם אקטיביסטים וכעת גם קולנוענים. ב"אין ארץ אחרת" הם מגישים תיעוד של המתרחש לאורך כמה שנים בכפרים הפלסטיניים שבאזור מסאפר יטא, בדרום הר חברון. המצלמות שלהן לוכדות כיצד הצבא והמתנחלים מתעמרים במקומיים ומתנכלים להם בתקווה לסלקם מן המקום. ברגע שיא אנו צופים במתנחל יורה באחד הפלסטינים, מה שגרם לקהל בהקרנת הבכורה הניו יורקית שבה נכחתי לקפוץ מן המושב המרווח בזעזוע.

השבוע, עולה הסרט בהפצה מסחרית מצומצמת בארצות הברית. אצלנו, הוא לא יציג באולמות, אבל הוא זמין באתר שיחה מקומית כבר כמה ימים. למרות הזמינות הזו, למרות המועמדות לאוסקר שכנראה תיתרגם לזכייה, למרות כל הדיבור סביבו בתקשורת האמריקאית והעולמית, למרות שהוא כל כך אקטואלי ורלוונטי - נראה שהקהל בישראל פשוט מתעלם ממנו. הימנים לא טורחים לקרוא להחרים אותו, השמאלנים מלכתחילה לא טרחו לצפות בו, והתקשורת עסוקה בדברים אחרים, רבים מהם שטותיים.

מה צריך לקרות כדי שנטרח לראות סרט שכל העולם מדבר עליו אבל מתרחש כאן? מה צריך לקרות כדי שנסכים להבין איך העולם רואה אותנו? מה צריך לקרות כדי שנראה בעצמו מה קורה מעבר לפינה? מה צריך לקרות כדי שנתחיל לחשוב על היום שאחרי, ונתעניין בסרטים שמציעים חזון כלשהו ליום הזה? האדישות הישראלית כלפי "אין ארץ אחרת" שוברת שיאים, אפילו ביחס להדחקה שכולנו תמיד הצטיינו בה. אולי אם זה היה סרט על מתנחלת שמנהלת רומן עם מדריך הכושר הפלסטיני שלה לעיני המצלמות ביבנה, זה היה מעניין מישהו.

בינתיים, למי שנמאס מסרטוני סקס בווטספ ובכל זאת יש קצת זמן פנוי, מומלץ לצפות ב"אין ארץ אחרת" גם כדאי לדעת איך ולמה ישראל הולכת לככב באוסקר ממש עוד חודש קצת, וגם כי יש בו שביב של תקווה.
בצד תיעוד האלימות והדיכוי, הוא מתגלה גם כשיר הלל לחברות האמיצה בין אדרה ואברהם. השניים נמנעים מן הקלישאות של סרטי כיבוש ודו-קיום. לא תמצאו כאן דיאלוגים על זה שהם בני דודים ושניהם אוהבים חומוס. בלי נאומים, הם מהווים דוגמה לאחווה האפשרית בין ישראלים ופלסטינים ולעתיד המשותף שיכול להיות להם, זה בצד זה.

והנה סרט שלא צריך טובות: הוא עלה לאקרנים בסוף השבוע והוא הולך להיות הלהיט הגדול הראשון של 2025, ברחבי העולם וגם אצלנו. בלעז קוראים לו "Companion" ואצלנו, כי אין בהכרח תרגום ישיר למושג הזה באנגלית, הדביקו לו את השם "חברה מושלמת".

במה מדובר? שאלה טובה. לקטלג אותו כסרט אימה יהיה מטעה - הוא לא מפחיד. מנגד, הוא אולי מופרע ואלים מכדי להיות קומדיה רומנטית. אפשר להגדיר אותו כמדע בדיוני, אבל זה אולי תהיה ההגדרה המטעה מכולם. מבחינתי, האבחנה הכי קולעת היא שהוא כמו פרך ארוך של "אזור הדמדומים". זה נאמר כמחמאה, כי מדובר באחד הסדרות המבריקות בכל הזמנים, וכעלבון - כי הוא היה עובד טוב יותר כפרק של 25 דקות. בתור של סרט כשעה וחצי, הוא מעט נמרח.

הטיזר הראשון של הסרט נמשך דקה ורבע, וצריך ללמד אותו בקורסים לשיווק. הוא הצליח לעורר סקרנות עצומה בלי לגלות שום דבר העלילה. מאז, הפרטים כבר התבררו, כולל בטריילר הארוך יותר, ואם תעשו חיפוש קצר ברשת תגלו בדיוק מה הטוויסט הגדול של התסריט ומה הסוד של אותה "חברה מושלמת", אבל אנחנו נהיה נאיבים ולא נגלה לכם במה דברים אמורים.

נאמר רק כך: בתפקיד הראשי מככב ג'ק קוויד, אותו רואים בכל מקום לאחרונה - הוא פרץ בסדרה "The Boys" ובקרוב נפגוש אותו גם בקומדיית גיבורי העל "חסין כאב". כאן, הוא מגלם מתהדר בצעיר שיש לו חברה מושלמת - כלומר, מושלמת לפי הסטנדרטים המעוותים שהוא עצמו קבע, ובשלב מוקדם נגלה כי כל קשר בינו למציאות מקרי בכלל. את החברה מגלמת סופי תאצ'ר, גם היא כוכבת עולה, שכיכבה לאחרונה ב"פחד אלוהים". השניים יוצאים לחופשה עם כמה חברים מפוקפקים, במהלכה יתגלה שטבען של כל אחת מן הדמויות אחר ממה שחשבנו.

על פניו, הסרט עוסק בסוגיות המדעיות הבוערות ביותר של ימינו - הטכנולוגיה שמתמקדת בצעדים ענקיים שמוחקים את גבולות האנושיות והעתיקה, והחשש שהגולם יקום על יוצרו. אך כיוון ש"חברה מושלמת" נע בעצמו על הגבול שבין אימה-מד"ב-מתח לדרמה הרומנטית, ואף מתכתב עם סרטים כמו "איתנו זה נגמר", הוא עוסק גם בשאלות אחרות. דרך העלילה הבדיונית, התסריט נוגע בחוויות שלמרבה הצער נשים רבות חוו ועדיין חוות במציאות - מערכות יחסים מתעללות עם גברים רעילים. ספוילר אחד נרשה לעצמנו לעשות: מתברר שלגברבר כאן יש איבר מין קטן מן הממוצע, והוא מנסה לחפות על כך בדרכים נלוזות במיוחד.

לא פלא ש"חברה מושלמת" זכה לציון מושלם מן התקשורת בארצות הברית. הוא מדבר בשפה שלה ומעביר מסרים שהם כבר מובנים מאליהם בקולנוע של היום, בלי להעמיק או לאתגר יותר מדי: גברים הם גרועים, נשים הן חזקות, וצריך לדעת איך להשתמש בטכנולוגיה. דמויות המשנה בלתי נסבלות ונראה שכתבו וליהקו אותן רק כדי למלא משבצות של "גיוון", והתסריט מותח את המסטיק יותר מדי. השתלשלות העניינים מספיק פרועה כדי להקפיץ חלק מהקהל מן הכיסא, אבל לא באמת אלימה וטורדת מנוחה. ראיתם את "מייגן"? אז אתם יודעים למה לצפות.

ועם זאת, הסרט בהחלט מהנה - ובאופן יחסי, גם מקורי. התסריטאי-במאי הטירון דרו הנקוק יודע את העבודה, סופי תאצ'ר מסחררת כתמיד, וגם המסר חיוני והכרחי. "איתנו זה נגמר" כבר לא שמיש בגלל הסקנדלים סביבו, אז הנה להיט אחר שיעזור לנו להבין את הסכנה במערכות יחסים רעילות ואיך אפשר להשתחרר מהן.

אם לשפוט לפי טבלת שוברי הקופות, יש רק שני דברים שישראלים אוהבים כרגע: שואה ושואה. במקום הראשון במצעד הסרטים הכי נצפים באולמות: "הטבעת", שבו אדיר מילר חוזר לאירופה בעקבות סיפורה של משפחתו במלחמת העולם השנייה. במקום השני: "סודה", שבו ליאור רז מגלם פרטיזן לשעבר המנהל רומן עם קאפו לשעבר בגילומה של רותם סלע.

עכשיו, מגיע למסכים סרט שואה נוסף: "סחורה יקרה מכל" הצרפתי, שינסה גם כן למשוך קהל לאולמות. במקרה שלו זה יהיה קשה יותר, שכן מדובר בסרט אנימציה הפונה לקהל המבוגר, סוג עשייה שתמיד מתקשה מסחרית. הוא איטי, מהורהר וחמור סבר. אין לו את הבדיחות של אדיר מילר או את העוקבים של רותם סלע באינסטגרם, אבל יש לו הרבה איכויות אחרות וגם שני שמות גדולים מאחוריו: ביים מישל הזנוויציוס, מי שזכה באוסקר בתחילת העשור הקודם עם "הארטיסט"; וז'אן-לואי טרנטיניאן, מגדולי השחקנים הצרפתיים בכל הזמנים, שתורם כאן את קולו לדמות המספר, במה שנרשם כתפקידו האחרון לפני מותו.

הסרט מתבסס על ספרו בשם זהה של ז'אן קלוד גרומברג, ולמרות שהעלילה שלו מופשטת למדי ואין בו כמעט דיאלוגים, ברור שהוא מתרחש במלחמת העולם השנייה. ה"סחורה" שבשמה הוא נקרא באירוניה היא תינוקת יהודייה, שאביה משליך אותה מן הרכבת למחנות בניסיון להצילה. אשתו של חוטב עצים מוצאת אותה ומחליטה לקחת אותה תחת חסותה, למרות שבעלה אנטישמי, ומכאן העלילה תמשיך להתגלגל. למרות שהיצירה הזו נמשכת רק כשמונים דקות והקצב שלה לא תזזיתי בכלל, כל הזמן קורה בה משהו, ובסופו כבר שוכחים מה קרה בתחילתו מרוב אירועים.

לא נספר מה קורה - נאמר רק כי כפי שאולי ניחשתם, התינוקת מרככת את לבו של חוטב העצים, ומשנה את יחסו ליהודים. "סחורה יקרה מכל" הוא סרט על שנאה, אבל גם על הדרך בה אפשר ללמוד להיגמל ממנה, ועל אהבה.

רוב סרטי האנימציה שמציגים אצלנו עוסקים בסנאים חמודים שגם מדברים, ולא שיש משהו רע בכך. "סחורה יקרה מכל" ממש אינו כזה. הוא עוסק בפרידה כפויה בין הורים וילדיהם, בהפיכתם של בני אנוש למטען עודף, ובדה-הומניזציה. בשלב מסוים שלו, הזנוויציוס מציג בו דימויים קשים ביותר של יהודים שאיבדו כל צלם אנוש. בדיוק לכן הוא החליט לביים את הסרט באנימציה - כיוון שאם היה יוצר אותו עם שחקנים בשר ודם, הדימויים הללו היו קשים מנשוא. האנימציה יוצרת הזרה שהופכת אותם לניתנים לעיכול.

הזנוויציוס מתאר כאן את השפל שאליו האנושות יכולה להידרדר ואכן מידרדרת שוב ושוב, אבל גם את הנדיבות ועוצמות הנפש שלפעמים מתגלות בה. הבמאי סיפר כי קרא מחדש את "הזהו אדם?" של פרימו לוי כשכתב את התסריט, והדבר בהחלט ניכר.

"סחורה יקרה מכל" מיוחד מכמה בחינות: זו דוגמה נדירה למדי גם אם לא יחידה לסרט אנימציה שעוסק בשואה; וזה סרט האנימציה הראשון של הזנוויציוס, שמלבד "הארטיסט" פעל לאורך הקריירה שלו על מנעד רחב ויצר קומדיות ריגול, קומדיות אימה, פנטזיות לכל המשפחה, דרמות מלחמה ומה לא. טבילת האש עברה בהצלחה. הדימויים מצליחים להעביר את זוועות השואה בצורה עוצמתית אך לא סנסציונית, שלרגע לא גולשת מעבר לגבולות הטעם הטוב, והסיפור עוסק בצורה מקורית ומעוררת מחשבה בסוגיות הכי עמוקות שאפשר להעלות על הדעת. הכל כאן מלאכת מחשבת: התסריט, האנימציה, המוזיקה של המלחין הדגול והפורה אלכסנדר דספלה, וכל השאר. עכשיו רק צריך שיבוא קהל.

מעבר לעשייה עצמה, צריך גם לציין את אומץ הלב של הזנוויציוס, צרפתי יהודי שמוצאה של משפחתו מזרח אירופאי. בניגוד לרוב חבריו הקרנפים, הוא העז לפרסם בעיתון הנפוץ והיוקרתי לה-מונד מאמר נוקב נגד אנטישמיות, ואפילו הגיע לארץ לאחרונה לרגל הקרנות הבכורה של "סחורה יקרה מכל". זה כמובן לא מעלה או מוריד מאיכותו האובייקטיבית של הסרט, אבל זו בהחלט סיבה נוספת להשקיע בו מכספנו ומזמננו.

מדורי חדשות החוץ בישראל מתמקדים בדרך כלל בשמחה לאיד. השבוע הם שמחו לאידם של הצרפתים, בעקבות הסיפור הבא: תיאטרון פריזאי רדיקלי הזמין מאות מהגרים אפריקאים לערב אחד, אבל הם מסרבים להתפנות כבר זמן מה, מה שהביא אותו לפשיטת רגל. חה חה חה, צחקו פה כולם, הפרוגרסיביים הללו ילמדו עכשיו את הלקח! אין ספק שאנחנו בישראל יודעים טוב מכולם ויכולים ללמד את העולם איך להימנע מהסגות גבול.

מי שמוכן למבט עם קצת יותר חמלה, מוזמן לצפות ב"הסיפור של סולימאן", אחד הסרטים הצרפתיים המדוברים והמוערכים של השנה, שעולה בסוף השבוע לאולמות הקולנוע בישראל, כתשעה חודשים אחרי שהיה אחד השמות הבולטים של פסטיבל קאן. כל הכבוד לדניאל מלמד, המפיץ המסור של הדרמה הזו, שבחר להעלות אותה כאן לאקרנים למרות שמן הסתם היא לא תשחזר את ההישגים הקופתיים של "מרשעת", וגם לא של "הצמה".

את הסרט כתב וביים בוריס לוז'קין, צרפתי לבן מרקע פריבילגי, ומככב בו אבו סנגארה, שחקן לא מקצועי ובעצמו מהגר מגיניאה. הוא מגלם כאן את האיש שבשמו נקראת הדרמה הזו, מבקש מקלט שמנסה להתפרנס כשליח אובר, ומתכונן לריאיון שיכריע אם יוכל להישאר על אדמת צרפת או שיגורש.

לוז'קין מקבל כמה החלטות מעניינות. למשל, הסרט לא מצייר את סולימאן כקדוש מוחלט. הוא היגר לצרפת מסיבות כלכליות אבל כדי להציג קייס משכנע, מתחזה לפליט פוליטי, ואנחנו חוזים בו מתאמן על השקר שלו ומשייף אותו. כמעט אף אחד פה לא שה תמים, אבל גם כמעט ואין רעים מוחלטים. אפילו בנציגי הרשויות, אותם קולנוע מסוג זה מתאר בדרך כלל כערלי לב, אנחנו מוצאים טיפה של חמלה.

גם המבנה מעניין: הסרט בנוי מסצינות קצרות, פיסות חיים קטנות, אבל במרכזו עומדת סצינה שנמשכת כמעט רבע שעה, והמתח בה מורט עצבים.

בניגוד לרוב "סרטי האיכות" האחרים שיש כרגע באולמות, "הסיפור של סולימאן" נמשך פחות משעה וחצי, והוא סוחף ומותח לאורך רוב הדרך. אבו סנגארה מצליח לעורר הזדהות עם הדמות שלו, בתצוגת משחק שעושה בית ספר לשחקנים מנוסים בהרבה ממנו.

ובכל זאת, עולה השאלה - האם הסרט לא מנצל מצד אחד את מצוקתו של גיבורו, ומצד אחר את תחושת האשמה של הקהל הבורגני, שהוא בדרך כלל מי שצופה בסרטים כאלה? הרי כפי שאמרו פעם - קולנוע אינדי הוא סרטים שעשירים עושים על עניים כדי שעשירים יצפו בהם.

הסרט מתמקד בתלאותיו של סולימאן כשליח אובר, וכך אנו צופים בו סופג רצף של השפלות: נהג שנכנס בו, לקוחה שמסרבת לקבל את המשלוח וכיוצא בכך. הוא תמיד מקבל בהכנעה את ההשפלות, ואף פעם לא עומד על שלו ולא מאיים על אף אחד, בטח לא על הסטטוס-קו ובטח לא על הקהל, שמן הסתם מרחם עליו, מצקצק בלשונו, ואומר לעצמו משפטים כמו "איזה מסכן...איזה סרט חזק...אוי איזה מסכן...איך אנחנו נותנים לזה לקרות" בזמן שהוא כבר חושב על המשלוח הבא שיזמין באובר (או בוולט, במקרה הישראלי). למרות איכויותיו, אפשר לומר כי "הסיפור של סולימאן" חוטא במבט מתנשא ומניפוליטיבי, ולא באמת מעצים את גיבורו ומאתגר את הקהל. איפה הוא ואיפה "אנורה", שלקח חומרים דומים ועשה בדיוק ההיפך.

לא בטוח אם "הסיפור של סולימאן" הוא חלק מן הפתרון או חלק מן הבעיה, אבל אם אפילו צופה אחד יגלה קצת יותר חמלה בזכותו בפעם הבאה שהוא נותן טיפ לשליח או בפעם הבאה שהוא קורא משהו על המהגרים בצרפת, זו כבר התקדמות. ובקיצור, נמליץ על הסרט, גם עם קורטוב של מלח, ושוב נודה למפיץ שלו על כך שאיפשר לנו להרהר בכל השאלות האלה ולהיחשף לכישרון של אבו סנגרה. ויש גם חדשות טובות לגביו: השבוע, אחרי המתנה ארוכה, הוא סוף כל סוף קיבל אישור עבודה ויוכל להישאר על אדמת צרפת באופן חוקי. הוא מוסכניק בהכשרתו ומתכוון להמשיך לעבוד במקצוע, אבל לאור יכולותיו, לא אתפלא אם בכל זאת יום אחד נראה אותו משחק בסרט נוסף.

יש הרבה סיבות להיות מדוכא, וזו אחת הקטנות שבהן: תמיד מדכא לחשוב איזה סרטים לא זוכים להפצה מסחרית בישראל, ואיזה כן. אז בזמן שכל מיני פנינים מסתפקים בסיבוב פסטיבלים במקרה הטוב, סרט תמוה וזניח כמו "בעלים לשעבר" עולה כאן בסוף השבוע. כמובן שהוא עוד לא הופץ במולדתו ארצות הברית ולפחות לפי הנתונים ברשת, עלה מסחרית רק במדינה אחת חוץ מאיתנו. למה זה מגיע לנו?

בכל מקרה, את הסרט כתב וביים האמריקאי-היהודי האלמוני נואה פריצקר. הוא הצליח לגייס כמה שחקנים שבעבר נהנו מתהילה מסוימת: גריפין דאן, רוזנה ארקט וריצ'רד בנג'מין. כולם כבויים ונראים הרבה אחרי שיאם. בכל מקרה, אין להם עם מה לעבוד פה.

עלילת הסרט נשמעת כמו התחלה של בדיחה של דידי מנוסי: אדם מתגרש מזוגתו אחרי 65 שנה, ובנו מתרגש מזוגתו אחרי 35 שנה, בזמן שהנכד שלהם נוסע למסיבת רווקים לפני חתונתו.

בתקציר הרשמי של הסרט בעברית כתוב ש"הבמאי מצליח ליצור קולנוע סוחף ומפתיע השואב ללא ספק מהמסורת של במאים כמו וודי אלן, נואה באומבך וג'ון קסאווטס". אתם רואים מה קורה בגלל שאילון מאסק ומרק צוקרברג ביטלו את בדיקת העובדות? רצף כזה של שטויות לא שמעתי מזמן, לפחות לא בהקשר קולנועי. למעשה, "הבעלים לשעבר" הוא קולנוע משעמם להפליא, נטול כישרון וברק, שהוא במקרה הטוב חיקוי עלוב של האילנות הגבוהים שהוזכרו, אם בכלל ראוי להזכיר אותו בנשימה אחת איתם.

למעשה, הסרט מתחת לכל ביקורת. אם בכלל יש טעם למתוח ביקורת, זה על המפיצים שהחליטו להפיץ אותו, וגם על סינמטק תל אביב שבחר להקרין אותו. בכל העולם, סינמטקים הם תו איכות לקולנוע איכותי. רק אצלנו, החוק הוא שאם סינמטק תל אביב בוחר להקרין משהו - מדובר באשפה. ובכל זאת נאמר דבר אחד לזכותו: בדרך כלל, ה"סינמטק" מקפיד להקרין זבל צרפתי. הפעם הוא מגוון עם זבל אמריקאי.