כבר שמענו כמה שירים עם המילים של הסופר דויד גרוסמן, ובראשם "שירת הסטיקר" של הדג נחש. השבוע הצטרף אליהם אחד חדש: "פתאום טסה זעקה", שיר מחאה נגד הייאוש, המתבסס על נאומו של גרוסמן באחת מעצרות המחאה. בשיר, שגרוסמן לוקח בו חלק, משתתפת קבוצה מרשימה של מוזיקאים ושחקנים, שאנן סטריט, דרור קרן, יעל שרוני ועמית אולמן, שחתומים על הלחן לצד גיא מוזס, שגם הפיק מוזיקלית את השיר. הקליפ של השיר מבוסס על "הגלויות היומיות" של הקומיקסאי זאב אנגלמאייר.
"השיר הזה נולד ממצוקה. מכאב שהנפש כבר לא יכלה להכיל. מה עושים עם הדבר הזה שעברנו, שאין מילים לתארן, שאנחנו אילמים מול כובד צערן? לכתוב עוד מאמר? לנאום עוד נאום?", מסר גרוסמן. "מנגנוני השמירה העצמית הכתיבו שיר, זעקה. והשיר ענה לה: תני להיות, רק להיות, בלי להבין, בלי לחשוב, עד שתפסיק לכאוב הארץ הנבזזת, הנאנסת. 'זה לא שאנחנו בורחים', אומר האיש שבשיר לאשתו, 'אנחנו רק עושים רי-לוקיישן - פנימה...' ואז דיבר הילד, ודיברו המועקה והזעקה, והחרדה של מה יקרה לנו אם לא נתעורר מיד, כי הכול תלוי על בלימה. השיר הזה נולד לכמה אימהות ואבות. כולם יצרו ועבדו בהתנדבות, מתוך הרצון 'לעשות משהו', לא להיות פסיביים, לא לשתף פעולה עם הייאוש. מעומק לבי אני מודה להן ולהם."
פתאום טסה זעקה / דויד גרוסמן
לרגע רעדו אורות, לרגע יללו מנהרות
והעולם היה שחור לבן.
והעולם היה פחם וקרח.
פתאום טסה זעקה,
משום-מקום, בצליפה
חדה וחריפה,
העירה אותנו משינה טרופה -
זעמה -
'תגידו, אתם השתגעתם או מה?
על כל זה לוותר?
ככה, כבר להתייאש
בלי להילחם ממש?'
'עזבי', אמרנו
'תני להיאסף אל תוכֵנו,
'לבַכּות את מתינו,
'לחכות שיגמר כבר
הדבר הזה, שאין מילים לתארו,
אילמים אנחנו מול כובד צערו,
מול הזוועה של חטופינו -
אז תני להיות, רק להיות,
בלי להבין בלי לחשוב
עד שתפסיק לכאוב
הארץ הנבזזת, הנרמסת
הארץ הנאנסת
לרגע רעדו אורות, לרגע יללו מנהרות
והעולם היה שחור לבן.
והעולם היה פחם וקרח.
באמצע הלילה קמנו לברוח,
אשתי, ואני והילד,
והזעקה על כתפי מוטלת,
והתקווה על כתפי האחרת,
מונשמת ומורדמת -
'כמה אפשר ככה, אמרה אשתי בשקט,
שהילד לא ישמע,
שלא תכה בו האימה.
'תראה,
הנה ככה זה קורה
ככה זה נראה כשזה ממש קורה' -
ראינו שיירות ארוכות, דוממות,
זורמות מן ההרים אל העמקים,
נבלעות באוניות, שנבלעות בימים
איך קרה שביום אחד של זוועה נעשתה הארץ הזאת תובענית מדי, מעל לאמצעים שלנו'
'לא, לא', לגלג בחור חולף על קורקינט,
עם אקדח באבנט,
'לא, לא, אלא שביום אחד של אימה דעכה בכם,
אולי אבדה לכם, אולי מעולם לא היתה לכם,
התשוקה לארץ משלכם' -
'וזה לא שאנחנו בורחים'
אמרתי לאשתי
רק עושים רי-לוקיישן, פנימה - -'
פתאום דיבר הילד: 'יאללה, קומו, הורים, מהאפר -
הפחד והיאוש עושים לכם בצפר -
כך דיבר בננו, ומול עיננו הלך והתעצם,
'אם לא נקום מהאפר כעת,
לא נקום כבר, לעולם' -
'או שנקום אבל שונים -
'נקום זרים ונוראים,
'נקום קשים ומרים,
'ושונאים -
'- עד שלא נהיה שוב לעולם
הדור הלא נכון'.
לרגע רעדו אורות, לרגע יללו מנהרות
והעולם היה שחור לבן.
והעולם היה פחם וקרח.
'עכשיו זה רגע אחרון,
'אנשים שנעזבו - עוזבים.
'אנשים שננטשו - נוטשים. דבר אלי, אבי,
תנשים,
'אני הולך ומזדקן, אבי, אני על הקרשים,
'עייפה נפשי לסבבים, עייפה.
'תן לי תקווה, תן לי סיבה -
'אתה שותק, אבי, אומר זאת במקומך:
עכשיו הזמן להילחם, אנשים, נשים -
'עכשיו הזמן לצאת לרחובות ולכבישים,
'ויש למען מי להילחם, ויש על מה,
'כי לא נקבל שוב כזאת מתנה, מהחיים,
'ולא תצמח לנו שוב מדינה
מתוך המדנים.
'ויש למען מי להילחם.
'הכל כעת תלוי בכם,
'עכשיו הזמן לקום, לחיות,
להיות לעם או לא להיות,
להיות אדם או לא להיות -
ויש למען מי, ויש למען מה,
והכל תלוי
על בלימה'.