"כביש הסרגל" הוא סרטה השני של הבמאית מיה דרייפוס. הראשון, "ההיא שחוזרת הביתה", היה כיף גדול: סקס, פמיניזם, זמן איכות עם טלי שרון ולאורה ריבלין. מה עוד יכול יהודי לבקש?
התשובה כנראה די פשוטה: רצח. "כביש הסרגל" הוא מותחן על דפנה (שוב טלי שרון), בלשית שעוברת מתל אביב למשטרת עפולה. פתאום דפנה מוצאת עניין בחור שבקצה כביש הסרגל: תושבת העיר נרצחה. אין גופה. איפה היא יכולה להיות, ומי הרג אותה?
בשעה טובה, תעלומת רצח מקומית. אין את זה בקולנוע הישראלי כמעט בכלל, וחבל - והנה הגיעה דרייפוס. הבעיה: "כביש הסרגל" לא מותח. הקצב לא מתקתק: שחקנים יכולים לקחת כמה שניות בין שאלה שהם נשאלים לתשובה שהם נותנים, וזה לא משרת דבר. הדיאלוגים לא קולחים - הם אמנם מציאותיים ולעיתים אמינים, אבל לא נותנים אף צבע לסרט שחייב את הצבע הזה.
יש גם על מה לברך: טלי שרון אחת השחקניות הטובות במדינה, והיא הופכת את תעלומת הרצח הסבירה הזו לדרמה מיוחדת על אישה בת 41 שלעד תהיה תלושה, דין תל אביב כדין עפולה. אם זה היה המוקד, "כביש הסרגל" היה יכול להיות סרט ענק. גם המשחק של שרה פון שוורצה שלצדה הוא אושר גדול.
ובנוסף, יש ל"כביש הסרגל" עוד אס: עידן עמדי. כשהסרט צולם הוא היה אחד הזמרים האהובים, ושחקן לעת מצוא. במחי מלחמה נוראית אחת, הוא הפך לסמל לאומי. לא מעט צופות וצופים גם ייהנו לראות אותו פשוט מעמיס שקי אדמה על כתפו כשלגופו גופייה אפורה ומיוזעת.
נשאלת השאלה: באג או פיצ'ר? "כביש הסרגל" אינו עוד מותחן בין השאר בגלל הבחירה החכמה למקם אותו בעפולה. אין ערפל או גשם דרמטי - יש חמסין של אוגוסט ומזגן מקולקל. אין ברים אפלוליים ודיינרים סליזיים - יש פלאפליות ומסעדות פועלים. החשוד המיידי אינו איל הנפט העשיר כקורח אלא הקבלן שחי בווילה מצועצעת עם אשתו המחומצנת וכלתם האלמנה. הסרט לא נראה כמו תעלומת רצח סטנדרטית, ואולי זה בסדר. אנחנו כישראלים אוהבים לעקם חוקים ולעגל פינות בהווייתנו. למה שלא נעשה את זה לז'אנרים שייבאנו מהוליווד?
יש לזה תשובה פשוטה: גם לנו מותר להנות. אם כבר הלכנו על מותחן מסתורין, למה שלא נקבל את כל הכיף שהז'אנר יכול להביא? אחרי כמה עשורים של כיבוש, פריפריה, שסע עדתי, חרדים ומשפחות במשבר סוף סוף קיבלנו תעלומת "whodunnit" אמיתית: אפשר שהיא תתקתק כמו אלו שאנחנו מקבלים מאמריקה הגדולה?
זהו בפירוש לא סרט רע, ונקודות האור שלו מספיקות כדי להחזיק אותו למשך שעה וחצי. אבל אם כבר הולכים על סרט ז'אנר כשר למהדרין, מגיע לנו יותר מזה. גם לעפולה מגיע את האגתה כריסטי שלה, ועם כל הרצון הטוב, "כביש הסרגל" לא הביא לנו את זה.
גרסה מוקדמת של הביקורת פורסמה במסגרת דיווח מפסטיבל ירושלים ביולי 2024. כעת היא מובאת כאן בהתאמות קלות.