בשנת 1972 פונו בכוח תשעה שבטים בדואים מפתחת רפיח. לפי גרסת הבדואים פונו 20 אלף בני אדם, לפי גרסת ישראל פונו רק 6,000 איש. התומכים בפינוי טענו שמדובר בצורך ביטחוני. המתנגדים טענו שמדובר ברצון של "המשיחיים" להקים התנחלויות יהודיות באזור. הפינוי נעשה כיוזמה מקומית של אריאל שרון, אז אלוף פיקוד הדרום, ללא אישור הרמטכ"ל או הממשלה. מי שחשף לציבור את המהלך השנוי במחלוקת היה עיתונאי צעיר מניר עוז בשם עודד ליפשיץ. בכינוס מחאה שארגן בקיבוץ ניר עוז השתתפו כ-300 חברים מ-13 קיבוצים של הקיבוץ הארצי בנגב. סיסמת הכנס: "רוצים שכנים ולא אויבים".
שש שנים לאחר מכן, כשריח השלום עם מצרים כבר התחיל לעלות מכיוון קמפ דיוויד, ליפשיץ כתב מאמר לכתב העת הסוציאליסטי "עמדה", בו התלוצץ על "הסיפוק המזוכיסטי, האנוכי, והמוזר והטבעי מאין כמוהו של רואי שחורות שנבואתם מתגשמת". במאמר, תחת הכותרת המצמררת "הערומים והתמימים", מסביר ליפשיץ כמה צדק בנבואה שלו שהעזתים נושלו מהשטח לא מטעמים ביטחוניים אלא לצורך הקמת התנחלויות.
ליפשיץ התייחס במאמר בציניות לטענת מערכת הביטחון על הקמת אזור חיץ, ריק, מגודר ושמור, שימנע פעילות עוינת. "מכיוון שגידור של ממש לא נעשה", הסביר ליפשיץ, "ומעט הגדרות שהוקמו פרוצות, לא שמורות ומכוסות בתלי חול, חבל להרחיב את הדיבור על דברי ההבל".
ליפשיץ התלונן על הפקרת יישובי הנגב הרבה לפני שזה היה פופולרי, וחתם במילים: "הערומים משקרים לתמימים ולשמרנים בכל הקשור לחשיבותם הביטחונית של יישובי הספר כיום". 45 שנים אחרי אותו מאמר, ב-7 באוקטובר 2023, עודד ליפשיץ נחטף לעזה יחד עם יוכבד, אשתו. יוכבד שוחררה אחרי 17 יום, עודד עדיין בעזה, יחד עם עוד 78 חטופים, כבר 485 יום. הוא בן 84.
משפחתו וחבריו לקיבוץ ממשיכים להיאבק בלי הפסקה. ב-15 החודשים האחרונים גילינו מחדש את עוז הרוח של הקיבוצניקים בעוטף (המילה "עוז" לא מתנוססת שם במקרה בשמות כמה קיבוצים). ראינו את זה עם החטופות שחזרו בנובמבר 2023, ראינו את זה במאבק המתמשך של המשפחות להחזרת יקיריהן מהשבי, ואנחנו רואים את זה בשבועות האחרונים עם חזרת החטופים והחטופות ששרדו מעל לשנה בשבי. משפטים כמו "ממה האנשים האלה עשויים" נשמעים מכל מקום, ובצדק.
קיבלנו תזכורת לתעצומות הנפש של האנשים האלה בשבועות האחרונים. אתמול דווח כי גדי מוזס התווכח עם שוביו בשאלה למי שייכת הארץ. מוזס בן ה-80 הבטיח לחמאסניקים שהוא עוד יחזור לעזה כמדריך חקלאות, אבל קודם יש לו משימה אחרת: לשקם את ניר עוז, הקיבוץ שהוא הקים. איפה מייצרים אנשים כאלה? אפשר היה לזהות את הניצוץ הזה גם אצל עופר קלדרון, גם הוא מניר עוז, בשיחה קצרה שניהל עם חבריו לקבוצת הרכיבה על האופניים בדרך לשיבא.
בסוף מהדורת החדשות של ערוץ 13 (פעם ראשונה עם דוריה למפל, שיהיה בהצלחה) התחבאה כתבה מפתיעה שהחזירה קצת אמון בעתיד של ישראל. דניאל זילברשטיין התלווה אל שלושה חברי קיבוץ ניר עוז שהחליטו להישאר בקיבוץ כמעט לאורך כל תקופת המלחמה. "אני בן 87, מה יכול לקרות לי כבר?", אומר רן פאוקר. המוות עדיין עוטף את הקיבוץ, אבל פאוקר לא נותן למחבלים להרוס לו את המשך החיים: "אני הצלחתי לשים קו על מה שקרה", הוא אומר.
פאוקר מצטרף לחברים אבי קלינגבייל ונתן בהט, בסלון ביתו של האחרון, כדי לצפות בחזרה ארצה של חברם גדי מוזס. הם גברים חזקים, לא מראים רגשות. ברגעי האימה שבהם מועבר מוזס בין ההמון העזתי הם שותקים. העיניים שלהם אומרות הכל, בדממה. רגע לאחר מכן הם רואים את גדי מועבר לידי ישראל והם כבר מתכננים איך הם ישבו איתו על כוס יין וידברו על הכל.
בסוף הם מתיישבים ומדברים מול המצלמה על הדרך הבלתי נמנעת אל השלום. "צריך להכיר באנשים שנמצאים מעבר לגבול, לא כולם הם חמאסניקים, שודדים ורוצחים". זו תמונה מדהימה. 50 מחבריהם נרצחו ב-7 באוקטובר. עוד 76 נחטפו לעזה. שליש מבני הקיבוץ, כולל נכדיו של בהט עצמו, ובכל זאת הם רואים שלום באופק.
דניאל זילברשטיין שואל בשם כמעט כל ישראלי שצופה בכתבה איך יכול להיות שדווקא הם, שראו את האכזריות הבלתי נתפסת של חמאס טובחת בכל פינה בחלקת גן העדן שלהם - "לא מבינים עם מי יש להם עסק… וממשיכים לטמון את הראש בחול". קלינגבייל מגיב בקצרה: "הגרמנים רצחו לנו 6 מיליון? הם היום המדינה הכי ציונית באירופה. האמריקנים שלחו סיוע ליפן שבועיים אחרי שהפציצו אותה באטום. למה? כי הם ראו שלום באופק, וגם אנחנו צריכים לשאוף לשלום".
הכתבה נחתמת בביקור של קבוצה של אזרחים דתיים בקיבוץ. חלקם מבקשים לחזק את נתן בהט ושולחים לו יד מושטת, והוא לוחץ לכולם את היד בחמימות - פרט לאנשים שמבקשים לברך אותו בשם אלוהים. "השם ישקם לכם את הכל", אומר אחד, ונתן מוותר על הלחיצה. "בעזרת השם, עוד יצמח ועוד יצמח", אומר אחר. בהט מפנה ממנו את מבטו. שלישי אומר: "בעזרת השם, השם ישמור אותך", ובהט מגיב נחרצות: "ממש לא!".
לאחר מכן הוא מסביר לזילברשטיין מדוע הגיב כך. "אם היה פה 'שם' אז לא היה קורה מה שקורה". לוקח לו כמה רגעים להירגע מהמחשבה המעוותת, לשיטתו, שלפיה אלוהים העדיף לשמור אותו בחיים בזמן שחבריו נטבחו. כמה שניות לאחר מכן הוא כבר נרגע, וחיוך של רוגע חוזר לפניו. לא מייצרים יותר אנשים כמו הקיבוצניקים האלה, וחבל.
סירובו של בהט לקבל נחמה דתית אינו רק ביטוי של השקפת עולם חילונית, אלא מייצג תפיסת עולם עמוקה יותר שאפיינה את החלוצים ובוני הקיבוצים - אמונה באחריות האדם לגורלו ולתיקון העולם. כשבהט דוחה את המשפט "השם ישמור אותך", הוא למעשה מאשרר את העיקרון המרכזי של התנועה הקיבוצית - שהאדם, בכוחותיו שלו ובשיתוף עם זולתו, הוא שצריך ויכול לבנות חברה טובה יותר. הם אינם מחכים לנס או להתערבות אלוהית, אלא מבינים שהדרך לשלום עוברת במעשי ידי אדם, בהכרה הדדית ובדיאלוג, גם בשעות הקשות ביותר. זו הסיבה שדורון שטיינברכר כבר מבטיחה להצטרף למאבק למען החזרת החטופים. גם היא, בת לקיבוץ כפר עזה, לא יודעת דרך אחרת למעט עשייה.
על רקע זה, הטרגדיה של עודד ליפשיץ - שנמצא היום בשבי בעזה בגיל 84 - מקבלת משמעות מטלטלת במיוחד. האיש שנאבק לפני יותר מחמישים שנה תחת הסיסמה "רוצים שכנים ולא אויבים", מוצא את עצמו קורבן לאלימות קיצונית מצד אותם שכנים שביקש להגן על זכויותיהם. וכעת, כשאנחנו עומדים מול השאלות הקשות על עתיד האזור, המשימה הדחופה והמיידית ביותר היא להחזיר את כל החטופים הביתה - את עודד ליפשיץ, שנלחם כל חייו למען שכנות טובה, ואת 78 החטופים האחרים. רק אז נוכל להתחיל לדבר על תיקון, על שיקום, ועל תקווה.