1)
שמונה בני אדם שהתעוררו בבוקר כשבויים של ארגוני טרור רצחניים, הלכו לישון בלילה כבני חורין. אגם, ילדה בת 20 שנחטפה בפיג'מה, חזרה הביתה. ארבל, אישה צעירה בת 29 שהוחזקה לבדה, בתנאים לא אנושיים, חזרה למשפחתה. גדי, גבר בן כמעט 81, שהקים במו ידיו קיבוץ מפואר, חוזר הביתה כדי לבנות אותו מחדש.
הקיבוץ הזה, שכל חבר רביעי בו נרצח או נחטף, לא שכח להוציא הודעה שמברכת על שחרורם של שני אזרחי תאילנד שעבדו בחקלאות בשדות הקיבוץ. קראו להם וואצ'ארה וסת'יאן. עוד שלושה שנחטפו ממושב ישע חזרו אלינו: פונגסאק, באנאוואט וסוראסאק. ברוב משדרי החדשות קראו להם פשוט "התאילנדים" או "אזרחי תאילנד". בחדשות 11 טלי מורנו הקריאה את שמם עם פתיחת המהדורה, בחדשות 13 אודי סגל גם הקריא את שמותיהם. בחדשות 12 שמותיהם הופיעו על המסך, אך יונית פסחה עליהם. בחדשות 14 אפילו לא טרחו לכתוב את שמותיהם על המסך.
יש הרבה תירוצים ללמה לא שמענו על החטופים התאילנדים, שתמיד היו חלק מהמספר הכולל של החטופים. גם כרגע, כשמדברים על עוד 82 חטופים בעזה, חמישה מהם הם אזרחים זרים. יש הבדל בתרבויות, הייתה בקשה מהשלטונות בתאילנד, ובעיקר: האסון הלאומי שפקד את ישראל גדול מדי מכדי שיהיה לנו זמן להתעסק בכלל עם אנשים עם שמות מסובכים כמו באנאוואט או וואצ'ארה. ובכל זאת, דווקא ביום בו זכינו מחדש בכמה נקודות אור בדמות החטופים שחזרו לנו, אפשר לתת מילה טובה לאנשי התקשורת שכן טרחו לסקר את החטופים הזרים.
שניים מהם התקבצו אתמול באולפן "הצינור", בר פלג מעיתון הארץ ורוני אבירם מערוץ 13, ונתנו סיקור ראוי לחמישה בני אדם ששרדו 482 ימים בשבי חמאס. לפי חלק מהדיווחים, היחס אליהם היה קשוח לא פחות מאשר כלפי הישראלים. לפי הכתבה של אבירם על סת'יאן - תתפלאו אולי לגלות שגם משפחות החטופים התאילנדים מתגעגעים לילדים שלהם, ודואגים לשלומם. נכון, קשה לנו להתרגש מאמא של חטוף תאילנדי שמדברת בשפה שאנחנו לא מבינים, אבל לכל הפחות אפשר להכיר בעובדה שהיא קיימת.
2)
לעתים רחוקות אנחנו מביטים באיזה קטע בחדשות, ואנחנו מבינים שהפריים הזה יהפוך לרגע מכונן בתולדות האומה שלנו. הרגע שבו אגם ברגר נפגשה עם ארבע התצפיתניות ששוחררו ביום שבת היה רגע כזה. רגע של רגש טהור של ארבע ילדות ששרדו יחד את תנאי השבי הקשים. ארבע גיבורות. ארבע פדויות שבי שלקח לנו יותר מדי זמן, כאומה, להחזיר - אבל עכשיו כשהן בבית אפשר לשרטט מחדש את קווי המתאר של האנושיות הישראלית, והמוסר היהודי שאנחנו כל כך אוהבים להתגאות בו.
בכל ערוצי החדשות התרגשו מהתמונות האלה, כמו שהתרגשו מהתמונות של החטופות פוגשות את המשפחות, כמו שהם התרגשו לראיין חברות של, ודודות של, וכל מי שיכול לבוא ולהוסיף לדרמה האנושית הזאת. יש כמובן מי שלא מתחבר להתרגשות הקולקטיבית. יש מי שמבקש להזכיר את המחיר הכבד של העסקה, את הלוחמים שנפלו במקומות שכרגע אנחנו נסוגים מהם, וגם את החטופים שעדיין נמצאים בשבי. והאמת שזה לגיטימי לחלוטין. מהדורת חדשות לא יכולה להיות קרקס של רגשות אלא מקום של עובדות.
באופן מפתיע, דווקא חסרונו של עמית סגל אתמול בחדשות 12 הפך את המשדר לשקול יותר, כשאנשי הערוץ לא צריכים להיכנס לקטטות מילוליים באמצע המשדר המיוחד. איכשהו, דווקא בלי "הגורם המאזן" באולפן, השידור הרגיש מקצועי קצת יותר ומרוגש קצת פחות. על הדרך הייתה באולפן קצת פחות פוליטיקה מפלגת, וקצת יותר פטריוטיות. החיבור לאדמה לא היה משיחי, אלא אנושי. אף אחד לא אוהב את המדינה הזאת יותר מהאנשים שבנו אותה, ואתמול חזר מהשבי גדי מוזס, אדם שמחזיק בטייטל של "בונה המדינה". אדם שמעטים האמינו שישרוד את השבי הנורא, וחזר על רגליו, עם חיוך צנוע על פניו - ובקשה אחת: לחזור לשדות, ולהתחיל לבנות מחדש.
3)
ערוץ הטלוויזיה היחיד שמבקש להציג אלטרנטיבה להתרגשות הזאת הוא ערוץ 14. על הנייר מדובר בנכס חשוב לדמוקרטיה. ערוץ טלוויזיה שלא מיישר קו עם שאר הערוצים ומבקש להאיר זרקור על עניינים שלא מקבלים מספיק חשיפה. בפועל: מדובר בביב שופכין של אנשים רעילים שכל מטרתם היא להסית נגד מתנגדי השלטון.
ימי חמישי הם הימים החלשים ביותר של הערוץ, שממילא נחלש מאוד לאחרונה ברייטינג, עם הגרסה החיוורת של "הפטריוטים" ללא ינון מגל. באופן אירוני, האנשים שהמציאו את הכינוי "ערוצי התבהלה" לתקשורת המיינסטרים יושבים באולפן כבר תקופה ארוכה ופשוט לא יודעים את נפשם מרוב צער. בזמן שנראה שבאמת אין אדם בעל דופק בישראל שלא התרגש מול התמונות של החטופים, בערוץ 14 ממשיכים כרגיל להתעסק בווסט של הבן של היועמ"שית, בפרגולה של נשיא בית המשפט העליון וכמובן בנסיעה המתקרבת של ראש הממשלה לארה"ב (בין המקומות היחידים בעולם שהוא יכול לטוס אליהם בלי להיעצר).
הגרעין הקשה והנאמן של הערוץ נאלץ לצפות אתמול באחד הפאנלים המשמימים יותר של "הפטריוטים". בלי יותם זמרי, בלי עירית לינור, בלי יקי אדמקר ועם פליישמן שמוסט לעמדת המבוגר האחראי. התחליפים בצורת יערה זרד, אבישי מתיה ונועם פתחי פשוט לא מסוגלים לספק את הסחורה ברמת הכריזמה, ונאלצים לפנות לאמירות קיצוניות. זה בלט בעיקר אצל פתחי, שבתגובה לקטע קצר שבו רואים את קובי ריכטר (שכל הרזומה העשיר שלו צומצמם ל"חבר של אהוד ברק") מודיע שהוא תומך בבנט, החליט להגיד: "הפרטנרים של השמאל בישראל זה הערבים והרשימה המשותפת ושלום עכשיו וארגוני שמאל קיצוני שעשו פה את השביעי באוקטובר… אז הם לא יודעים מה לעשות עם עצמם. הפרטנרים שלהם שחטו בנו ואנסו בנו והם לא יודעים מה לעשות עם כל מה שהם מכרו לנו".
זו הרמה. בזמן שכולנו התרגשנו מגדי מוזס בן ה-80, שרק מבקש כבר לחזור ולשקם את הקיבוץ שלו, היה ערוץ שבחר להגיד שהשמאל הישראלי הוא הפרטנר של חמאס. כמובן שלא היה אף אדם הגון באולפן שביקש להזכיר לו מי באמת מימן את חמאס, ומי כינה את ארגון הטרור הרצחני הזה בשם הקוד "נכס".
בקטנה
בתוך יום שידורים כל כך ארוך, עם רגעים קשיים לצפיה ורגעים מרגשים - הלך לאיבוד הרגע הקטן שבו אנשי חדשות 13 נפרדו ממגישת המהדורה המרכזית הילה קורח. זה היה אירוע קצרצר, בתום מהדורה ארוכה מהרגיל. בלי עוגה, פירוטכניקה או עיצוב מיוחד על המצב. כמה מילים קורקטיות מהשותף אודי סגל, כמה מילים קצת יותר חמות מגיא לרר שהיה כבר באולפן, וכמה מילים מנומסות של קורח עצמה, שנראתה נרגשת אך בעיקר אסופה מול ההבנה שהיא לא הסיפור ביום הזה.
קורח הודתה לאנשי הערוץ והוסיפה כי הדבר החשוב ביותר הוא להחזיר את כל החטופים. בעזיבתה הצנועה, קורח המשיכה לתת דוגמה לאיך אשת חדשות אמורה להתנהל על המסך, בדיוק כפי שעשתה כמגישה. המחליפה שלה נכנסת לנעליים מאוד גדולות.