"לשמוע שאני השחקנית הטובה בארץ? זה משמח אבל גם מפחיד ומשתק"

טקטיקה ידועה בראיונות היא לפתוח בדברי חנופה כדי לרכך את מי שמולך. במקרה של נועה קולר, קל לעשות את זה. כשמחפשים תגובות ברשת לסרט החדש בכיכובה, "חליסה", אחת התגובות הראשונות שצצה היא משפט אחד פשוט שאומר הכל - "איזה כיף לחיות באותה תקופת זמן שנועה קולר קיימת".

"כשאני שומעת דברים כאלה, בהתחלה זה משמח אותי, אבל אז אני מתחילה לפחד", מגיבה קולר למשמע המחמאה, בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט לאקרנים בסוף השבוע. "ככה זה עובד אצלי: קודם אני אומרת 'איזה כיף', ואז מיד אחר כך מגיעים פחד, שיתוק ולחץ. אני משתדלת לעשות את העבודה ולהכיר את התמורות של הנפש שלי. בגדול, מחמאות פשוט משמחות אותי".

ומה איתך, לך כיף לחיות בתקופת הזמן הזו?

"אני מאוד נהנית מהגיל שלי (43). אני חושבת שאנחנו חיים בתקופה קשה, אפלה, אלימה, וולגרית. צריך להשתדל להרים את הראש מעל המים ולמצוא נקודות אור. הטון הכללי קשה מאוד. אני לא טיפוס נוסטלגי ואין לי מחשבות על תקופות אחרות. אם יש לי געגוע כלשהו זה לישראל שגדלתי בה - ישראל של שנות השמונים. בזיכרון שלי היא היתה מקום ליברלי, וצורות חיים אחרות הצליחו להסתדר".

"חליסה" נקרא בשם זירת ההתרחשות של הסרט - השכונה החיפאית שהיא סמל לדו-הקיום שקולר משתוקקת אליו. הלוואי שכל הארץ היתה כמותה. את הדרמה הזו כתבה וביימה סופי ארטוס, שעלתה לישראל מצרפת לפני כעשרים שנה, והיא מציגה קשת רחבה של דמויות: צבריות ועולים מרוסיה, יהודיות וערביות, והמוצא שלהן בכלל לא מהווה אישיו בדרמה הזו, שיש בה הרבה סוגיות אחרות.

קולר מגלמת את שרה, אחות בטיפת חלב שכבר שנים מנסה להיכנס להיריון, אבל טיפולי הפוריות לא מניבים תוצאות. בינתיים היא מטפלת בתינוקות של נשים אחרות. אחת מהן היא צעירה במצוקה בשם אניה. שרה לוקחת אותה תחת חסותה, כדי לעזור לה אבל כמובן גם כדי לעזור לעצמה, ובשלב מסוים היא פורשת עליה כנפיים רחבות מדי. מה שמתחיל כקשר מפרה לשני הצדדים מתגלגל לסיטואציה קיצונית. יותר מכך לא נגלה. נגיד רק שזה סרט נהדר.

ניכר שארטוס גדלה בצרפת. "חליסה" מזכיר לא פעם דרמה צרפתית מחוספסת ואותנטית במובן הטוב של המילה. קולר, שהרקורד הקולנועי שלה כולל הופעות נפלאות ב"לעבור את הקיר", "בית בגליל" ו"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" מספקת כאן הופעה נפלאה במיוחד. מתברר שהיא גם מבקרת קולנוע טובה מכולנו, כי ברשת החברתית סיכמה היטב את הסרט הזה - "'חליסה'- סרט יפיפה שיצרה סופי ארטוס המופלאה. סיפור על אימהות. כל מיני סוגים של אימהות, זאת שיכולה ולא רוצה, זאת שרוצה ולא יכולה וזאת שלא יודעת איך להיות".

"העבודה על 'חליסה' היתה בין הפעמים הראשונות בחיי שהסתכלתי במראה ולא נראיתי לעצמי מוכרת", אומרת קולר. "הסתכלתי במראה ולא ראיתי את עצמי, אלא אחות בטיפת חלב. לא התבססתי על משהו שהכרתי מהחיים שלי. הטכניקה שלי היתה להתבסס על סופי, הבמאית, רק בלי המבטא הצרפתי שלה. אם זו היתה קומדיה הייתי שומרת על המבטא שלה ואפילו מקצינה אותה, אבל בגלל שזו היתה דרמה ויתרתי עליו ולקחתי ממנה דברים אחרים - את הרכות ואת הרצינות שמצאתי בה. כשמישהי יוצרת דמות, היא חושבת על עצמה גם אם היא מייעדת את התפקיד לשחקנית אחרת, ואני חושבת שהדמות של שרה נמצאת ברווח שביני ובין סופי".

"אני לא מספיק בקיאה בקולנוע צרפתי כדי לקבוע אם 'חליסה' מזכיר קולנוע צרפתי, אבל אני יודעת להגיד שיש לסופי שיק וסטייל, והיא מספרת סיפור באופן פשוט וקלאסי, במובן הכי חיובי של המילה. הסרט הזה מזכיר לי לחם טוב וקולנוע של פעם. גם אהבתי מאוד את הפרשנות של סופי לנשיות בקולנוע. יש בשרה משהו רך, נעים ונשי שבתוכו מסתתרת חיית פרא, אבל זו פראות נשית, כזו שלא פוגעת.

"שרה היא גיבורה שעושה מעשה קיצוני, כמעט עברייני, אבל היא פועלת מתוך לב של אישה, עם אפס אכזריות".

דיברת עכשיו על אמנות הסיפור ואיך הסרט מצטיין בה. אימא שלך מורה לספרות - האם היא השפיעה על איך שאת תופסת נרטיבים?

"אגיד לך מה קיבלתי מהבית שלי. הייתי בבית שמעריך אמנות. אתה מכיר את הסיפורים האלה על שחקנים שהיו צריכים להילחם בהורים שלהם כדי שירשו להם ללמוד משחק? לא אצלי. משחק אצלנו לא נחשב בזוי או נחות. כל הזמן קיבלתי תמיכה ללכת בכיוון הזה. נורא אהבתי לקרוא שירי פופ ולפרש אותם, ואימא שלי נורא אהבה שאני מסבירה לה אותם. היינו נגיד שומעות שיר של ריטה והייתי מפרשת לה אותו. טקסטים ואהבה לטקסטים תמיד היו נוכחים בבית שלי, וקיבלתי מאימא שלי את הסקרנות הזו לטקסטים".

הדמות שלך פורשת חסות על אישה צעירה ממנה. האם זה קרה לך במציאות? לקחת פעם מישהי תחת חסותך?

"במציאות לא. רק על הילדים שלי פרשתי את חסותי. מה שכן, קראתי פעם משפט שכל אישה צריכה חברה אחת מבוגרת ממנה בעשר שנים וחברה אחת צעירה ממנה בעשר שנים, ואני מסכימה עם זה. העשר פלוס נותנת לי רמזים לגבי העתיד ומכניסה אותי לפרופורציות, והעשר מינוס משאירה אותי סקרנית ומחוברת. אולי זה נשמע פשטני, וברור שמישהי מבוגרת ממנה יכולה לעשות פנאן ומישהי צעירה ממני יכולה להיות רצינית, אבל אני באמת מאמינה בחוק העשר הזה, והוא עוזר לי לצאת מן הבועה שלי"

דנה ברקוביץ', שמגלמת את אינה, היא ממש תגלית מרשימה.

"זה התפקיד הראשון שלה והיא שחקנית פשוט מהממת שנתנה מאתיים אחוז. אומרים על הצעירים בימינו שהם מפונקים, אבל זו ממש לא החוויה שלי. דנה היתה חרוצה להפליא, וגם יצירתית ומשוחררת רגשית. היא יצרה פה דמות מיוחדת מאוד".

יש בסרט דמות דומיננטית אחת בלבד של גבר - שיפוצניק שמגיע לעבוד אצל שרה, אבל עם הזמן נראה שגם מתפתח ביניהם משהו אחר. התסריט מתאר אותו כאדם נטול פגמים וג'נטלמן למופת, ואחת התגובות ברשת טענה שהוא מושלם מדי, באופן לא אמין. "מעניין", אומרת על כך קולר. "לא יודעת, לי זה עובד. אני סאקרית של רומנטיקה ואני מאמינה לסיפור הזה של השיפוצניק החתיך והאדיב. גם בן הזוג שלי תום כזה. הוא בדיוק הבן אדם שיחליף לך את הברז בלי לבקש כלום בתמורה או לעשות מזה עניין".

את השיפוצניק מגלם אנטולי בליי, שעלה לארץ לפני שנתיים אחרי שפרש מן התיאטרון האמנותי של מוסקבה, ולא מדבר עברית. להבנתי הוא למד את הדיאלוגים שלו פונטית. איך היה לעבוד איתו?

"גם אני פעם למדתי את הטקסטים שלי פונטית כשהופעתי בסדרה צרפתית. זה תמיד צחוקים. השחקן עצמו סובל - אבל הפרטנרים שלו נהנים מהטעויות. אנטולי היה פרטנר נפלא. הוא עזב את רוסיה כשפרצה שם המלחמה, ויכולתי לקבל ממנו פרספקטיבה. הוא היה אומר לי 'אתם הישראלים לא מבינים עד כמה הדמוקרטיה שלכם חזקה. אתם ממש לא מרשים שיתעסקו לכם עם הדמוקרטיה'. אני כל כך נאחזת במשפט הזה ואני כל כך מתפללת שהוא נכון ושנעשה את המקסימום בשביל הדמוקרטיה שלנו".

זאת תמיד דילמה איך לגשת לשאלות פוליטיות נפיצות ותרשי לי לעשות זאת בדרך מסורבלת במיוחד - את מגלמת כאן דמות בשם שרה. מה דעתך על השרה הכי מפורסמת בארץ, שרה נתניהו?

"אז אני יכולה לשאול אותך על אבנר נתניהו, לא? הממשלה שלנו מעציבה ומאכזבת אותי ואני מתפללת לשינוי. הדבר היחיד שנראה לי רלוונטי לכתבה זה נושא החטופים והחטופות. 'חליסה' הוא סרט על אימהות ואני חושבת שאין אימא שלא שמה את עצמה בנעליים של אימא של חטוף או חטופה. בלתי נתפס בעיני שיש אנשים שניסו ומנסים לסכל או לחסל את הסיכוי למפגש מחודש בין האימהות לילדים שלהם שנחטפו".

ב"לעבור את הקיר" גילמת צעירה שנחושה להתחתן ויהי מה, ופה אישה שנחושה להביא ילדים לעולם ויהי מה. אפשר להגיד כי שניהם מרכיבים יחדיו פסיפס שמתאר עד כמה גדול הלחץ על נשים בישראל להתחתן ולעשות ילדים?

"זה נכון שבישראל מאוד מעודדים ילודה, אבל אני בכלל לא הרגשתי שהסיפור פה קשור לישראל. שרה גרושה ומתחילה להתקרב לגיל שבו כבר מאוחר מדי לעשות ילדים. אני חושבת שהסרט שייך לכל אישה בעולם שרוצה ילד ומתקרבת לגיל הזה. מבחינתי, מיכל ב'לעבור את הקיר' ושרה ב'חליסה' הן גיבורות שהולכות הכי רחוק שהן יכולות עם הרצון שלהן, ולא מתנצלות עליו. בעיני זה אקט פמיניסטי - תרצי מה שתרצי, ולא נשפוט את הרצון שלך. מיכל רוצה להתחתן? מצוין. שרה רוצה ילד? מצוין. גם אם היתה רוצה שמונה ילדים זה בסדר".

טריוויה נישתית: ב"לעבור את הקיר" הדמות שלך מלטפת נחשים ופה היא מלטפת איגואנה. לדעתי שברת גינס בקולנוע הישראלי בכל הקשור לעבודה עם זוחלים. יש לך איזושהי חיבה לזוחלים או שזה צירוף מקרים?

"שום גישה אין לי לזוחלים! אני לא מעוניינת לגעת לא בנחש ולא באיגואנה, אבל אגיד לך מה - אני שחקנית מאוד ממושמעת, ואני עושה מה שבמאים אומרים לי, ורק מה שבמאים אומרים לי. כמו שתום בן זוגי אומר לילדים - 'אימא לא יורדת במגלשות מים, אלא אם כן במאי אומר לה. אימא לא עושה בננה באילת, אלא אם במאי אמר לה'. אני לא עושה כלום אם זה לא מול המצלמה".

יש עוד תפקידים בקולנוע שלא עשית והיית רוצה?

"סרטים כמו 'הארי פוטר' או 'וונקה'. יש לי פנטזיות לעשות תפקידים בסרטי ילדים".

אם לא היית שחקנית אלא עובדת ב"עבודה אמיתית" מה היית עושה?

"אני משחקת עם עצמי הרבה את המשחקים האלה בראש. אם לא תהיה ברירה אעשה משהו אחר, אבל אני חושבת שאני שייכת לאיפה שאני נמצאת כרגע - משחק וכתיבה. אם צריך לבחור, נראה לי שהייתי עושה משהו שקשור באפייה או באריזת מתנות".

קולר היתה כמובן אחראית לפני כמה שנים לאחת הסדרות הישראליות הטובות בכל הזמנים, יצירת המופת המדהימה "חזרות". בקרוב נראה סדרה חדשה פרי עטה, הפעם בלי ארז דריגס כמובן - "מקום שמח".

"אנחנו עכשיו בשלבי עריכה", היא מספרת, "הסדרה נמצאת במקום שמח. זה סיפור על אישה במשבר גיל הארבעים ואני מתרגשת מאוד לקראת העלייה שלה. כשזה יקרה, אני אתחבא בבית מרוב לחץ".

התחלנו בשאלה על אנשים שמה שמשמח אותם זה שנועה קולר קיימת. אז מה משמח את נועה קולר?

"שאחרים קיימים. מלא אנשים משמחים אותי. 'קופה ראשית' משמחת אותי. הקאסט של 'קופה ראשית' משמח אותי. בן הזוג שלי משמח אותי, היית מאמין? משמח אותי שחטופות חזרו ומשמח אותי שכולם יחזרו. אני לא רוצה רק סיבות לייאוש, אני גם רוצה סיבות לתקווה. כל יצירה משמחת אותי. בהתחלה אני מקנאת, ואז אני מלאת תודה. כל מי שעושה אמנות הוא מחנה השלום מבחינתי. לעשות קולנוע בישראל זה דבר כל כך קשה, אז מי שמתעקש על זה הוא חבר שלי".