השעה 08:30 בבוקר. הכותרת בערוץ 12 מבטיחה "מיד: אור, אלי ואוהד ישוחררו מהשבי". מיד. אור לוי, אלי שרעבי ואוהד בן עמי. שנחטפו לפני כמעט 500 יום באותה שבת שחורה. ישוחררו. כל מילה כאן צורבת ונושאת איתה את הסיפור הנורא שלה, המתח הבלתי נסבל והכאב הנוראי שמזוהה איתה, ומכולן צורבת עכשיו המילה הראשונה. "מיד".
כבר דובר לא מעט עד כמה מתחה הטלוויזיה בישראל את המילה מיד, ממובנה ההגיוני ועד "מתישהו במהלך השעתיים הקרובות" - בעוד אנחנו צופים, כותרת המשנה מצננת: "בישראל נערכים לשחרור החטופים ב-10:00" - אלא שהפעם נדמה שעצם נוכחותה של המילה היא חצופה במיוחד. מה אומר בכלל הצירוף "ישוחררו מיד" אחרי שנה וארבעה חודשים ויום. אלה אזרחים שהיו צריכים לחזור הביתה מיד, והמיד הזה היה צריך להיות מזמן. לפני חצי שנה, או שנה, או שנה וארבעה חודשים. עכשיו זה לא "מיד". עכשיו זה כמעט מאוחר מדי.
ונדמה שכל הטקס הזה, מדי שבת בבוקר, מותח לא רק את העצבים אלא את מימד הזמן כולו. הזמן נוקף והשעון ממשיך בשלו, אבל כלום לא קורה. בשעה 09:30 מעריכים שזה יקרה "בשעה הקרובה", ופונים למיכל כהן, חמותו של אוהד בן עמי. הכתב לירון זייד שואל אותה על התחושות לקראת השעה הקרובה. התשובה שלה היא עוד רגע שובר לב בבוקר המתיש הזה, במטוטלת בין הנמאס-נו-כבר לאי-אפשר-יותר: "מה שעה? חשבתי דקה". והיא לא יכולה להיות יותר צודקת. כל דקה מיותרת.
השעה כבר 10:00 בבוקר וה"מיד" בכותרת הוא עדיין "מיד". הדקות עוברות. "היה איזה עיכוב בלוחות הזמנים", אומר הכתב הצבאי ניר דבורי. המגישה קרן מרציאנו שואלת: "מה קורה, ניר הבטיח שזה עוד רגע קורה". לא צריך לחפש הרבה כדי לזהות את המצוקה מאחורי השאלה, ולהבין שאלה לא עיכובים בלו"ז מעיקים לנו על הנפש, אלא שגרת מועקה בלתי נסבלת שמפריעה לנשום כבר יותר מדי זמן. הקריז לחדשות טובות, המנה של שבת בבוקר שמביאה איתה טיפה קטנה של הקלה נדירה כל כך חייבת להגיע. כי כשהיא מגיעה, אפשר לרגע להדחיק את החורבן המוחלט ולהתמקד בתקווה, בשיקום, במנוחה.
אבל אתמול בבוקר, כבר בשעה 11:00, אי אפשר היה להדחיק שום דבר ולהתכרבל מול איחודים מרגשים. שלושה בני אדם שלא עשו שום דבר רע לאף אחד יצאו מכלי הרכב שונים מכפי שזכרנו מתמונות הלפני. השידור החי הזה מזכיר לנו שהסיוט התרחש באמת, ושום סיסמה עלובה על ניצחון מוחלט לא תייפה אותו. ככה זה (ובואו, זה אירוע מספיק מחריד בפני עצמו, גם מבלי שנזדקק לדימוי הנורא ביותר שאנחנו מכירים).
עכשיו רואים הכול: רואים שהמיד שלהם התעכב בלי הצדקה. רואים יותר משנה בשבי, במנהרות, בלי אור יום, בלי קשר עם העולם החיצון. רואים את האכזריות של הטבח ושל השנה ומשהו שעברו מאז התרחש. רואים גם את ההפקרה. רואים את הכישלון של מערכת הביטחון כולה, רואים את אוזלת היד של הממשלה שלקחה את הזמן עד הרגע הזה, אותה הממשלה שמוציאה הודעות נזעמות על המראה של השלושה כאילו לא היה ברור לכולם כל הזמן שזאת בדיוק המשמעות של גרירת הרגליים בדרך לעסקה, ושזה המחיר שמשלמים החטופים בזמן שכל מיני קשקשנים מבלבלים בשכל על מחירים אחרים.
אבל עכשיו חומת ההדחקה נסדקה, והאמת המרה עולה על פני השטח. כל מי שעיניו בראשו לא יכול עוד שלא להבין כמה החזרת החטופים היא דחופה, וכמה כל עיכוב נוסף הוא בגדר רשלנות פושעת. עד כמה חייבים להקדים את הלו"ז ולהחזיר את כולם כמה שיותר מהר. ועדיין, יש מי שלוקח את הזמן בלב גס, ועכשיו משלחת יוצאת לקטאר, באיחור, בלי מנדט להמשך המו"מ על השלב השני בעסקה. כאילו כלום לא קרה. ובינתיים, 76 משפחות עדיין מחכות לחזרת היקרים להם מכל. תראו את אור, אלי ואוהד, ותגידו אתם: איך יכול להיות שזה לא קורה מיד?