למה בעצם שתי הנשים האלמוניות האלה השתלטו על "ארץ נהדרת"?

אין דרך עדינה להגיד את זה, אז כדאי להוציא את זה על ההתחלה: השואה נמצאת בעיצומו של קאמבק. אני יודע, השילוב בין "שואה" ל"קאמבק" הוא מזעזע, ובוודאי מטרגר את כל הניצולים שחיים בינינו ואת הדורות השני והשלישי לאחד האסונות הנוראים בתולדות האנושות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שבשיח סביבנו השואה הולכת ותופסת מקום משמעותי יותר ויותר. אם לא הבנו את זה אחרי שנה וחצי שבהם עמית סגל מוביל את טרנד "חמאס הם נאצים", קיבלנו את זה בזמן שחרור החטופים אור לוי, אלי שרעבי ואוהד בן עמי בשבת האחרונה, כשהמצב הגופני המזעזע שלהם גרם גם למיינסטרים של הכתבים להשתמש בהשוואות לשואה.

גם מערכון הפתיחה של "ארץ נהדרת" אמש, בו ליאת הר-לב מגלמת מדריכה אובדת עצות ב"יד ושם" שמנסה לספר לתלמידים על העבר אבל נאלצת כל הזמן לדבר על ההווה ("תמונות שמאז אנחנו נשבעים כל שנה שלעולם לא נראה עוד כמותן, לעולם. ובאמת, היום התמונות הן בצבע וברזולוציה הרבה יותר חדה"), היה תזכורת לכך. בניגוד למערכוני פתיחה קאנוניים של התוכנית, כאלה שלפעמים מצליחים לפצות על בינוניות של תוכנית שלמה שמגיעה אחריהם, הוא לא הביא זווית או אמירה חדשה על הנושא - רק ערכי הפקה גבוהים יותר מבדיחות בטוויטר ומשחק אמין ומדויק של הר-לב.

"ארץ נהדרת", כמו המדינה שבה היא מתרחשת, נמצאת באחת העונות הקשות בתולדותיה. השילוב בין המלחמה, החטופים שנמקים בעזה והממשלה הכי אכזרית בתולדותינו (יותר כלפי העם שלה, פחות כלפי האויבים מבחוץ) גרם לכך שמדי תוכנית הכותבים מנסים להגחיך מציאות שבסופו של דבר גורמת להם להיראות כמו הגרסה השפויה יותר של חיינו. תוסיפו על כל זה את חזרתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, איש שנראה ומתנהל כמו שילוב בין פנסיונר מפלורידה לליצן שנרדם במיטת שיזוף, ותבינו שאם מישהו כותב סאטירה בועטת בימים אלה, זה כנראה אלוהים ולאו דווקא חדר הכותבים שיושב ברמת החייל.

בהתאם, גם המערכון על יד ושם הרגיש כמו סאטירה-לייט במציאות שבה קנייה ווסט מעלה קמפיין למכירת חולצות צלב קרס בזמן הסופרבול - זה פשוט לא מספיק. אם המשפט היחיד שיוצא לצופה בזמן צפייה במערכון הכי נשכני של התוכנית הוא "אהמ, וואלה, נכון", סימן שהם לא עשו עבודה טובה מספיק.

לא רק הקאמבק של השואה תפס את "ארץ נהדרת" לא מוכנה - נראה שגם החזירות המפורסמת של ביבי ושרה נתניהו כבר הגדישה את הסאה, והקשתה על הכותבים למצוא דרכים יצירתיות להגחיך את שני האנשים האלה (בסדר, סטייק טווס זה באמת רעיון חמוד). בשנים האחרונות הולכת ומתגברת בי התחושה שאולי החיקויים הנהדרים של מריאנו אידלמן ועלמה זק לזוג המלכותי בעיני עצמו עוזרים להם לנרמל את הקיום האבסורדי שלהם בחיינו.

אבל אם מצליחים להפריד פוליטיקה מהסאטירה (כן, משימה כמעט בלתי אפשרית), אני חייב להודות שהם עדיין מעלים חיוך - אמנם חיוך מהסוג המיואש של "וואו, איך נדפקנו", ובכל זאת. גם הנוכחות של ה"פרשן" הפוליטי יעקב ברדוגו בפאנל, כד"ר למדעי הליקוק שמחלק לנתניהו פטורים לפי בקשה, הייתה נחמדה, בעיקר כי לא ברור אם התכוון לכך, אבל יניב ביטון הצליח לשלב בין החיקוי שלו לבין החיקוי המופתי של איילה חסון, שלפעמים חמקה מגרונו, ויצר אמירה רחבה יותר על עדר העיתונאים שעובדים בשירות נתניהו.

דווקא הדמות החדשה בפמליה, השר לעניינים אסטרטגיים (האסטרטגיה: איך לערבב את הציבור בישראל) רון דרמר, בגילומו של אורי לייזרוביץ' הנהדר, הצליחה להכניס קצת רעננות לפאנל העייף והמדכדך הזה. מכיוון שרובנו לא יודעים איך דרמר נשמע ומתנהג, הבחירה להציג אותו כסוג של בוגר תוכנית "תגלית" נלהב שבטוח שהוא הכי ישראלי שיש אבל בעצם כל כך לא - הייתה מדויקת ונושכת כמעט במידה הנכונה.

אני חייב להישאר בעמדת מיעוט ולהגיד שלמרות שעומר עציון עושה חיקוי מדויק למדי לנשיא טראמפ - כנראה הטוב ביותר שנעשה ב"ארץ נהדרת" - הטקסטים שנכתבים עבורו עדיין לא מצחיקים בשום צורה. כך שאם ארצה באמת להזדעזע ממיליארדר שמתנהג בצורה אקסצנטרית ומנהל לכולנו את החיים, פשוט אצפה בראיון עם האיש עצמו.

כאמור, התוכנית אמש לא הייתה משהו שאיש מהכותבים יכניס לתיק העבודות שלו, וזה כולל גם את פאנל הולנטיינס דיי, שהיה אמור להקליל את התוכנית. היסטורית, ב"ארץ נהדרת" לא ממהרים להכניס דמויות חדשות לתוכנית. הם ממתינים לראות שהשיח עליהן בציבור הרחב שאליו הם פונים חזק מספיק לפני שהם משקיעים במלאכת האיפור (המחלקה המצטיינת של התוכנית מאז ומעולם) ועבודה על הדמות.

אתמול הם החליטו לרענן, ופספסו פעמיים: פעם אחת עם הדמויות של רוני ושקד מ"חתונמי" (עלמה זק ותמיר בר), שנצמדו לחוסר ההחלטיות שלה ולבוקיות שלו אבל לא הצליחו להביא שום דבר חדש לשולחן; והפספוס הגדול יותר - הבחירה להביא את דמויותיהן של עינת הולנד ואלי סטין (גיה באר-גורביץ' ושני כהן) מפודקאסט היחסים "הכל דפוק" לתוכנית. אני חושב שדמות טובה מספיק יכולה להיות מדויקת ומצחיקה גם אם לא ממש מכירים אותה (ע"ע רון דרמר), אבל שתי מנחות הפודקאסט, שכנראה פופולרי לאללה בקרב חדר הכותבים של "ארץ", לא רק אלמוניות למדי בקרב הציבור הלא-תל אביבי אלא גם חסרות כל ייחוד. כאילו, יסלחו לי עינת ואלי, אבל נשים סמי-שנונות שצוחקות מעצמן בלי הפסקה אני פוגש מדי יום בעבודה, ברכבת הקלה ובבית, ולא חשבתי שהן חייבות להגיע למסך.

הגיע הזמן לכבות את הוויי-פיי על מערכוני ה-BBC, או בשמם הארוך יותר: "ה-BBC האנטישמים הסתומים האלה, תכף יבוא חמאס לאנגליה ויגמור אותם". רק בינינו? גם בתחילת המלחמה, אז עשרות אלפי ישראלים ויהודים שיתפו אותם בכל הכוח, הם לא באמת הצליחו לגעת במי שבתוכנית קיוו לגעת בו, והביקורת המוצדקת שבהם לא שכנעה אפילו לא משוכנע אחד. כרגע, המבטא המגוחך של ליאת הר-לב והחיקוי הבנאלי של המחבל של אוראל צברי נראים בעיקר כמו מערכון ירוד וגזעני שלא מוציא אף אחד טוב. ואם כבר רוצים להוציא את ה-BBC רע, מספיק לתת להם להמשיך לדווח על המלחמה - הם כנראה יעשו לעצמם מספיק נזק תדמיתי לבד.