יש ימים שבהם המציאות היא הגרועה ביותר שניתן להעלות על הדעת. המחשבה על שני פעוטות עם חיוך מקסים שנחטפים חיים מביתם וחוזרים בתוך ארון היא מחשבה בלתי נסבלת, דוחה, הופכת קרביים. בתוכה טמונה כל אימת ההפקרה של קיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר ושל החטופים ברצועה לאחר מכן. מותם הוא-הוא הכישלון המוחלט מכל, הבלתי נתפס. אבל זאת הייתה המציאות הנוראה של אתמול. ולאן שלא נביט, למי שלא נתפלל, ובאילו מילים נבחר, אין ממנה מוצא.
ולא שלא ניסינו. יום השידורים של אתמול דמה למופע אקרובטיקה נואש: לתאר את המידע הבלתי נסבל ביותר בעולם מבלי להמחיש איתו, לגעת באש ומיד לחבוש את היד במילים ותמונות אחרות. להסתכל - ומיד לעצום את העיניים.
את טקס מסירת החללים בידי חמאס, למשל, החליטו בכל הערוצים הגדולים לא לשדר, אבל כן לתאר את השידור של הרשתות הערביות בתוספת מילות תואר כמו "בזוי" (אני כמעט בטוח ששמעתי איפשהו גם "שטני"). יונית לוי הסבירה בחדשות 12: "אין מדריך שנכתב על איך לקבל החלטות עיתונאיות על סיפורים נוראיים כאלה. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו". יש בזה יותר מקמצוץ של אמת: הרי אין סיבה להשתתף מראש במשחק של תעמולה.
אבל זו רק חצי אמת: בסופו של דבר, השדרנים הסבירו שוב ושוב למה הם לא משדרים במקום להראות ולמסגר ולהסביר את הדברים כפי שהם, בזמן שהצופה קיבל את כל המידע והתמונות במקומות אחרים, עם עוד פחות פרשנות (ואחר כך עוד מדברים בשידור על כמה חשוב "שבעולם כן יראו את התמונות האלה"). זה נראה כמעט כמו מנגנון הגנה, והאמת היא שגם אם אנחנו מסתכלים הצידה וגם אם אנחנו לא כל כך רוצים להישיר מבט, זה לא משנה את מה שבאמת קורה. ומה שבאמת קורה הוא שארגון טרור מוסר אחרי יותר מ-500 יום ארבעה ארונות של אזרחים שנחטפו מבתיהם, על כל מה שכרוך בזה.
או למשל, לעטוף את האימה בצמר הגפן של הטקסים. לתאר בהתרגשות טקס קצר שערכו רב צבאי ו"חיילים מיחידה מובחרת" לכבוד החיילים בשטח הרצועה, כאילו לא מדובר בפארסה מצד צבא שלא הגיע לאנשים האלה לפני שנה וארבעה חודשים ועכשיו מנסים לשוות לכישלון שלו איזה מצג שווא של מכובדות. זו "סגירת מעגל", כמו שאמרו הכתבים הצבאיים? סתם מילים ריקות שמנסות לכסות על החרפה. מוריה אסרף דיווחה בחדשות 13 שנתניהו - כמה הולם - אמור היה להשתתף בטקס הזה וביטל. גם לניר עוז הוא עדיין לא מצא זמן להגיע, וממילא לאורך כל שעות הבוקר הנורא הזה, כשמדינה שלמה כוססת ציפורניים מול החדשות, לא יצא אפילו ציוץ מלשכתו. אולי גם הוא לא היה מסוגל להישיר מבט אל מה שקרה תחת משמרתו.
ואם כבר מדברים על מילים ריקות, כאלה, בעצם, לא חסרו. בגלים פתוחים שחזרו על עצמם, נשמעו שוב ושוב ושוב ושוב אינספור קלישאות על תקומה וסגירת מעגל ומה שמבדיל אותנו ואחדות ותקווה ובלה בלה בלה בלה. המון פאתוס חלול. המון מילים גבוהות. המון תיאורים פיוטיים-רגשיים שנשמעים יפה על הנייר אבל מתפוררים מול המציאות הזוועתית, מוכיחים כמה חלשה השפה שלנו מול כאב כזה. גם המילים הריקות האלה עושות את אותו הדבר: מרפדות את הפצע ומקשטות מסביב. אבל כל המאמץ הזה הוא לשווא. גם המילים הנאצלות ביותר היו נכשלות. אין בהן הקלה.
אבל לפתע פרץ בין הקלישאות רגע של כנות. "קשה בכלל לתאר את הסיטואציה", אמר ירון אברהם, "המקצוע שלנו הוא מקצוע של מילים ואני ממש מרגיש במצוקה בשעתיים האחרונות. אני לא בטוח שאנחנו מצליחים עד הסוף למצוא את המילים המדויקות לתאר את התחושות שלנו, שהן מורכבות. אנשים לא מצליחים עד הסוף למצוא מילים, לתת מלל לדבר הזה".
זה היה רגע נדיר של הודאה, של נכונות להתייחד לרגע עם הכישלון לבטא את המציאות, ובעצם - עם המציאות המחליאה עצמה. רגע אחד בלי מילים שמנסות למלא במהירות את האוויר ולמנוע שקט לאורך שידור בלתי נגמר. רגע אחד בלי קישוטים גסים שמנסים לכסות על האמת: שני ילדים קטנטנים, אמם ושכנם הקשיש נחטפו מביתם מבלי שאיש היה שם כדי להגן עליהם. והם חוזרים מתים. אי אפשר לנשום. איך נוכל להמשיך מכאן?