על השחיקה: מגישי החדשות וכתבי הערוצים השונים הם לעולם אינם הגיבורים, הנושא המרכזי בחדשות. אלא שמאחר שבביקורת טלוויזיה עסקינן, הרי שאפשר לפחות להזכיר את שחיקתם של מי שעובדים כבר קרוב לשנה וארבעה חודשים מסביב לשעון, לעתים מסקרים חדשות נוראיות שמגיעות אל רובנו אחרי שעברו את הפילטר שלהם. ולפעמים זה ניכר - גם בפרטים קטנים וגם בעצומים.
כך קרה ליונית לוי, כן - דווקא לה, מי שכונתה בלעג או בהערצה "נסיכת הקרח" על שום היכולת שלה להתעלות מעל לרגש. זה לא שלא היו סימנים מטרימים: הבעות הפנים שלה וההערות הקטנות שאיתם היא מסכמת אייטמים, בטרם תעבור לאייטם הבא, הלכו והאפילו על ההגשה המקצועית שלה.
ובכל זאת, אחרי שעברה בפעם השנייה או השלישית לברהנו טגניה, שדיווח בחריצות האופיינית לו על הפיצוצים המסתוריים (באותה העת) באוטובוסים בבת ים, נפלט לה משפט היישר מסדנאות המודעות של הניו-אייג'רים, עת התלוננה שבתום יום שכזה (שבו הוחזרו גופות ילדי משפחת ביבס לישראל) "היקום אינו מניח לנו".
זה לא קינטור, לוי בילתה באולפן שעות ארוכות בשידור קשה לכל אדם, בוודאי למי שהיא גם אם לילדים, אבל במונחים שלה, הרי שחזינו במיני קריסת מערכות. לרגע עלתה בזיכרון דמותה של מיקי חיימוביץ', שפרשה מטעמה מתפקיד מגישת המהדורה המרכזית אחרי שהודתה כי אינה יכולה עוד להכיל את הזוועות שהיא אמורה להגיש בריחוק המתבקש מתוקף מעמדה.
לוי הייתה סנונית ראשונה, במה שהמשיך ביתר שאת עם ירון אברהם במהלך המשדר להשבת החטופים (שוב בהגשת לוי) בשבת בבוקר. אברהם נדרש לעניין הביבסים, אך הוסיף פרט מוכמן שלפחות על פי הודעת המשפחה, כלל לא היה ידוע לה.
נסביר: ההנחה הייתה שירדן ביבס, איוב בן זמננו, מבקש לשתף ולהפיץ כמה שיותר את דבר אכזריות חמאס. כך אירע שגם ניר דבורי, שישב בפאנל שבו נאמרו הדברים, הסכים-דחק בחברו לומר אותם, מתוך הנחה שהם לא רק מביאים פרטים חשובים לידיעת הצופים, אלא גם ממלאים אחר רצון האב והבעל השכול.
העובדה שהתינוק והפעוט נרצחו בידי מחבלי חמאס התגלתה כבר בדברי דובר צה"ל, אבל אז הוסיף אברהם עוד משפט אחד שהיה יותר מדי. המשפט הזה גרם לכל הנוכחים באולפן להזדעזע, בצדק, עד עמקי נשמתם, גם בימים שבהם דיווחים קשים היו כבר לעניין שבשגרה. בדיעבד, גם צופים בני המשפחה נדהמו והזדעזעו.
זו הייתה כמובן טעות בתום לב, אבל אני מניח שהיא לא הייתה קורית לעיתונאי בכיר כמו אברהם אלא בנסיבות של עבודה מסביב לשעון. בכלל, זה היה אחד השידורים הפחות מוצלחים של חדשות 12, אולי מפני שכבר התרגלנו לריטואל הזה של שבת בבוקר: כתבים עם החברים, עם המשפחה, עם העומדים לצדי הדרך, עם המתקהלים סביב המנחת בבתי החולים, עם העצירה לנפנופים למריעים לשבוי התורן וכמובן - עם התמונות (ובהמשך קטעי הווידאו) של האיחוד המשפחתי המרגש. זה קשה לסיקור גם כשמדובר בשלושה משוחררים - וזה קשה שבעתיים ב"הצגה כפולה" כפי שנערכה בשבת, במיוחד כששניים מהמשוחררים הם מתמודדי נפש, שהמפגש שלהם עם המשפחות שונה ברבים ממאפייניו.
הצורך למלא יום שידורים מלא, מביא עמו גם רגעים מוצלחים פחות של הסיקור, כמו למשל הדיווח של יולן כהן, בשעות אחר הצהריים, על העובדה ששלושה מהשבים החלו להקפיד על קידוש בכל יום שישי ובעקבות כך החלה שלי שם טוב, אמא של עומר, לשמור שבת בעצמה.
את המשפט האחרון יש לפרק בזהירות: קטונתי מלערער על אמונתו של אדם, בפרט של המצוי בשבי ומשפחתו שזקוקים לאמונה יותר מכל אדם אחר, אבל הקישור המשתמע במשדר חדשות מרמז על סיבה ותוצאה. זכותו של כל אדם להאמין, בטח אם הדבר מחזק אותו. רק שכל עוד לא מוכח קשר ישיר בין מידת אמונתו של אדם לתוצאה הרצויה, אפשר לשמור את הדיווח לפרק המגזין (תיכף נדרש אליו).
עוד רגע ביזארי, אפרופו שמירת שבת, התרחש ב"פגוש את העיתונות": באולפן מתנהל דיון שבו מנסה להסביר מפקד חיל האוויר לשעבר, איתן בן אליהו (משתתף קבוע בפאנל) את עליית מעמדה של מצרים כגורם משפיע באזור. זה דיון מעניין, כזה שלא צבוע בצבעים מתלהמים או במעברים מרגשים לתיאור המפגשים המשפחתיים. רק שאז נקטע הדיון האקטואלי המיטבי הזה ברחש-בחש: טכנאי סאונד מזנק לפריים עם כיסא בידו.
האם מדובר בחדשה מתפרצת? בציפור? במטוס? לא חברים, זהו עמית סגל שפורץ בסערה לאולפן. מה אירע שהצדיק את הכניסה הדרמטית? ובכן כלום: סגל שמאחר לשידור מטעמי שמירת שבת הגיע לעבודה. כבודו של סגל הן כעיתונאי והן כיהודי שומר שבת במקומו מונח, אבל האם לא ניתן היה לחכות להפסקת הפרסומות כדי לקבל אותו בברכה לאולפן? כמובן, ההסבר של בן אליהו הנבוך נקטע באיבו - ולמרות ניסיונות להמשיך מאותה נקודה, זה כבר לא היה זה. חבל, בעיקר כי לא הייתה שום הצדקה חדשותית למיני-דרמה הזאת, בטח על רקע אירועים דרמטיים באמת.
לשיא הגיעו הדברים עם הכתבה של יגאל מוסקו בחדשות השבת, לאחר שהתלווה למשפחת שם טוב, שבנה עומר שב הביתה. אין בדברים חלילה משום ניסיון להקטין את המשפחה ופועלה. הן, כמו משפחות אחרות, עשו כל שלאל ידן כדי להבטיח את שובו של היקר להן מכל כשהוא בריא ושלם. במיוחד בלטה שלי, האם, שבמשך 505 ימים עברה מאולפן לאולפן ומכיכר לכיכר, בישראל ובחו"ל, בניסיון להביא את הרגע המיוחל הזה. מוסקו הוא המגזינאי הטוב ביותר של חדשות 12 - והוא הצליח להביא אל קדמת המסך גם את האב, מלכי שם טוב, שהתגלה כמעניין בפני עצמו.
אם כך, איפה הבעיה? הבעיה היא בסדר הדברים: מיד אחר כך שודר תחקיר מצוין של עומרי מניב על פעילות שב"כ ב-7 באוקטובר. זהו תחקיר שהיה צריך לפתוח את המהדורה, מיד לאחר הכותרות. לא רק ששב"כ עמד במרכזן של תיאוריות קונספירציה מכוערות במיוחד, מעמדו - במיוחד זה של ראשו - הוא סופר אקטואלי לימים האלה, בהם נרקמת מזימה (שהפכה גלויה בימים האחרונים) להדיחו.
במשפט אחד על עיקרי התחקיר: הוא חושף איך צדק שב"כ בפרטים אך החמיץ את החלק המהותי בתמונה הכללית. איך היה המתנגד העיקרי לקונספציה של הזנת חמאס ופיטומו, אבל החמיץ את הפשיטה הגדולה. איך התריע על שבר גדול שיוביל למערכה רב זירתית, בדיוק כפי שאירע, אבל פספס את העובדה שהיא עתידה להתפרץ דווקא מעזה.
אז איך קורה שדווקא התחקיר הזה, רלוונטי כל כך לא רק למה שהיה אלא גם למה שקורה עכשיו ומה שעתיד לקרות בקרוב, נדחק לשולי המהדורה, כמעט מבלי לזכות אפילו לקדימונים? אולי זה קשור להיררכיה הפנימית ולמעמדו של מניב במערכת החדשות ואולי פשוט העדיפו עורכי המהדורה לסחוט את הלימון הרגשי עד הטיפה האחרונה, בטרם יעברו לנושא שלמענו התכנסנו מול הטלוויזיה בשמונה בערב: חדשות.
האיחור בשידור הכתבה של מניב חתם 48 שעות לא מוצלחות למחלקת החדשות שמספקת לנו את התוצר הטלוויזיוני הנצרך ביותר בימים האלה. למה זה צריך להדאיג? פחות בגלל השחיקה של הכתבים והמגישים עצמם, כפי שהתפרצה פה ושם, אלא בגלל שאם מדובר בשחיקה מערכתית בגוף המרכזי שדואג לשמר את עניין החטופים בראש מעייניו של הציבור הישראלי, אפשר שזו בשורה רעה לכולנו.