ירון אברהם הגיע חד למשדר המרכזי של חדשות 12, בהובלת יונית לוי. לקראת סופו, שעת צהריים, הוא מיקד את תשומת הלב בקהילת ניר עוז, ראשונה בין שוות לאלה שספגו את המכה הקשה ביותר של טבח 7 באוקטובר, ביחד עם בארי וכפר עזה.
"ראש הממשלה חייב לבקר בניר עוז" הוא פוסק, מזכיר את ביקורו של שר הביטחון יואב גלנט, שעמד, האזין להאשמות קשות, השפיל מבטו ושתק. יונית לוי לצדו נזכרת בעבר הקרוב, זה שבו, במהלך ריאיון שהעניק לה ולעמיתה, עמית סגל, התוודה גלנט שהיה זה הרגע הקשה בחייו.
המצלמה עדיין מתמקדת באברהם וברקע נשמע קול: "זה גיא ההריגה, כמו שבאבי יאר הוא גיא ההריגה". הקול הוא קולה של לוי (האזנתי כמה פעמים בניסיון לבודד, שכן בפאנל ישבו באותה העת גם מיכל פעילן וטליה לנקרי). היה זה שיא של מופע שעירב חדשות אמת, אסוציאציות ותחושות בטן, באופן בלתי נסבל.
קודם כל לעובדות: באותו יום מר ונמהר נרצחו בניר עוז 50 חברים ואזרחים. עוד 76 נחטפו. כלומר אחד מכל ארבעה תושבים נרצח או נחטף - מספר מחריד לכל הדעות. מחריד אף יותר מהמספר הוא העובדה שצה"ל שהגיע מעט מדי ומאוחר מדי למקומות כבארי וכפר עזה, לא הגיע כלל אל ניר עוז. הרוצחים והבוזזים הסתלקו ממנו על דעת עצמם משחשו כי מיצו את מלאכתם הבזויה.
בבאבי יאר נרצחו כ-50,000 יהודים, כשני-שלישים מהם במהלך יומיים, 29-30 בספטמבר 1941. היה זה אחרי שקראו להם להתייצב בבית הקברות היהודי, משם חשבו שיגורשו. רק לאחר שהחלו לקשר בין הקבוצות הקטנות שנקראו לצאת החוצה, לבין קולות הירי, הבינו כי לא מדובר בגירוש אלא ברצח.
ההבדל אינו רק מספרי, באבי יאר הייתה ראשית ההשמדה התעשייתית, בשיטת הסרט הנע, שיטה ששוכללה לכדי שיא חדש של זוועה בשנה שלאחר מכן, עת הוקמו מחנות ההשמדה. למען הדיוק ההיסטורי נזכיר כי בבאבי יאר נרצחו עוד כ-100 אלף בני אדם, מחציתם צוענים.
סלט זוועות
דומה לניר עוז? שונה? כל אחד רשאי לפרש זאת לפיו האסוציאציה שלו. מה שבטוח הוא שלא מדובר בחדשות.
ומה באשר ל"גיא ההריגה"? ובכן המונח נתקבע בזיכרון הקולקטיבי בהקשר לפואמה מאת חיים נחמן ביאליק "בעיר ההריגה". הפואמה של ביאליק נכתבה עת ביקר בקישינב, אחרי הפוגרום המפורסם.
טבח קישינב אירע במהלך חג הפסחא הנוצרי, בצמוד לפסח, בשנת 1903. נרצחו בו כ-50 יהודים, אך הרושם שהותיר על התודעה הציונית המתגבשת היה אדיר, שכן בניגוד לפרעות שאירעו מעת לעת, הפעם היה זה טבח בחסות השלטון, מה שהוסיף לחזון הציוני ממד של דחיפות.
לגיטימי להיזכר גם בפוגרום קישינב בהקשר של אירועי 7 באוקטובר בניר עוז, מה שלא לגיטימי הוא לעשות סלט של זוועות במשדר חדשות - ועוד במשדר שמובילה אחת הרציניות והידעניות המופלגות של חדשות 12, יונית לוי.
עוד שני דברים שחייבים להזכיר לגבי מערכת החדשות הנצפות ביותר בישראל. הראשון הוא ששמור לה תפקיד חשוב, אולי קריטי, במאבק למען שחרור החטופים ובכך שלא אפשרו לנושא לרדת - ולו לרגע אחד - מעל סדר היום, גם בשעה שבממשלה היו מי שניסו להשכיח אותו.
הנתון השני הוא הרייטינג החריג שזוכים לו משדרי השחרור בחדשות 12, שהפכו בשבועות האחרונים למעין ריטואל ישראלי של שבת בבוקר.
למה לכרוך בין השניים? לא כדי להאשים חלילה את חדשות 12 שקידמו את הנושא למטרות רייטינג, אלא כדי להדגיש שהעירוב שלהם בסיקור נושא החטופים, הפך מחדשותי לאישי ורגשי - וכאשר זה פוגש את הצורך למלא שעות ארוכות של משדר חדשותי מתגלגל, לנוכח מיליוני צופים, נפגם הערך החדשותי ועמו קורסת אמינות המשדר.
נסביר, אך לפני כן נזכיר את לי נעים, כתבת הערוץ, נישאת על כתפי החוגגים את שובה של אמילי דמארי, בדיווח שקרס תחת השמחה המתפרצת של החברים. במעבר חד נזכיר גם את יעל אודם, שחוקרת בבדיחות הדעת את אביטל (מילי) דקל חן, אשתו של פדוי השבי, שגיא, על עמדתה נוכח העובדה שנשים כה רבות בישראל מחפיצות את בן זוגה שנראה כה חתיך עם שובו מהשבי... (אודם טענה להגנתה שלא הבחינה שהיא בשידור).
אודם ספגה בוז גורף בפלטפורמות השונות ברחבי הרשת, אבל נתמקד במה שאירע שם באמת: כתבת חדשות שהפכה מעורבת מאוד רגשית, התלוצצה עם מושא סיקורה, שהפכה להיות חברתה והשמיעה דאחקה שהיא לגיטימית בשיח נשים על דרינק, קצת פחות מול עיני אומה שלמה.
אז למה לא ערוץ 14?
נוסיף לכך את האייטם המרכזי של אולפן שישי, ערב קודם לכן, במסגרתו ראיין דני קושמרו את משפחתו של אוהד בן עמי. אירוע תקשורתי שהחל באירוע תקשורתי, עת התקשרה בתו לקושמרו, באותו בוקר ארור, להודיע כי נחטף.
עכשיו ננסה לארוז ולומר שבתוך רצף שידורים שלא נגמר, ועוד כזה שמציף כל כך הרבה רגשות בכל צופה, הגיוני שיטשטשו מדי פעם הגבולות בין חדשות ורגשות. זה מובן, אבל בסוף השבוע הזה בחדשות 12 זה הפך למוגזם.
תשאלו למה זה בעייתי? כי אם חדשות, כלומר עובדות, הפכו למשחק של אסוציאציות ורגשות, מהחברים של אמילי, דרך סיקור משפחת בן עמי, עבור בהתבדחות על גזרתו של השב-השווה וכלה בזיכרון היסטורי שמערב בין קישינב, ביאליק ובאבי יאר, אזי אין מותרות חדשות 12 מאלה של ערוץ 14.
אם העובדות הופכות משניות לרגשות, אזי הכל עניין של פוזיציה, יש מי שמעדיף את הקו האמפתי לנושא החטופים ומשפחותיהם, יש מי שמעדיף את הקו הניצי שקורא לשוב ללחימה גם במחיר חייהם של הנותרים בשבי.
וחבל שכך, שכן לחדשות 12 היו גם אייטמים חדשותיים קשיחים יותר. התיעוד של החזרה הביתה, כמובן. אבל גם ריאיון עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ("פגוש את העיתונות"), השר שמזוהה יותר מכל עם הרצון לשוב ללחימה גם על חשבון חיי החטופים (הוא התקומם נוכח המשוואה הזאת, אבל מוכרחים לומר את האמת, כפי שאכן עשה בן כספית במהלך הריאיון).
פחות משעתיים מאוחר יותר שודר גם הריאיון עם תא"ל (במיל'), ד"ר אורן סתר, מבכירי הנושאים-ונותנים על שחרור החטופים, שבשפה בהירה ריסק את העמדה שמבקש להציג לציבור ראש הממשלה (לשכתו הגיבה לריאיון בתגובה שלא הייתה אלא גיבוב של שקרים נוספים).
כלומר, היו לחדשות 12 אבני בניין חדשותיות ורציניות, רק חבל שהן נצבעו בצבעים בלתי חדשותיים בעליל. גם אם הם קולעים לדעתם של רבים מאיתנו, הם מחלישים את מעמדה של מערכת חדשות 12 כמערכת אמינה, שמדווחת עובדות ולא תחושות, מראות ולא משמעותם.